סקירה היסטורית

הערים הפלשתיות העיקריות נשארו עצמאיות גם בימי דוד ושלמה, למרות שממלכת ישראל סיפחה את איזורי נחל שורק והירקון. כיוון שערים אלה חלשו על הדרך הבינלאומית הראשית, דרך הים, הן היוו כוח מסחרי ומדיני חשוב במרחב כולו. כללית, האיבה ביניהן לבין ממלכת יהודה נמשכה לאורך כל תקופת המקרא. בימי השגשוג הכלכלי והמדיני של עזיהו המלך (783 – 742 לפנה"ס), נכבש חלק נרחב של פלשת. אך בימי החולשה של אחז, חזרו הפלשתים וחדרו עמוק לתוך השטח של ממלכת יהודה.

כפי שיהודה וישראל הושפעו מהתפשטות האימפריה האשורית במאה השמינית ובמאה השביעית לפנה"ס, כך גם ערי הפלשתים. כתובות אשוריות רשמיות שנתגלו במשך השנים מבהירות שכפי שיהודה וישראל ניסו מדי פעם למרוד באדוניהן האשורים, כך גם הפלשתים. בנסיונות הללו, בקשו גם הפלשתים עזרה ממצרים. מתברר שהערים הפלשתיות לא פעלו באופן מתואם במרידות האלה; להיפך, התעודות האשוריות משקפות מתחים ביניהן. בימי המלך האשורי תגלת-פילאסר ג' (745 – 727), היה זה מלך עזה שהנהיג מרד; למרות כך, האשורים השאירו אותו על כס ממלכתו ולא סיפחו את ערי פלשת, אלא הפכו אותן למדינות חסות.

בימי סרגון ב' (722 – 705), ניסיונו של מלך אשדוד לארגן מרד דוכא בצורה חריפה יותר, והאשורים המליכו איש חדש מטעמם. בארמונו שבנינוה הבירה, נתגלה תבליט המתאר דווקא את כיבוש עקרון.

גם אשקלון וגם עקרון מוזכרות בכתובות מימי סנחריב (705 – 681); כאן מתגלה גם מעורבות של ממלכת יהודה והמלך חזקיהו בתככים פנימיים שבעקרון. ערי הפלשתים מופיעות אך מעט בכתובות מימי אשורנסירפל ואשורבניפל, למרות שאלה עברו בפלשת בדרך לכיבוש מצרים.

כנראה הצליחו מסעות מלכי אשור הקודמים להכניע את הפלשתים זמנית.

תמונת מצב מדינית וצבאית משתקפת בתעודות המעטות והמקוטעות מן התקופה הבבלית.

מסתבר שנבוכדנאצר, מלך בבל, כבש את ערי פלשת בשנת 603 לפנה"ס במהלך מסע שנועד להוכיח לעמי האיזור את שליטתו של המלך החדש על האימפריה שלו. כיבוש זה מתועד במכתב ארמי שנתגלה במצרים ב – 1956 ומכיל פניה מאדון, מלך עקרון, לפרעה נכו לקבלת סיוע צבאי מפני ההתקפה הבבלית הצפויה. מתוך ירמיה מ"ז, המדגיש את חשיבותן של אשקלון ועזה דווקא, עולה שהפגיעה בפלשת היתה קשה. שנים לאחר מכן אנו מוצאים דמויות מן האליטה הפלשתית כגולים בבבל, דבר המעיד על הגלייה משמעותית לאחר הכיבוש.

גם בתעודות האשוריות וגם במקרא מופיעות בעיקר אשקלון, אשדוד, עזה ועקרון בתקופה הזאת, כאשר גת מוזכרת רק כעיר הנשלטת על ידי אחת מן הערים האחרות, אם בכלל. מעמדן של חמש הערים הללו השתנה לעתים, ככל הנראה בהתאם לנסיבות גיאוגרפיות, כלכליות, מדיניות ואישיות. אך ככלל, היוו ערי פלשת יעד לצבאות אשור בגלל מיקומם במבואות מצרים מחד, ובגלל מעמדן הכלכלי החשוב כערי נמל וכתחנות בדרך הים, מאידך.