"להיות כאן בשביל הקהילה שלנו"

את שיחת הזום הדרמטית שהתקיימה במוצאי השבת השחורה בשבעה באוקטובר, בזמן שברחובות וביישובי העוטף עוד התנהלו קרבות ירי ונשמעו רעשי הפיצוצים, לא ישכחו מנהלי בתי הספר של רשת עמל לעולם – גם לא עו"ד תמר פלד-אמיר, המשנ למנכ"לית הרשת, שהתעשתה מהר כדי להבין את גודל האחריות המונח על כתפיה בתפקידה החשוב ברשת ואת הצורך הדחוף בהתגייסות הנדרשת של הרשת למען מעגלי הקהילות הקרובים לה בחודשים שיחלפו. "כבר בבוקר ה־7 באוקטובר, אחרי שהתעוררנו לבהלה ולפחד שאחזו בכולם, קארן ואני תקשרנו והודענו לכל מנהלי בתי הספר על פגישת זום שנקיים בתשע בלילה אחרי צאת השבת", מספרת פלד-אמיר, המשנה למנכ"לית רשת עמל. "היינו עדיין בשיא הלחימה, וברחובות הערים שדרות ואופקים, ממש ליד בתי הספר שלנו, עדיין נלחמו. לשיחת הזום עלו מנהלות שמחוץ לבית שלהן עדיין התנהלו קרבות. אחד המנהלים שלנו עלה לזום בזמן שמחבלים יורים ליד הבית והוא מצלם לנו את הכדורים. מנהל אחר עלה לזום אחרי שנלחם עוד באותו הבוקר בשכונת מישור הגפן באופקים. עלו מנהלים מכל רחבי הארץ ומכל הקבוצות בחברה ובהם גם מהחברה הערבית – והיינו צריכים להכיל ולתמוך בכולם באירוע מתפתח שקורה, תוך כדי תנועה. המון מנהלים החליטו לשתף את מה שהם עברו באותו היום, ממש בזמן אמת, בקבוצה של המנהלים".

פלד-אמיר נכנסה לרשת עמל לפני למעלה משנה, אחרי שעבדה שנים רבות במשרד ראש הממשלה, ובתפקידה האחרון כראש אגף בכיר עתודות לישראל במשרד ראש הממשלה. במסגרת תפקידיה, עמדה בראש היחידה לשיתופי פעולה בין מגזריים, ייסדה את תחום שיתוף הציבור בממשלה וריכזה את השולחן העגול במשרד ראש הממשלה, שעסק בין היתר בנושא ההיערכות לחירום. "חבל שלא יישמו את כל ההמלצות שלנו, אבל הגעתי לעמל כשאני יודעת איך ארגון אמור להתנהל בחירום. בין היתר, שחייבת להיות לו איזושהי ליבה ארגונית שמתכללת את הצרכים שלו – אני קראתי לה "מרכז סיוע".

לשיחת הזום עלו מנהלות שמחוץ לבית שלהן עדיין התנהלו קרבות.
אחד המנהלים שלנו עלה לזום בזמן שמחבלים יורים ליד הבית והוא מצלם לנו את הכדורים.
מנהל אחר עלה לזום אחרי שנלחם עוד באותו הבוקר בשכונת מישור הגפן באופקים.
עלו גם המנהלים הערבים ושיתפו, היינו צריכות להכיל אירוע מתפתח שקורה
תוך כדי תנועה.

"קארן ואני הבנו שאנחנו חייבות להיות פרו אקטיביות. יצרנו שעון מלחמה, לו"ז של הרשת בשגרת חירום, זום קבוע של מנהלות ומנהלי בתי הספר ברשת שמתקיים לפחות פעם בשבוע, ויצרנו כל מיני שגרות של חירום", היא אומרת. "הבנו שצריך להקים מרכז סיוע, כי כולנו בוגרי הקורונה. אני ספציפית עבדתי גם בתפקיד ניהולי באותה התקופה והבנתי שברגעי משבר כאלה חייבים לייצר שגרת חירום, שמאפשרת גם המשך תפקודי של המערכת וגם התמודדות ספציפית עם מצב החירום".

מי היו קהלי היעד לפעולה הזו?
"הבנו שאנחנו צריכים לתת מענים מסוגים שונים לכל הקהילה המגוונת שלנו, מהקהילה בדרום שנלחמת, דרך הקהילה שנמצאת תחת טילים, והקהילות שמפונות מהבתים. היה ברור לי שיהיו צרכים פרטניים לצד צרכים כלליים לחברה הישראלית, ושדבר ראשון הרשת צריכה לספק את הצרכים של חברי הקהילה שלה – אני משתמשת במילה "קהילה" כי זה התלמידים, המורים, הצוות הניהולי, הבתים של התלמידים ובסוף גם היישובים שאנחנו פועלים בהם".

איך רשת חינוך, גדולה ומנוסה ככל שתהיה, יכולה להקיף צרכים של כל כך הרבה אנשים?
"נעזרתי באנשי מקצוע שאני מכירה, שהיו מעורבים ביצירת מרכזים מהסוג הזה, והבנתי שכמו ברשת, גם במרכז הסיוע, יצירת שעון מלחמה הוא דבר מאוד חשוב ביצירת שגרה הדוקה שעוזרת לאנשים להתנהל. נפגשנו כל יום, היה לנו זום קבוע, קיבלנו צרכים, יזמנו פעולות והיינו במין מחזוריות שכבר נהייתה טבעית".

"הדבר הראשון הוא להבין את הצרכים"

"דבר ראשון ראינו שצריך להבין את הצרכים מבית, כלומר מה האנשים שלנו בשטח צריכים – קודם כול הדברים הפיזיים, כמו מטרנה, צעצועים, אוכל, דגלי ישראל; ודבר שני, צרכים בעולמות החוסן, אם זה סיוע למילואימניקים, למשפחות שלהם, למנהלים ולמורים שנמצאים במילואים או למי שנמצאים בעומס נפשי מאוד מאוד גדול. דבר ראשון זה להגיד להם 'אנחנו אתכם. אנחנו רואים ומעריכים את העבודה שלכם, אנחנו מוקירים אותה ושולחים תשורות קטנות למילואימניקים ולמשפחות, כדי שידעו שיש להם למי לפנות. לא המצאנו שום דבר, אבל חשוב לנו להיות שם בשביל הקהילה שלנו".

"דבר שני", מוסיפה פלד-אמיר. "זה להבין את הצרכים. חברנו לפרופ' רמי בנבנישתי, והסיוע הזה של גורם מקצועי תרם לנו והעניק לנו יתרון מאוד גדול. יצרנו שאלונים, שנקראים 'לשמוע את קולם', שהופנו למורים, לתלמידים ולהורים, עליו ענו קרוב ל־10,000 איש. ביקשנו להבין מה הצרכים שלהם, אם זה הצרכים הפיזיים, הרגשיים, ההסעות, כל שאלון והרלוונטיות שלו לקהל היעד, כי הרבה מקומות רצו לסייע, אבל לא ידעו בדיוק מה צריך".

(צילום: אלבום פרטי)

"הבנו את הצרכים" ממשיכה פלד-אמיר "יש לנו תלמידים בלמידה מרחוק בלי מחשבים, יש לנו מורים עם אתגרים, יש את מי שכורעים תחת הנטל הכלכלי ולא יכולים לצאת לעבוד, ישנן משפחות שחסר להן אפילו מזון, צעצועים, וכך ידענו במה למקד כל מאמץ. היו המון התארגנויות בחברה הישראלית, והבנו שהסיפור הוא לחבור, וזה יותר לחבר את היישוב או את בית הספר לצורך, ולפעמים עשינו את זה בעצמנו".

"שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה כבר הייתי עם הנתונים וחיברתי את המורים למרכז הסיוע, שפשוט היו צריכים לעלות את הצורך ואנחנו נדרשנו לעשות את החיבור כדי לפתור אותו. נכנסנו לנושא החטופים כי יש לנו בוגרים שנחטפו, ושבוע לאחר מכן כבר עשינו וובינר ל־15,000 תלמידים מכיתה י' ומעלה, ששמעו שלוש אחיות של חטופים הציגו יוזמות בית ספריות, שאלו שאלות והתרגשו מאוד".

"פעולה של חיזוק אחרים היא מחזקת בפני עצמה"

יומיים אחרי תחילת המלחמה, מנהלן בית הספר אמירים באופקים ביקש מהרשת דגלי ישראל כדי להעלות את המורל. עוד לפני הישיבה הראשונה של המרכז לסיוע, מטה הרשת דאג לתרומה של 200 דגלי ישראל, שנתלו ברחבי אופקים כדי להעלות את המורל".

"הדברים עברו מפה לאוזן, והבנו שפעולה לחיזוק אחרים, מחזקת בפני עצמה – אז עשינו סלוגן של 'ביחד מחזקים ומתחזקים'", אומרת פלד-אמיר. "הבנו שיש כל מיני עקרונות שלפיהם צריך להפעיל את מרכז הסיוע. שהסיוע הנפשי-רגשי נועד לחזק את הקהילה והלכידות החברתית ולהעניק תחושת חוזק; שהסיוע תורם כמובן גם לקהילה של תלמידי עמל, ליצירת שגרה, לאפשר יוזמות, כי לא כל הידע נמצא רק אצלנו, לענות לכל פנייה, להיות מקום שמרכז אצלו ידע ויוזמות; שהסיוע נועד לכך שכל מי שפונה אלינו יוכל לקבל את כל המידע שהוא צריך, והכל כמובן ניעשה באמצעות שיתוף פעולה עם גורמים נוספים, ובהם קודם כול עם ההסתדרות".

למה דווקא ההסתדרות?
"זה ארגון גדול שאנחנו חלק ממנו, אז ברור שמתחילים בבית. למשל, ההסתדרות עלתה עם קמפיין של המרכז לסיוע ומספר טלפון שכל אחד יכול לפנות אליו. בדקנו עם ההסתדרות את היכולת שלהם לעמוד בעומס והפצנו את המספר הזה דרך הקהילות שלנו. כשהתחיל הנושא של ההתנדבויות בחקלאות עשינו את החיבורים גם דרך ההסתדרות והוצאנו בתי ספר לסיוע בחקלאות, וגם אנחנו כמטה יצאנו פעמיים לעבוד בחקלאות, זה ענה לכולנו על הרבה מאוד ערכים".

"אחת הפעולות הראשונות שהרשת ומרכז הסיוע בתוכה נקטו, היה להבין איך בתי הספר עצמם יכולים לעזור, זאת לאחר שעלו בקשות רבות מצד בתי הספר להירתם לפעולות ההתנדבות והסיוע. כך בתי הספר המקצועיים, שמלמדים נגרות, יצרו מעצורי נעילה לדלתות הממ"דים; מגמות קולינריה אפו מאפים ושלחו לחיילים; ומספר בתי ספר אחרים אספו צעצועים".

"באופקים הבנו מהר מאוד שהעיר ספגה מכה קשה מאוד, וזו עיר שבה אנחנו מאוד קשורים לקהילה,
כי כל בתי הספר הלא-חרדיים בעיר הם שלנו והבוגרים שלנו עברו שם דברים קשים", אומרת פלד-אמיר.
"אחד הבוגרים שלנו, מתן צנגאוקר, עדיין חטוף בעזה.
"החלטנו שאנחנו מאמצים את העיר והיא בקדימות גבוהה אצלנו"

"זו היתה הזדמנות מיוחדת וחשובה של בתי הספר המקצועיים שלנו לתרום", נזכרת עו"ד פלד-אמיר. "הם אירחו את המפונים, ביניהם גם את המפונים מערב אל עראמשה, עשו להם תספורות ובישלו להם. בשבוע הראשון שלחנו מתנות למילואימניקים שלנו, אבל בנוסף, כל בית ספר עשה כפי יכולתו לארגן ולסייע, ונתנו לפעילות הזו תהודה, כי היה חשוב לנו שזה ייראה ויישמע כדי להעניק השראה לבתי ספר נוספים".

אופקים לתקווה

במרחק הזמן, עם שוך הקרבות וכשישקע ריח אבק השריפה מעל הדרום ויישובי העוטף, גם בעיר אופקים, המצולקת והכואבת ממאורעות המלחמה, יזכרו ודאי במשך שנים רבות קדימה גם את הפעילות של רשת עמל בעיר, שהלכה למעשה אימצה וחיבקה את העיר בשעתה הקשה. "באופקים הבנו מהר מאוד שהעיר ספגה מכה קשה מאוד, וזו עיר שבה אנחנו מאוד קשורים לקהילה, כי כל בתי הספר התיכוניים בעיר הם שלנו והבוגרים שלנו עברו שם דברים קשים", אומרת פלד-אמיר. "אחד הבוגרים שלנו, מתן צנגאוקר, עדיין חטוף בעזה. "החלטנו שאנחנו מאמצים את העיר והיא בקדימות גבוהה אצלנו".

איך זה בא לידי ביטוי?
"קודם כול, יומיים אחרי שפרצה המלחמה דיברנו עם ראש העיר ועם רחל אוחנה, מנהלת מחלקת החינוך, והודענו להם שאנחנו עומדים לרשותם בכל דבר שהם צריכים. בכל צורך שעלה ויכולנו לעזור, התגייסנו למשימה".

(צילום: אלבום פרטי)

מה הצרכים שעלו?
"צריך להבין שאנשי הצוותים אצלנו היו מבועתים – הם עברו תופת ולא יצאו מהבית כמה ימים. המנהלות שלנו התקשרו אלינו מהממ"ד ואמרו 'אנחנו לא יוצאות מפה'. רחל אוחנה רצתה שאנשים לא ייכנסו לטראומה ושיהיה להם את האומץ והיכולת לצאת מהבית, לכן גייסנו את המנהלות להתחיל לפתוח את בתי הספר במטרה להתחיל לתפעל שגרת חירום ולא להישאר בתוך התופת יותר מדי זמן".

איך נראה האיסוף דרך מרכז הסיוע?
"קיבלנו דרך העירייה והמנהלות רשימה של כל מה צריך, ודיברנו עם מרכזי הסיוע שקמו בדרום ובמרכז ועסקו בשינוע ובאספקת מזון. אמרנו להם, 'פה אנחנו צריכים 50 חבילות מטרנה, ופה כך וכך אריזות מזון', ואת האיסוף עשינו בעצמנו דרך כל הרשת ברמה המקומית והקהילתית. הקמנו פה קבלת קהל והודענו באלו ימים ושעות אפשר להגיע. הפצנו את המידע הזה גם דרך המורים ובתי הספר וגם פה בשכונות באזור משרדי המטה. הבאנו בערך 250 ארגזים, ואנחנו כמובן לא חברת שינוע, אז גם העברנו את זה בכל מיני אופנים".

כשהתלמידים המפונים והמאוימים עברו ללמידה מרחוק, מרכז הסיוע פתח במבצע גדול להתרמת מחשבים ניידים, שהיו מצויים במחסור מאחר שהמון מחשבים עברו לצה"ל. במסגרת המבצע המוצלח נתרם מספר גדול של מחשבים, מרביתם מחברות הייטק ומחברות אחרות, שתוקנו ושודרגו עם התוכנות המתאימות ללמידה על ידי מינהל מערכות מידע ברשת. "פנו אלינו גם מבתי הספר בתל אביב שרצו לסייע", אומרת פלד-אמיר. "המנהלן של בית ספר הולץ נסע בעצמו לאופקים עם המחשבים וחילק אותם שם".

(צילום: אלבום פרטי)

בנוסף, כבר בשבוע הראשון של המלחמה משרתי המילואים המועסקים ברשת ובני משפחותיהם קיבלו מארזי שוקולד, והמורים בדרום קיבלו ספלים מלאים בממתקים עם ברכה מרגשת לחיזוק המורל.

מתי כבר 6 בערב?

"בבתי ספר רבים לא למדו בכלל. מדי יום היינו מחכים לשעה 6 בערב כדי לדעת אם יש למחרת למידה או לא", אומרת פלד-אמיר. "חלקם למדו מרחוק, חלקם למדו רק בכיתות ממוגנות וחלק הועברו מבתי הספר, כך שהיינו צריכים למצוא להם מקום חלופי ולארגן הסעות. זה היה כרוך בעבודת לוגיסטיקה רבה ובהמון השקעה, גם כלכלית".

איך מתמודדים עם זה כלכלית?
"דבר ראשון, ההתמודדות מתרחשת בתוך הכאוס הכללי מסביב. אז בונים על זה שנקבל החזר המדינה על ההוצאות שהוצאנו, אבל ישנם דברים שאנחנו מבינים שאנחנו צריכים להוציא. בסוף, משרד החינוך ומשרד הביטחון הם האחראים על הדבר הזה. ישנם פערים, כמו בכל תחומי החיים מדינת ישראל, אבל אנחנו מנסים לקדם מה שאפשר, גם דרך המשאבים שהמשרדים יכולים לתת, גם דרך השותפויות עם ההסתדרות וגם דרך מה שהצלחנו לארגן מטוב לבם של אנשים, אבל אגיד בכנות שהמדינה לא ערוכה ובתי הספר הם בבואה למצב. יש תלמידים שיש להם מרחבים מוגנים ויש תלמידים שאין להם, וצריך ללמוד מהדברים האלה".

(צילום: אלבום פרטי)

עד כמה ההורים בבתי הספר הכירו את ההתגייסות הרשתית?
"אין לי עניין מיוחד בכך שיכירו את מרכז הסיוע ובטח שלא אותי, יש לי עניין בכך שמנהלת בית הספר תעמוד בפרונט ותהיה דמות משמעותית ומנהיגה בקהילה שבה היא זו שמייצרת את העוגן לשפיות, ושמנהלת בית הספר היא זו שהביאה את התרומה של הנעליים או של המזון לתינוקות. לא התיימרנו להיות מרכז שכולם מכירים אותו כי בסוף הפעולה שלנו היא לתמוך את בתי הספר שהם אלה שבאים במגע עם הקהילה".

מרכז הסיוע פעל בחודשי המלחמה הראשונים בעצימות גבוהה, אך כבר בינואר מרבית הצרכים נענו. "רוב הפעולה הייתה בחודשים הראשונים של המלחמה, עד חודש ינואר שבו מרבית הרשויות, משרדי הממשלה ומינהלת תקומה, הצליחו לייצר שגרה ומענים הולמים עבור כל מי שהושפע מהמלחמה. תמיד החודשים הראשונים מתנהלים במתכונת חירום, עד שנכנסים לשגרת חירום", אומרת פלד-אמיר. "ניסינו להיכנס ולייצר כמה שיותר שגרה בחודשים הראשונים האלה".

"זו הפעם הראשונה ששואלים אותי מה שלומי"

עם המחיר הכבד ששילמה הרשת, שרבים מבוגריה נפלו במהלך המלחמה, התמודדו אנשי אגף משאבי אנוש ברשת, שנדרשו להעניק סיוע מסוג חדש וכואב: ניהול שכול. "זה סיוע שהיה חשוב לנו מאוד לתת לבתי הספר כדי להעניק את הכבוד וההנצחה לנופלים ולמשפחות השכול. זה אומר להגיע ללוויה עם הזרים ולהיות בשבעה", אומרת פלד-אמיר. "אחת המנהלות אמרה 'אף אחד לא הכשיר אותי לנהל שכול'. יש לנו בתי ספר עם ששה, שבעה וגם שמונה נופלים וגם בתי ספר עם חטופים או משפחות של חטופים – כל מיני דברים שאף מנהל לא חשב שהוא הולך להתמודד איתם כשהתחיל לנהל בית ספר".

הצלחתם ליצור סביבה תומכת למנהלים שהיו בעין הסערה הזו?
"לגמרי. מנהלי המרחבים במינהל הפדגוגי היו אלה שאחראים על המנהלים בשגרה וכעת גם בחירום, והם טיפלו בצרכים של המנהלים ושל בתי הספר, לצד תפקידם במינהל, שבהם עסקו בדברים ייחודיים למלחמה. אחת מהן נשאה את האחריות של ריכוז נושא השכול. היא הראשונה שידעה את השמות ווידאה שאנחנו עושים את כל מה שצריך, כי כשיש לך עשרות לוויות שאתה רוצה וצריך להיות בהן, אתה נדרש לניהול נכון של הדבר. היינו בקשר מאוד קרוב, גם בהגעה ללוויה וגם בשבעה, עם המנהלים וכמובן עם המשפחה והקהילה שעברה את האסון הזה".

"אחת המנהלות אמרה לי 'אף אחד לא הכשיר אותי לנהל שכול'.
יש לנו בתי ספר עם ששה, שבעה וגם שמונה נופלים וגם בתי ספר עם חטופים
או משפחות של חטופים – כל מיני דברים שאף מנהל
לא חשב שהוא הולך להתמודד איתם כשהתחיל לנהל בית ספר"

"אחרי שפעלנו באמצעות 'לשמוע את קולם' ומרכז הסיוע, וכשכבר היה בטוח יותר לנהוג בכבישים, התחלנו להגיע לחדרי המורים כדי לפגוש את המורים, להראות להם שאנחנו עובדים ורואים אותם ולשאול אותם שתי שאלות: איפה הם היו ב־7 באוקטובר ומה שלומם", נזכרת פלד-אמיר בהתרגשות. "הרבה מאוד מורים אמרו לנו שעד אותו רגע לא שאלו אותם מה שלומם. הם נמצאים בחזית הזו וסופגים את כל העודף הנפשי שיש סביבם, לצד זה שהם עצמם חווים את כל המצב הקשה הזה, ולא באמת שאלו אותם מה שלומם".

"הייתה לכך הרבה חשיבות עבורנו; למדנו מזה המון, עשינו את השאלון, העברנו את התשורות, הבאנו להם כל מיני דברים נחמדים שיעזרו בתפעול הלמידה מרחוק, וגם מבחינת התחושה. הסיפור הזה של ההגעה לבתי הספר היה מאוד משמעותי עבורנו ועבור המורים, לא הספקנו להגיע לכל בתי הספר, אבל מה שכן הספקנו לעשות היה מאוד חשוב".

(צילום: אלבום פרטי)

טיפים מתלמידים על מניעת תכנים אלימים

שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה כבר החלו במרכז הסיוע לקיים מפגשים עם התלמידים. הראשון שבהם היה מפגש זום עם 80 תלמידים, אליו הצטרפו שני תלמידים מכל בית ספר. "רצינו לשמוע מה מפריע להם, מה שלומם ואיך אפשר לעזור", אומרת פלד-אמיר. "אז חלק התלוננו על כך שבלמידה מרחוק לא מתחשבים בהם כי הם לא ישנים בלילה וביקשו להתחיל מאוחר יותר, חלק אמרו שנמאס להם ששואלים מה שלומם ושהם רוצים פשוט ללמוד ולחזור לנורמליות, וחלק אמרו 'איך אתם רוצים שאני אלמד פיזיקה אחרי שראיתי את כל סרטוני הזוועות?'. שאלנו אותם איך לדעתם אפשר לצמצם צפייה של תלמידים בסרטוני זוועות וקיבלנו מהם כל מיני טיפים".

"לפני כן קיימנו מפגש עם כל הרכזים החברתיים והצגנו את סקר הצרכים. למשל, בצרכים של התלמידים היהודים עלה הצורך בלימודים, מחשבים ובתקשורת; אצל התלמידים הערבים הצרכים היו סביב מחשבים, לימודים וחרדה ולחץ. אותו דבר עשינו עם המורים, שהצרכים שלהם התמקדו בצורך לטפל בהורים שלהם, באתגרי הלמידה מרחוק ובחרדה ולחץ; אצל המורים הערבים היו אתגרי הלמידה מרחוק, בייביסיטר וחרדה ולחץ".

"ביקשנו גם שישתפו אותנו במלל חופשי בצרכים שלהם. עלו המון דברים, ובהם תלמידים שרוצים להתנדב וההורים לא מרשים להם כי הם חוששים, ילדים שנשארים בבית ולא יוצאים, בני זקונים שדואגים להורים המבוגרים שלהם, עלה הצורך שיהיה יותר מקום לשיח ולשיתוף בין התלמידים".

רשת עמל מונה כ־30,000 תלמידים הלומדים ב־50 בתי ספר, הפרושים על פני 24 יישובים. ישנם 30 בתי ספר רב תחומיים, 9 מח"טים (מקצועיים טכנולוגיים של משרד החינוך) ו־11 בתי ספר טכנולוגיים של משרד העבודה – בתי ספר יהודיים, דרוזיים, ערביים, בדואים צפון, בדואים דרום, דתיים, חילונים, ערבים ובהם גם במזרח ירושלים – 60% בחברה היהודית ו־40% בחברה הערבית. יש פה יהודים דתיים, חילוניים, ערבים, בדואים, אף אחד לא הולך לשום מקום, נועדנו לחיות זה לצד זה. מטה עמל מונה 115 עובדים. כלל הפעילות של בתי הספר מנוהלת על ידי המטה שיושב בשכונת אפקה בתל אביב.