המחלקה הימית
מחלקת הטיס
החבלנים
המחלקה הערבית
המחלקה הגרמנית
הוויכוח על הגיוס לבריגדה
ארגון הפלמ"ח בגדודים
בינואר 1943 נפתח בקיסריה, בשיתוף עם "המוסד לעלייה", הקורס הימי הראשון של הפלמ"ח. 35 איש מוותיקי החטיבה התאמנו בו כשלושה חודשים. לאחר מכן קוים קורס שני. "ודאי – כתב אחד החניכים – אין ימאים נעשים במשך חודשים אחדים. זהו עניין לשנים, שנות עבודה וניסיון. מה שנתנו הקורסים הוא רק בסיס להשתלמות, רק קשר ראשוני בין האנשים והים". מסיימי קורסים אלה הניחו יסוד ליחידה הימית של הפלמ"ח.
ליחידה זו נועדו ארבעה תפקידים עיקריים: א) ביצוע ההעפלה, החל בהובלת ספינות מעפילים וכלה בהשטת סירות להורדת המעפילים בחוף; ב) חבלה ימית: הכשרת חבלנים ימיים לפגיעה בכלי שיט ומתקני-חוף עוינים; ג) תובלה ימית: הפעלת כלי שיט להסעת יחידות, אספקת ותחמושת, במקרה שדרכי התחבורה היבשתיים ינותקו; ד) יחידות נחיתה.
בקיץ 1943 הוחלט, כי על כל איש בחטיבה "לדעת את הידיעות הראשונות בעבודת הים — למען יוכלו להשתתף כחיל-רגלים בפעולות ים אלמנטריות" והוחל באימונים המוניים, שהקיפו את רוב חברי החטיבה.
בחורף 1944 רוכזו כל מסיימי הקורסים הימיים בבסיס מיוחד במחנה קיבוץ שדות-ים בקרית-חיים. מכאן חדרו ה"ימאים" לנמל חיפה כפועלי נמל. בחוזה מיוחד, שנחתם בין הנהלת "סולל בונה" האחראית על עובדי הנמל לבין מטה הפלמ"ח, נקבעו סדרי עבודה שאפשרו עבודה ואימונים לסירוגין. "עבדנו בסבלות – סיפר אחד החברים – היה זה אחד ממבחני הסבל הקשים ביותר שעברנו עליו, היה עלינו לעמוד בתחרות עם החורנים".
באפריל 1945 החליט מטה הפלמ"ח להפריד את הימאים מפלוגה ז' – "פלוגת המטה". להגדיל את מספרם ולארגנם בפלוגה מיוחדת (פלוגה י', האות הראשונה של המלה – "ים"). פלוגה זו התבססה סמוך לחופי הארץ – בנמל חיפה, ביגור, במעפילים, בקיסריה ובשפיים, כשהיא דרוכה כולה להתחדשות ההעפלה. פלוגה זו שימשה גרעין לכוחו הימי-צבאי של צה"ל.
הדחיפה הראשונה לעיסוק בטיס באה בפלמ"ח מצד "משוגעים לדבר". בקיץ 1943 התקיים קורס ראשון לדאייה בפלמ"ח ומחניכיו התלכד גרעין של חברי פלמ"ח שהתמסרו לעניין הטיס. שנה לאחר מכן הוחל באימון טייסים באווירונים אזרחיים קטנים של חברת "אווירון" במסגרת "הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה".
האווירונים חנו בשדה התעופה ברמלה, והמתאמנים נשלחו למשק נען ועבדו בו וממנו יצאו לאימוני הטיס ברמלה.
בסוף מלחמת העולם נתגבשה מחלקה בת 17 איש, שאנשיה השתתפו בהקמת הגרעין הראשון של חיל האויר של מדינת ישראל.
מחנה האימונים המרכזי של הפלמ"ח נקבע בחורשת משמר-העמק. חומרי הנפץ והתחמושת ניתנו מאת הבריטים, אולם הנשק היה כולו ממחסני ה"הגנה". היו אלה מאה רובים צרפתים שנאספו על-ידי שליחי ה"הגנה" בעת פלישת הצבא האוסטרלי לסוריה. האימונים כללו קורסים לחבלה ולצלפות בהדרכת קצינים בריטים. הקורס הראשון לחבלנים נפתח באפריל 1942 והשתתפו בו כ- 150 איש מכל פלוגות הפלמ"ח. בפעם הראשונה נכנסה החבלנות כענף ראש באימוני ה"הגנה".
הקורסים לצלפות, אף הוא מקצוע חדש לאנשי ה"הגנה", נמשכו שבועיים ימים לכל קבוצה. נערכו גם קורסים לסיירות. "בקורס זה – סיפר אחד החברים – למדנו מנהגים ערביים ואיך להתלבש כערבים".
המחזור הראשון במשמר העמק סיים את אימוניו רשמית ב- 30 במאי 1942.
במפקד הסיום, שבו נכחו ראשי ארגון ה"הגנה" עם ה"ידידים" הבריטים, התייצבו 427 פלמ"חאים.
במסגרת ההכנות לפלישה הגרמנית הוקמה גם "מחלקה גרמנית".
אנשי היחידה – כשישים איש – נבחרו מבין עולי מרכז-אירופה, רובם הגדול – חברי קיבוצים. הם השתדלו לספוג תוך
אימוניהם את הווי של איש צבא נאצי. "המחנה שלנו – סיפר מפקדה יהודה בן-חורין – היה ממש מחנה צבא גרמני. חיינו במערה שקישטנו אותה בסמלים ובדגלים גרמניים. על מבוא המערה שמרו חיילים 'נאצים' בתלבושת צבאית שלמה. — התאמנו בתרגילי סדר גרמניים, בנשק גרמני ובאימון כללי. למדנו את הטקטיקה הגרמנית המקובלת. – – – למדנו גם שירים שהיו מקובלים אז בצבא הגרמני".
בין מדריכי המחלקה היה גם סמל גרמני. המחלקה הגרמנית התקיימה גם אחר ימי אל-עלמיין, ובסתיו 1944 התגייסו חבריה ל"חטיבה היהודית הלוחמת" ויצאו לחזית איטליה.
בסתיו 1944 הוקמה "החטיבה היהודית הלוחמת" (הבריגדה היהודית) במסגרת הצבא הבריטי. התברר כי מספר המתנדבים אליה לא הספיק למלא את התקן הנדרש. ההכרזה על הקמת הבריגדה, הסיכוי כי דגל יהודי יתנוסס אל מול פני חזית האויב הנאצי, ועל הכול – התקווה כי לוחמים יהודים ייפגשו עם שרידי השואה, עוררו התלהבות בין אלה שנאבקו להגיע להקמתו של צבא יהודי, שישתתף בשחרור אירופה. אליהו גולומב ראה בהקמת הבריגדה הזדמנות גדולה לפלמ"ח למלא את ייעודו.
הועלתה הצעה לגייס את רובו של הפלמ"ח לשורות הבריגדה. מפקדי הפלמ"ח נחרדו. הם ראו בצעד זה את פירוק הפלמ"ח ואת ביטולו. לאחר דיון פנימי גברו השיקולים של שמירת מעמד הפלמ"ח כגרעין כוחו העצמאי של היישוב, והוחלט למלא את המחסור בכוח אדם בבריגדה ממקורות אחרים.
משה שרתוק (שרת) הביא בשם המחלקה המדינית של הסוכנות הצעה לגייס 800 איש מקרב אנשי ההתיישבות העובדת וה"הגנה" לבריגדה, כדי שישמשו מנוף לתנועת התנדבות כללית. עוד אמר ש"חשוב מכל הבחינות – צבאית, חינוכית, מדינית, פנימית, שמהפלמ"ח ילכו אנשים לחטיבה". שרתוק דיבר על העברה סמלית של "לכל היותר – 5%" – מ- 60 עד 70 איש.
המטה הכללי של ה"הגנה" ומטה הפלמ"ח התנגדו לכל גיוס שהוא מבין אנשי הפלמ"ח. הם הצביעו על כך, שלעומת 26,000 מתנדבים שנשלחו ליחידות העבריות בצבא הבריטי, יש בפלמ"ח כ- 1600 איש, ולא נשאר בארץ כל כוח יהודי רציני נוסף. הוצאת אנשי הפלמ"ח לצבא עתידה למעט את דמותו בעיני הנוער ובעיני הפלמ"חאים עצמם, להביא להסתייגות הנוער ממנו ולבריחת חבריו לבריגדה.
לאחר משא ומתן מייגע הוצע, כי רק "המחלקה הגרמנית", שהכשירה עצמה למלחמה בגרמנים, תצא לחזית.
למעשה גויסו 43 אנשים מהפלמ"ח, מהם 30 מהמחלקה הגרמנית. אף על פי שהיו מאומנים יותר מכל יחידת רגלים אחרת בצבא הבריטי, נאלצו אנשי המחלקה הגרמנית – לעבור קורס של טירונות, ועד שהגיעו לחזית כבר נסתיימה המלחמה. יחד עם שאר חיילי הבריגדה לקחו מגויסי הפלמ"ח חלק בגילוי פושעי מלחמה נאצים ובסיוע לפעולות הבריחה וההפעלה.
בספטמבר 1944 הוחלט לשחרר מן הפלמ"ח את מרבית הוותיקים, ששירתו ביחידה יותר משנתיים.
המשוחררים עתידים היו לשמש חיל מילואים לפלמ"ח תוך שמירה על קשר מתמיד עמו. לכבוד המאורע נערך כינוס פרידה בחורשת קבוצת גבע. חמש-מאות מוותיקי החטיבה התייצבו במפקד. נאמר להם, כי "החל מערב זה משוחררים הם מהשירות הפעיל ומניחים יסוד לחיל מילואים, שיהיה חלק אורגני של הפלמ"ח" (י. אלון). נאמנותם של אנשי המילואים לפלמ"ח עמדה במבחן בשנות המאבק ובמלחמת הקוממיות, בעת שהתייצבו בשורותיו וקיבלו עליהם את כל התפקידים שהוטלו עליהם.
באותם הימים הוחלט גם לקדם את התפתחות הפלמ"ח על-ידי ליכוד פלוגותיו בגדודים, שכל אחד מהם יכלול לפחות שלוש פלוגות. תקן הגדוד נקבע ל- 750 איש, ועם תום מלחמת העולם השנייה היה מבנה הגדודים כדלקמן:
גדוד ראשון: פלוגות א', ד', ו', בפיקודו של נחום שריג.
גדוד שני" פלוגות ב', ה', ח', בפיקודו של אורי ברנר.
גדוד שלישי: פלוגות ג', ט', י"א, בפיקודו של אורי יפה.
גדוד רביעי: גדוד המטה, פלוגות ז', י', בפיקודו של יעקב סלומון.
במקומם של מפקדי הפלוגות שעלו לדרגת מג"דים באו בחורים צעירים חניכי הפלמ"ח מבין מפקדי המחלקות. "היתה בכך משום מהפכה במושגי צמרת ה'הגנה' בדבר הפעלת כוחות צעירים לתפקידים אחראיים" (י. אלון).
מתוך: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, פרק כ"ב
