כמו כל אזרחי המדינה, גם איברהים אל סייד, מנהל בית הספר הרב תחומי עמל אל סייד, התעורר בבוקר ה־7 באוקטובר למשמע אזעקות עולות ויורדות. "הייתי בבית", הוא משחזר את הדקות ההן. "אשתי העירה אותי ואמרה שיש אזעקות, לא ידעתי מה קורה. ניסיתי לבדוק בטלפון הנייד, אבל לא הייתה קליטה. נכנסתי לסלון ובחדשות אמרו שנכנסו לישראל. לא האמנתי. פתאום ראיתי ברשת אלג'זירה טנדר שלהם בקיבוץ, אמרתי 'אין מצב, הם משקרים'. לקח זמן עד שהבנתי מה קורה. בשעה שתיים עשרה כבר הבנתי שהזוועות יותר גדולות ממה שאפשר היה לחשוב".
"התקשרו אליי חברים מהצבא ואמרו שצריך לארגן מים לאנשים שברחו מהמסיבה בנובה", מוסיף אל סייד. "חיפשתי טנדר להביא מים, אבל אף אחד לא הסכים להצטרף כי המצב היה מסוכן. מצאתי עוד טנדר ונסעתי עם אחי ובן משפחה נוסף. העמסנו משטח וחצי של בקבוקי מים, כמעט 3000 בקבוקים, ונסענו. אנשים אמרו לי 'לאן אתה נוסע, זה מסוכן', אבל הרגשתי שאנחנו חייבים לעזור, אי אפשר לשבת בבית. נסענו עד שנעצרנו במחסום של הצבא, שם העברנו את המים וחזרנו להביא עוד. עשינו שלושה סבבים כאלה. סיימנו רק בסביבות שתיים. לראות את הזוועות האלה זה לא נתפס, אף דת לא מאשרת דבר כזה, אלה חיות".

(צילום: איברהים אל סייד)
כפי שנזעק מיד לסייע בשטח, הבין אל סייד שעליו להיערך בדחיפות למציאות המורכבת הצפויה בבית הספר. "משרד החינוך הודיע כבר ביום שבת שאין לימודים בבתי הספר ושהלמידה תיעשה דרך המחשב. קיימתי עם ההנהלה ישיבת זום על המצב וחשבנו יחד איך אפשר לקיים למידה מרחוק. אנשי הצוות היו כואבים ובהלם. אחד תמך בשני. אני הייתי צריך להיות חזק, לחזק את כולם, אבל בתוכי הייתי שבור לגמרי. לא האמנתי, אבל צריך להמשיך קדימה. אחרי שעתיים קיימתי ישיבת זום עם כל צוות המורים. קבענו מה עושה כל מחנך, מה הוא אומר, זה לא היה פשוט. ביום ראשון ושני קיימנו ישיבות מעקב עם הצוות וכך התנהלנו במשך שבועיים".
בית הספר הרב תחומי עמל אותו מנהל אל סייד היה מהראשונים לחזור לפעילות, למרות המציאות הביטחונית הקשה. "חזרנו אחרי שבועיים", אומר אל סייד. "אני חושב שהיינו הראשונים במערכת החינוך שחזרו. אצלנו, ברוב הבתים אין מיגון, אבל בבית הספר יש, לכן ביקשתי מפיקוד העורף אישור לחזור ללימודים. חזרנו, אבל זה היה לא פשוט. המורים והתלמידים פחדו לנסוע בדרכים, עבדנו קשה מאוד כדי להרגיע אותם. שבוע אחרי שחזרנו, הסתבר שאין עובדים בחקלאות והמצב מדרדר במדינה. הכל סגור, הכל הרוס. אמרנו, 'נחזק את העורף הפנימי – אם אני לא יכול להיות לוחם, נחזק את העורף'. זו חובתי, זו החובה של כולנו".
איך אומרים זאת לתלמידים ולצוות במצב נתון?
"זה האופי שלי. דיברתי עם התלמידים ואמרתי להם – 'זו המדינה שלנו. עכשיו צריך לעזור ולתמוך'. כל התלמידים רצו וביקשו לבוא לעזור. הסברנו להם שחייבים לעזור, הטרור לא הבדיל בין מוסלמי ליהודי, בין גבר לאישה. הם הבינו שחייבים לעבוד יחד, לא היה צורך בשכנוע. כשהגענו ליישובי העוטף בפעם הראשונה, החיילים שאלו אותנו לאן אנו הולכים ואמרנו להם שאנו הולכים לעזור. עשינו את זה ללא מיגון וכשהיו אזעקות נשכבנו על האדמה".
מי שחיבר בין אל סייד ותלמידיו ובין החקלאים שנזקקו לעזרתם היה חגי רזניק, ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב ומנכ"ל משרד השיכון לשעבר – שיתוף פעולה התקיים לא פחות מארבע פעמים, כאשר בכל סבב נטלה חלק קבוצה אחרת של תלמידים. "עזרנו גם לחקלאים בצומת שוקת", מוסיף אל סייד. "הלכנו לחממות כי החקלאים היו בצבא. סייענו במה שאנו יכולים. התלמידים, הצוות ואני היינו שם עבורם. אחת מבעלי החממות הסבירה לנו מה לעשות ופעלנו לפי ההנחיות שלה. אחת מהן אמרה לי 'מה שעשיתם בארבע שעות, הצוות שלי לא עושה בשבועיים'".
איך התלמידים וההורים הגיבו?
"אנחנו עושים הכל מהלב, לא מחפשים מחמאות והישגים. הילדים עשו זאת מרצון. הם הרגישו שהם שותפים, שהם עושים, שהם שייכים ומנסים לתמוך. קיבלתי את אישורם של כל ההורים, כולם תמכו, שמחו על העזרה והציעו עזרה נוספת בעצמם".
״אנחנו מדברים עם התלמידים על הנושא, מסבירים להם שצריך להסדיר את הנושא, להגיע לפשרה, אבל מצד שני המדינה צריכה לקבל החלטה שאנו אזרחי המדינה. מה בוער עכשיו להרוס? הנושא הכי בוער זה הריסות. זה כואב.״
עם סיום פעילות ההתנדבות בחקלאות, המשיכו תלמידי בית הספר להתנדב גם בחדר המצב ברהט, כל זמן שהוא עדיין פעל. "ארזנו חבילות מזון", מציין אל סייד. "המפגש עם המתנדבים היהודים היה טוב. אתה רואה שכולם בני אדם, כולם באו לעזור. רשת עמל התגייסה לסייע לבית הספר ותמכה בפעילות ההתנדבות".
מה אומרים לתלמידים שחוזרים לבתי הספר לאחר ההתנדבות?
"אני מסביר להם את האמת. ההורים והתלמידים מבינים. זה אחד היעדים שלנו, לחנך לזהות ולשייכות – שייכות למקום, לקהילה ולמדינה. 'יש לכם זכויות שצריך לדרוש, אבל צריך למלא את החובות שלנו'. המדינה שלי, אני צריך לשמור עליה, זה האני מאמין שלי".
איפה זה פוגש את המציאות של הבדואים בנגב?
"ההריסות זה הנושא הכי קשה ומכעיס, כי יש כל הזמן הריסות. אנחנו מנסים להגיע לדרך הנכונה עם כל מיני גורמים. זה קשה מאוד. אנחנו מדברים עם התלמידים על הנושא, מסבירים להם שצריך להסדיר את הנושא, להגיע לפשרה, אבל מצד שני המדינה צריכה לקבל החלטה שאנו אזרחי המדינה. מה בוער עכשיו להרוס? הנושא הכי בוער זה הריסות. זה כואב. נמשיך להתעקש ולדרוש את הזכויות המגיעות לנו, אבל זה לא אומר שאנו לא שייכים למדינה. יש לנו חובות. יש אנשים אצלנו שגורמים נזק. עם אנשים מתונים ואחראיים יש סיכוי להגיע למצב טוב".