לצד האחריות הרבה הרובצת על כתפיו כמנהל תיכון רב תחומי רמלה, ידע פרידמן (49) להקדיש תמיד את הזמן הדרוש למילוי תפקידו הצבאי החשוב במילואים, עוד כששימש כמ"פ חרמש בחטיבה 7 עד מבצע צוק איתן, ובהמשך כסגן מפקד גזרת שפלה כמודיע נפגעים. לכן, אך טבעי היה שכשפרצה המלחמה, יעלה פרידמן על מדים ויעביר את החודשים הבאים הרחק מכותלי בית הספר.

פרידמן, נשוי לשרית ואב לתאומים בני 24, שגדל ברמלה ומתגורר כיום בנס ציונה, החל ללמד בשנת 1998. לתיכון עמל רב תחומי רמלה – תיכון שהוא ואשתו נמנים עם בוגריו, הגיע לפני כ־17 שנים כמורה צעיר אחרי שירות קבע. לא חלף עשור, וכשהיה בעיצומו של קורס מנהלים, נקרתה בדרכו ההזדמנות להתמנות לתפקיד החשוב והמחייב כמנהל בית הספר, ומאז הוא שם – מלא גאווה וסיפוק. "בית הספר שלנו הוא הכי מיוחד בארץ", הוא אומר בביטחון מוחלט. "הוא נמצא בעיר רמלה, שהיא עיר מיוחדת ומורכבת, יש פה פסיפס אנושי מגוון ורחב. כיום אנחנו פועלים כתיכון ובשנה הבאה נהפוך לשש שנתי. זה בית ספר שעבר המון תהפוכות. הוא היה מאוד גדול כשאני למדתי פה, וכשהייתי בצבא בית הספר עבר שנים פחות טובות, גם השנים הראשונות שלי כמנהל היו פחות טובות. היו לנו שנתיים שלוש ממש קשות, עד כדי סכנת סגירה, ותודה לאל ולאנשים הטובים שאיתי פה בצוות, הצלחנו להתרומם למקום גבוה. לפני שנתיים אפילו זכינו בפרס חינוך ארצי".

״הפעם הראשונה שהגעתי לפה על מדים הייתה מאוד מרגשת. בית הספר שלנו הוא מאוד ביתי וחם, אין פה ילד שאני לא מכיר בשמו הפרטי ואת סיפורו האישי. גם כשהייתי רחוק השתדלתי להישאר קרוב״

בבית הספר עמל רמלה לומדים כיום 413 תלמידים בשכבות י'-י"ב, כאשר בכל שכבה פועלות כמה כיתות; כיתת מב"ר, כיתת אתגר וכיתת חינוך מיוחד. הצוות החינוכי בבית הספר מונה 53 מורים לצד 11 אנשי מנהלה, את כולם מגדיר פרידמן כשחקני נשמה. "מה שמיוחד בבית הספר הוא שיש לנו עוד הרבה מה להשתפר בתחום הספר, אבל ברכיב הבית אנחנו חזקים מאוד", הוא אומר. "אנחנו עובדים קשה כדי להיות בית חינוך לתלמידים שלנו, לראות את המורכבויות שלהם ולהשפיע".

בין המורכבויות עליהן מדבר פרידמן הוא מצביע על התמהיל החברתי של התלמידים. "פעם באחת מוועדות הפרס הגיע מפקח ערבי ושאל כמה ערבים לומדים בבית הספר. אמרתי לו שאני לא יודע כמה טוניסאים יש וכמה מרוקאים, ילדים זה ילדים, הם אוהבים אחד את השני עד שמנהיגים הורסים את זה. רמלה זאת עיר ימנית, זה לא שהנערים מגדירים עצמם כשמאלנים, אבל הם אוהבים אחד את השני. יש לנו מוסלמים, נוצרים ויהודים. אנחנו עורכים טקס יום זיכרון מדהים כל שנה, גם השנה היה כזה, מן הסתם. הגיעו לטקס כ־1200 איש, המוני בוגרים, לצערנו יש לנו בוגר שנהרג. בתוך חוליית הדגל הייתה ילדה נוצרייה וילדה ערביה. הדו קיום פה הוא לא דבר שמתעסקים בו יותר מדי כי אין צורך בכך".

איך זה משפיע על בית הספר שהמנהל נמצא מעל ארבעה חודשים במילואים?
"שילוב של כמה דברים. אחרי ההלם של שלושת השבועות הראשונים, שבהם באמת הייתי מנותק לגמרי בגלל התופת – תקופה שבה כל היחידה הייתה מנותקת מהעולם ומהבית, לאט לאט ובהדרגה היה קצת יותר קל. בגדול, הדבר שהבנתי מהתקופה הזאת הוא שאם אב הבית היה יוצא למילואים, עם כל הכבוד למנהל, זאת הייתה בעיה יותר קשה".

"המפקחת שלחה לנו שאלון למלא ושאלה: 'נכון שאי אפשר בלעדיכם, אבל בכל זאת מה הדבר שאי אפשר לעשות בלעדיך?' אני כתבתי לה שאפשר. המנהל צריך להביא את החזון, ואני גאה להגיד שבזכות הצוות וגם הדרך הניהולית שלי בית הספר תפקד בצורה מדהימה, אבל אין דבר שמרוכז רק אצלי – אני מאמין בצורת ניהול שמאפשרת וסומכת מאוד על אחרים בצוות. לא שהתכוונתי לזה, אבל הכנו קרקע פורייה למקרה חירום כזה כמו שהגיע ב־7 באוקטובר. בסוף זה לא היה קורה אם לא היו פה את האנשים הנכונים. הסגנית המדהימה, שאמרה שהצו 8 שלה הוא להמשיך ולא לעצור".

מה שהקל מעט על פרידמן היה מיקומו הקרוב של הבסיס בו שירת לבית הספר. "בסיס האם שלנו הוא בסיס שורה, שממוקם יחסית קרוב לרמלה. בין המשימות השונות הייתי קופץ לפעמים לראות את הילדים ולומר שלום. הפעם הראשונה שהגעתי לפה על מדים הייתה מאוד מרגשת. בית הספר שלנו הוא מאוד ביתי וחם, אין פה ילד שאני לא מכיר בשמו הפרטי ואת סיפורו האישי. גם כשהייתי רחוק השתדלתי להישאר קרוב. בתקופת שגרה אני נוהג לאחל מזל טוב לכל ילד שחוגג יום הולדת, וגם במילואים השתדלתי לעשות את זה. היו מקרים שזה אולי התעכב ביום יומיים, אבל המוטו היה לשמור על הדברים".

הניסיון לשמור על שגרה בתוך הסיטואציה המורכבת שבו היה נתון במילואים, היה חשוב מאוד לפרידמן: "מצד אחד היה חשוב לשמור על שגרה", הוא מסביר. "בשלב מסוים, כדי לייצר שגרה, כתבתי הודעה יומית לצוות עם המון חזון והשראה, כולל שיר שנועד להעלאת המורל. אלה לא היו עוד מילואים, כל המדינה הייתה בתוך זה ומגויסת. מצד שני, ההתמודדויות היו לא פשוטות", הוא אומר ומיד שולף דוגמא מהזיכרון. "שאלתי את המורים בווטסאפ 'מה קורה, מה נשמע', ואחת המורות סיפרה שבעלה נמצא בעזה והיא ממש מנסה לתפקד בבית ספר וקשה לה כי יש לה ששה ילדים. כעבור יומיים התקשרתי אליה כדי לשאול מה שלומה, אבל איך שהיא ראתה את המספר שלי היא מיד חשבה שקרה משהו והייתי צריך להרגיע אותה. זה הבהיר לי עד כמה המצב רגיש".

עד כמה לדעתך משפיעה על התלמידים העובדה שהמנהל נמצא במילואים? למשל, ההשפעה על העמדות שלהם ביחס לצה"ל? לתרומה למדינה?
"אני מאמין שיש השפעה, אחרת לא הייתי עושה את זה. יש משמעות לעובדה שאתה בא לבית הספר עם המדים והם רואים אותך. יש משמעות, זה לא תמיד גובר על הבעיות ת"ש שיש בבית, אבל השנה הזאת התאפיינה בהרואיות וברוח התנדבויות. ג'וש בריינר, שנמצא איתי במילואים, כתב משהו יפה: 'מדינת ישראל לא הייתה שם, אבל הישראליות הייתה'. בבית הספר יש לנו רכזת חברתית והיקף ההתנדבויות היה מדהים. זה משהו שצריך לתחזק כי כבר עכשיו יש אנשים ששכחו את דיבורי האחדות. צריך לזכור שצריך להיות תלויים אחד בשני ולא תלויים אחד ליד השני".

"ברמת הצבא, פעם אחת הגיע אליי תלמיד לשעבר שבא מקורס קצינים ואמר לי: 'אני זוכר את הרגע הזה ש'ביום צה"ל' באת עם מדים, זה היה היום שבו החלטתי שאני רוצה להיות חייל קרבי. אני לא יכול לומר שכל בוגרי בית הספר הם יוצאי יחידות קרביות, כי אי אפשר לנתק את הדברים האלה מהתרבות והמקום, אבל ההכנה לצה"ל שנעשית פה היא גורם שמשפיע בסופו של דבר".

בתפקידו במילואים משמש פרידמן כמודיע נפגעים, תפקיד מורכב וקשה. "היחידה שלנו אחראית מ-א' עד ת' כל הנושא המורכב הזה – מהרגע שלצערנו מתקבלת התראה על כך שיש פצוע או חלל בגזרה שלנו, דרך הכנת הצוות הכולל שלושה קצינים, שלומדים את האירוע, את השם את עץ המשפחה, ועד שהולכים לבשר את הנורא מכל. אנחנו מלווים את המשפחה מרגע ההודעה ועד סיום השבעה. זו חבורה של שחקני נשמה, ששואבים המון כוח ותעצומות נפש אחד מהשני כדי לעשות בצורה הכי אנושית וראויה את התפקיד הנורא הזה. אין חייל מילואים אחד שלא הגיע מתוך מקום של שליחות ואמונה שעלינו לעשות את שלנו בצורה הכי טובה שרק אפשר בתוך כל כאוס ולשמור את החיים בחיים".

זה נותן פרספקטיבה?
"אמרתי לילדים שזה נותן פרספקטיבה על הזכות להיות בחיים. וזה הדבר החשוב במקום הזה – פרספקטיבה שמאפשרת להבין את הזכות הגדולה להיות בחיים. אני מודה לאל כל יום על התפקיד שלי כמנהל ועל הזכות שיש לי להיות חלק ממסע החיים של הילדים".