על פעילותה הערכית ועל תחושת השליחות שרואה קארן טל בתפקידה החשוב במערכת החינוך, אפשר ללמוד מיד, בהצצה מהירה, אל התחנות השונות והמשמעותיות בחייה המקצועיים ואל אוכלוסיית התלמידים שהיא שמה לה כמטרה לטפח, לשלב ולהכשיר במסגרת מערכת החינוך – הן כששימשה כסגנית מנהלת ב'שבח מופת' (שמו בעבר), המזוהה עם ציבור העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, והן כששימשה כמנהלת קמפוס 'ביאליק רוגזין', שמרבית תלמידיו הם ילדים לעובדים זרים ולמבקשי מקלט. טל, בעלת תואר ראשון בחינוך ולשון עברית מהאוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במנהל החינוך מטעם האוניברסיטה העברית, ותואר ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון ובוגרת שתי תכניות ערכיות: מכון מנדל למנהיגות ותוכנית 'מעוז', לא הסתפקה בכך והקימה את עמותת 'תובנות בחינוך', המכשירה מנהלי בתי ספר בדגש על הפריפריה החברתית והגאוגרפית שהובילה למהפך בית ספרי ב-40 בתי ספר באמצעות מודל הוליסטי שפיתחה בשיתוף ד"ר יוסי ורדי ואנשי תעשייה והייטק מובילים מהחברה בישראל.

אנחנו נדרשים להכשיר את התלמידים לעולם התעסוקה, שמשתנה תדיר ודורש להכיר את השפה הטכנולוגית בדגש על בינה מלאכותית. הכשרה זו דורשת מהמורים להתאים באופן אישי את דרכי הלמידה לתלמידים

לא פלא, אם כן, שה"אני מאמין" של טל בהיבט החינוכי נטוע עמוק בשילוב שבין החוויה הבית ספרית והמוגנות של התלמידים בבית הספר ובין עולם המעשה המצפה להם בשוק העבודה. "אני רוצה שהחוויה של התלמידים בבית הספר תהיה ממש כמו הרגע הזה שבו הילדים נכנסים לבית הספר בכיתה א'", היא מסבירה. "מצד אחד ההתרגשות וההתפעמות של הילדים מהמקום שבו הם נמצאים, ומצד שני תחושה שבית ספר הוא מקום בטוח ומוגן. אלה היסודות שבונים את שאר התפקידים של בית הספר. אנחנו נדרשים להכשיר את התלמידים לעולם התעסוקה, שמשתנה תדיר ודורש להכיר את השפה הטכנולוגית בדגש על בינה מלאכותית. הכשרה זו דורשת מהמורים להתאים באופן אישי את דרכי הלמידה לתלמידים. תלמיד אחד לומד באופן מסוים משוואות ותלמיד אחד לומד באופן שונה משוואות, ועל המורה ללמד כל אחד מהם בדרך המתאימה לו ולא באופן הממוצע המתאים לכל כיתה".

"תפקיד נוסף הוא בניית מעגלי הזהות השונים של התלמיד; הקהילתית, הלאומית והגלובלית", ממשיכה טל. "רשת עמל מונה את כלל החברה בישראל מרכז פריפרייה, יהודים, ערבים בדואים ודרוזים מכל קצוות הארץ ועל כל הרצף שבין דתי לחילוני. אני רוצה שכל נער מבאר שבע, תל אביב, אופקים כיסרא סמיע, טייבה יחוש גאווה במוצאו, בדתו, בעירו, במדינת ישראל. הזהות הגלובלית קשורה לסוגיות עולמיות כמו המלחמה באוקראינה ומשבר האקלים. שאלות אלו ונוספות מובילות אותי לתפקיד נוסף, לפיו על בית הספר ללמד את התלמידים להיות אקטיביים, כלומר לא להיות אדישים לעוולות בחברה. רשת עמל הגדירה עצמה כרשת ממלכתית דמוקרטית נשענת על ערכי ההסתדרות, מגילת העצמאות חוק חינוך ממלכתי. אנו חותרים להעמיק את לימודי האזרחות החל מכיתה ז׳ ועד י"ב, לא תיאורטיים, אלא מעשיים. אני חושבת שזאת רוחה של ההסתדרות, שמתוכה צמחה רשת עמל – לראות את החברה ולתקן את העוולות שבה".

עמל טכנולוגי יעד אשדוד- ייצור התקנים לנעילת ממד בהתנדבות. (צילום: עמל)

כמו כל החברה הישראלית, המלחמה השפיעה על פעילות הרשת ונדרשו פעולות מיידיות כבר מתחילתה.

איפה היית בשבעה באוקטובר?
"בשבע בבוקר בן זוגי שהיה בהליכה ברעות אמר לי שיש אזעקות והתמונות החלו להופיע על מרקע הטלוויזיה. כבר בשמונה בבוקר, לאחר התלבטות, כתבתי בקבוצת הווטסאפ של מנהלי בתי הספר 'פרצה מלחמה, אני כאן בשבילכם לכל מה שאתם צריכים'. לאורך כל היום הזה, על רקע השידורים בטלוויזיה, עברתי בין הדאגה לבנותיי, ששתיהן גרות בתל אביב ואחת מהן הייתה בחופשה משפחתית בקפריסין עם בעלה ומשפחתו ורצתה לחזור כי היא רופאה, ובין הצורך לחוות את כל מה שמנהלי בתי הספר חוו באותו יום, בעיקר מנהלי בתי הספר של אופקים, שחמישים ושניים מתושבי העיר נפלו באותו יום. בחמש אחר הצהריים קבעתי עם המנהלים שיחה לתשע בערב בצאת השבת. נפגשנו במה שאני מכנה 'כיכר הזום' לשיחה שארכה להערכתי שעתיים, במהלכה כל אחד סיפר מה קורה איתו. זו הייתה שיחה שנעה על הציר של 'מה אני מרגיש עכשיו' ל'מה אני עושה מחר בבוקר'".

מה העקרונות שהנחו אותך בפעילות של הרשת בזמן מלחמה?
"הייתי סגנית מנהלת ב'שבח מופת' בזמן הפיגוע בדולפינריום, שבו נהרגו שבע מתלמידות בית הספר, וזה לימד אותי רבות על ניהול מסגרת חינוכית בעת חירום. ידעתי על עצמי שאני צריכה להיכנס לתודעה של 'דואינג' ואחר כך לעבד את הרגשות. ידעתי שמה שיעזור לנו לנהל את האירוע בצורה הטובה ביותר הוא לקיים שגרה, לכן פתחנו כל בוקר בשעה שמונה בישיבה עם המטה – לוגיסטי, פדגוגי, וכו', והם היו מקיימים ישיבות המשך עם הצוותים שלהם. כך גם היה עם השטח; כל יום נפגשתי עם המנהלים, ולאחר מכן הם נפגשו עם הצוותים שלהם בבתי הספר. החזרה לשגרה התבטאה גם בדחיפה שלי ושל תמר, המשנה למנכ"לית במטות החירום של משרד החינוך, לחזור לשגרת הלימודים מהר ככל הניתן. הישיבות האלו כללו את החלק השני והחשוב להתנהלות במצב חירום: איסוף נתונים. היינו הארגון הראשון שאסף וריכז תוך שבוע את כל הנתונים הנדרשים. מתוך הישיבות ובעזרת כלים נוספים, כמו שאלונים מקוונים להורים ולתלמידים, למדנו מהם הצרכים של השטח, בין אם מדובר בגיוס מחשבים ובין אם בתגבור הסיוע הרגשי. החלטה נוספת שקיבלנו הייתה אימוץ העיר אופקים".

במה זה התבטא?
"כלל התיכונים של אופקים שייכים לרשת עמל, כך שהקשר בין עמל לרשות הוא פורה מאוד. לכן, היה זה טבעי שנתגייס לסייע בעת צרה. הקמנו מטה חירום שתמר ריכזה וגייסנו מעובדי המטה ומבתי הספר משחקים, צעצועים, מטרנה כשרה, וכל מה שנדרש. הגיוס לא נבע מקושי כלכלי, אלא מהעובדה שהסופרים היו סגורים בימים הראשונים. העמדנו שתי משאיות מלאות בתרומות, שירדו לצומת קמה ומשם הועברו לאופקים, בגלל שהיא הייתה סגורה. שבועיים לאחר מכן הגענו עם עובדי המטה לביקור בעיר, בעיקר בשביל לתת חיבוק לצוותים".

אילו עוד פעולות עשיתם במהלך המלחמה?
"פעלנו בכמה מישורים. לצערנו הרב, 43 מבוגרי רשת עמל נפלו במלחמה. פיתחנו נוהל מסודר לליווי משפחות ברגעים הקשים, שכלל בין היתר פרסום מודעת אבל, מתן ערכת אבל למשפחה ודברים חשובים נוספים, כגון סידורים להנחת זר בלוויה ולביקור ניחומים אצל המשפחה".

קארן טל (צילום: אור גואטה)

"בנוסף, אנחנו משתתפים פעילים במאבק להחזרת החטופים. קיימנו וובינר, שבו ראיינתי את דריה גונן, אחותה של רומי גונן, ואת יעלה דוד, אחותו של אביתר דוד. בוובינר השתתפו כ־15,000 תלמידות ותלמידים. מלבד זאת, כל בית ספר קיבל ערכת תמונות ממטה החטופים ותלה אותן בבית הספר. גם אנחנו תלינו תמונות במטה, על כל חדר תלינו תמונה של חטופה.ה. על הדלת שלי הייתה תלויה תמונתו של אלמוג מאיר ג׳אן, בוגר של תיכון הולץ שלנו שחולץ מהשבי. בנוסף, תלינו את תמונותיהן של משפחת ברודץ, הגר ושלושת הילדים: עופרי, יובל ואוריה, שהם בני משפחתו של גיל אלמלך, חבר דירקטוריון שלנו וסמנכ״ל הכספים של ההסתדרות. למזלנו הם שבו. על דלת אחרת תלויה תמונתו של מתן צנגאוקר עדיין חטוף בעזה כמו כל ה-101 החטופים. מלבד ערכת הנושא, כל בית־ספר החליט לנהל את המאבק על פי דרכו, למשל באמצעות כתיבת מכתבים, הפקת סרטונים ועוד".

"במקביל למאבק להחזרת החטופים התלמידים שלנו התנדבו בסיוע לחקלאים. בפרויקט משותף יחד עם אגף הצעירים של ההסתדרות, הוציאנו אוטובוסים מלאים של מתנדבים, וגם אנחנו במטה לקחנו חלק והתנדבנו במשך יומיים. אין ספק שהעבודה בקטיף מעניקה לתלמידים ולנו חיבור עמוק לאדמה ותחושת הוקרת תודה עמוקה לחקלאים".

הפעילות הענפה שקיימה רשת עמל במהלך המלחמה אינה מסתכמת בכך. "קלטנו אלינו לרשת תלמידים מפונים רבים, ובנושא זה אני רוצה לציין לשבח את רות חיה סופר, מנהלת בית הספר 'בגין' בצפת; לילך שטיין, מנהלת הרב תחומי עמק חרוד; דקל ערוסי – מנהל הרב תחומי טבריה בגליל; רחל סבח – מנהלת הרב תחומי למדעים ואמנויות חדרה ומקס סיוון, מנהל 'עמל הייטק ואומנויות' בתל אביב. הם לא יצרו לתלמידים תוכניות חיצוניות, אלא שילבו אותם בכיתות וכך נוצרו חברויות בין התלמידים. כשביקרתי בעין חרוד כדי לקדם את קליטת תלמידים מהצפון, אחד מהם אמר לי 'אני אשמח ללמוד פה'".

מהם האתגרים שנתקלתם בהם?
"מיגון בתי הספר. די בהתחלה התלמידים וההורים הראו רצון חזק להיפגש ולא להישאר בבית. הספיק להם מהקורונה. זה מחזק את עמדתי שבית הספר הוא בונה קהילה בונה חברה. בתי הספר התארחו במקומות שונים כמו אוניברסיטת תל אביב, מכללת אפקה, חברות היי טק, מכון וינגייט לוינסקי ועוד, אבל אלו היו כמובן פתרונות זמניים, שאינם מחליפים את המיגון בבתי הספר. השקעה במיגון היא השקעה ברמה הלאומית ולא ברמת הרשת. התמודדנו עם זה ככל שיכולנו ואני רוצה להודות להסתדרות על הסיוע במיגון של בית הספר עמל הרב תחומי הולץ".

"אני מאמינה שלשגרה יש את הכוח המרפא הכי חזק. שילוב של חזרה ללימודים, עד כמה שמתמטיקה ואנגלית נראים רחוקים, וחינוך עם היד על הדופק, שתורם לצרכים הרגשיים של הכיתה, שבה כולם חברים אחד של השני, הם עוגן וסוד החוסן שלנו"

"אנחנו גם יודעים שהמלחמה יצרה פערים רגשיים ולימודיים. לכן, אנחנו מעניקים לצוות שלנו כלים להתמודד עם התלמידים דרך סדנאות, השתלמויות וחיזוק צוות המורים עצמו. אני מאמינה שלשגרה יש את הכוח המרפא הכי חזק. שילוב של חזרה ללימודים, עד כמה שמתמטיקה ואנגלית נראים רחוקים, וחינוך עם היד על הדופק, שתורם לצרכים הרגשיים של הכיתה, שבה כולם חברים אחד של השני, הם עוגן וסוד החוסן שלנו".

לסיום. מה החזון שלך לעתיד?
"אנחנו חייבים לבנות את החברה שלנו מתוך תפיסה שאף אחד לא הולך לשום מקום. יש פה ערבים, דרוזים ובדואים, חרדים, דתיים וחילוניים, ונועדנו לחיות זה לצד זה. מחנכים צריכים לאחוז במסר שעוד יכון שלום בינינו. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב בחזרה במושגים האלה. נתחיל אולי בלשמר את רוח האחדות שהייתה איתנו במלחמה. לצערי כבר מנסים לערער אותה".