גיוס המילואים הנרחב בעקבות מתקפת הפתע על ישראל בשבת השחורה, העמיד ארגונים ומוסדות רבים בפני אתגרים משמעותיים והתמודדות עם מציאות מורכבת, אולי המורכבת ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה. ברשת החינוך עמל לא התמהמהו ותוך זמן קצר הקימו מערך אנושי נרחב ומיומן לטיפול במצב המורכב. "מתקפת הפתע על המדינה חייבה אותנו בהתארגנות מהירה ומיוחדת", אומר אשר בן שושן, סמנכ"ל משאבי אנוש של הרשת. "התחלנו לפעול מיד במתכונת חירום כוללת לטובת החוסן הארגוני והשמירה על הרציפות התפקודית של רשת עמל והעובדות והעובדים".

"במסגרת זו, פעלה הרשת במעגלי עשייה רבים", מוסיף בן שושן. "מתוך כלל העשייה הרבה שביצענו שמנו דגש מיוחד על עובדים שגויסו ובני משפחותיהם. בד בבד עם הסיוע הרשתי המקיף שהעניקה הרשת במסגרת מרכז הסיוע הרשתי שהוקם ברשת, הובילה אירית נדלר מנהלת הרווחה של הרשת את מערך הסיוע למגויסי המילואים".

מי שליוותה את כל מערך העשייה והסיוע של הרשת בזמן המלחמה הייתה אירית נדלר, מנהלת הרווחה של הרשת. "הבנו מיד שמדובר

במצב קיצון של מלחמה", אומרת נדלר. "ההתארגנות שלנו הייתה מהירה והחלה כבר ביום האסון. התחילו לרוץ הודעות ומיד כשהבנו שמדובר באירוע חריג כינסנו ישיבות חירום. עלו המון נושאים על הפרק, כאשר נושא העובדים המגויסים היה אחד מהם. ישנם קרוב לחמישים בתי ספר ברשת ורבים מהעובדים גויסו. האסון הזה השפיע על כל בית ספר".

מה החזון שהניע את הפרויקט?
"ערך המשפחתיות, שהוא ערך מוביל של הרשת גם בשגרה וביתר שאת בחירום. היה חשוב לנו מאוד לשמור על קשר ישיר עם העובדים ובני משפחותיהם. היו שני משפטים שליוו את אנשי הרשת בימי המלחמה ולאורך כל הדרך: 'ביחד נחזק ונתחזק' ו'תמיד איתך – בשגרה ובחירום'. רצינו שהעובדים המגויסים ירגישו שאנחנו איתם, מחכים להם, דואגים להם".

איך התנהל הפרויקט?
"תחילה מיפינו את כל המגויסים הקשורים לרשת – עובדים ובני משפחה מדרגה ראשונה. בבתי הספר של הרשת מועסקים גם עובדי הרשת וגם עובדים המועסקים על ידי הרשות. בית הספר מנהל אותם, אבל הוא לא הגורם המעסיק שלהם. החלטנו שאנחנו מתייחסים לכלל העובדים, ללא תלות בגורם המעסיק. רפרנטיות משאבי אנוש היו בקשר יומיומי עם עובדי הרשת המגויסים. הפצנו נוהל שמירת קשר עם מגויסים לכל בתי הספר ועדכנו מדי יום את סטטוס המגויסים. ריכזנו עבור כל משפחות המגויסים מידע חשוב הקשור לזכויות של המגויסים, ליוזמות ולאירועים שונים".

העשייה הענפה למען המגויסים ובני משפחותיהם, כפי שמתארת נדלר, הייתה רחבת היקף ומרשימה: "שלחנו לכל המגויסים שובר עם מכתב הוקרה להבעת דאגה וציפייה לשובם המהיר, שלחנו למשפחות המגויסים מארזים כאות לסולידריות עם דאגתם ליקיריהם, הפקנו עבור בתי הספר סרטון, שבו צילמנו את העובדים המגויסים משתפים בגעגועיהם לתלמידים. בנוסף, הצוותים בבית הספר עצמם ארגנו למגויסים ארגזים של מזון וציוד שנאסף בבית הספר – עטפנו אותם מכל כיוון, שירגישו שמחכים להם בבית. רשת עמל זה בית, לא רק מקום עבודה".

ואיך הייתה חזרתם לעבודה?
"אני הייתי מזועזעת כששמעתי בתקשורת על פיטורים של עובדים שעזבו הכל ויצאו להגן על המדינה בצו 8. בנוסף לכל הקושי שהם חווים, לערער את מקום עבודתם ואת פרנסתם, זה דבר מכעיס. ברשת עמל כל העובדים המגויסים חזרו לתפקידם וזכויותיהם לא נפגעו. פעלנו בגמישות וביצירתיות כדי שמקומם יחכה להם בשובם. לא היה אף עובד שלא חזר לתפקידו. יש לנו שלושה מנהלי בתי ספר שנעדרו חודשים וכל צוות בית הספר התגייס לגבות אותם ולהקל על המצב".

הקשר החם עם המגויסים לא הפתיע את שרית מלמד, מנהלת בית ספר הולץ, שמעידה על הלכידות והמשפחתיות המאפיינת את צוות בית הספר – קשר שבלט גם בחודשי המלחמה הראשונים, שבהם גויסו כמה מאנשי צוות בית הספר. "הקשר איתם היה כמעט על בסיס יום יומי, פעם בכמה ימים שוחחנו בטלפון, היה חשוב לנו להבין מה קורה איתם, לאוורר אותם כשצריך. חלקם היו במשימות קשות לא רק פיזית, אלא גם נפשית. כשהם יכלו הם באו לבקר בבית הספר ואנחנו נסענו לבקר אותם בביתם או בבסיס כשהדבר התאפשר. אנחנו מאוד קרובים פה, כל הצוות, מכירים את המשפחה והילדים ואת סיפורי החיים אחד של השני. אין ספק, שהשותפות והקשר החם עם המגויסים חיזקו את ערך המשפחתיות ברשת, ויצרו מארג של מחנכים ולוחמים, שיש להם לאן לחזור".

בין המגויסים נמנה גם אופיר לוי, מנהל בית הספר "עמל מקס פיין", שגויס למילואים כבר ב־7 באוקטובר ועסק במשך חודשים ועד תחילת מרץ בפעילות מבצעית. "ברגע שנעדרתי מניהול בית הספר לטובת המלחמה הרגשתי תמיכה מלאה מצד הרשת – כולם ברשת, ובעיקר חגית רימוך מנהלת המרחב שלי, נתנו לי להרגיש שהמשימה שיצאתי אליה חשובה וחיונית ושיש גיבוי מלא לכך. לשמחתי הגדולה מירי, הסגנית שלי, נרתמה לגיבוי ניהול בית הספר וזה נתן לי שקט. הרגשתי שכמו שאני מתגייס למילואים, צוות עמל מתגייס להחזיק את החזית החינוכית בבתי הספר".

אני מניח שזה לא קל לצאת משגרת הניהול ומהאחריות לטובת התפקיד הצבאי והמשימה שמילאת, איך התמודדת עם זה?
"היה לי קשה לאורך הדרך. הרגשתי שצריכים אותי גם במילואים וגם בבית הספר, אבל צוות בית הספר נתן לי שקט. מבחינת הרשת, במקרים שבהם היינו צריכים גיבוי בתוך בית הספר, הייתה הירתמות מלאה. גם כשחזרתי לאחר תקופה ארוכה, האדירו אותי ואת הבחירה שלי לצאת למילואים והתרגשו מחזרתי, אני חושב שזה לא מובן מאליו. שמעתי לא מעט קולות סביבי שאמרו לי לא להתגייס בגלל התפקיד הניהולי שלי, ודווקא הרשת היא שגיבתה אותי והייתה מלאת גאווה. כל בעלי התפקידים ברשת מאוד תמכו בנו, כל אחד מהזווית שלו. אני חושב שאין חינוך בלי דאגה לקיום שלנו כמדינה".