המרידות במחנות ההשמדה היו התקוממויות חד-פעמיות, שנועדו לפרוץ בפני המורדים את דרך הבריחה משם. הן דומות לבריחות של בודדים או בריחות מאורגנות קבוצתיות ממחנות- ריכוז ומחנות עבודה, ואין להן הקבלה במחנות-ריכוז, שבהם נרצחו בני אומות שונות.
אומנם אסירי המחנה בוכנוואלד השתלטו בכוח על המחנה; אולם הדבר התבצע ערב השחרור, ויותר מאשר מרד מזוין התחוללה שם העברת השלטון מידי הס”ס לידי האסירים, נוכח ההתמוטטות המוחלטת של השלטון הנאצי והרייך השלישי. במחנה-הריכוז אושוויץ, שבו נכלאו בשנה הראשונה לקיומו כמעט רק פולנים, ושמרביתם עונו והומתו בדרכים אכזריות, היה רק מרד אסירים אחד משמעותי; המורדים היו יהודים מעובדי הזונדרקומנדו בבירקנאו.
דרושה הייתה גבורה רוחנית לאין שיעור וכושר-יוזמה בלתי-מצוי כדי לארגן ולבצע התקוממות בתנאיו של מחנה-מוות: בהיות שמירה חמורה, ועל כל מידרך כף רגל פקוחה עין הצורר, כשיש הכרח להיזהר מפני בוגדים מבפנים ואנשי הקאפו, כאשר הפחד שיתק כל תנועה חופשית, וכל צעד בלתי-זהיר עלול לא רק לשים לאל כל תכנית של בריחה, אלא גם להחיש השמדתו של המחנה כולו.
המרידות במחנות ההשמדה התחוללו בשלושה מקומות – סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ. קיים הבדל בין המחנות סוביבור וטרבלינקה ובין מחנה אושוויץ. בסוביבור וטרבלינקה הוציאו מתוך המשלוחים המובלים למוות כמות מסוימת של אנשים (בטרבלינקה הם מנו כ- 800 איש) , והם אולצו לבצע עבודות מיון והטענה של חפצים, שנשארו אחרי הנרצחים, עבודות שירותים ועבודות סביב תאי הגזים. יהודים אלה היו היחידים, שנשארו במחנות ההשמדה במשך זמן ממושך יותר, וניתנה להם האפשרות להידבר ביניהם ולהכיר היטב את תנאי המחנה. הן בטרבלינקה הן בסוביבור היו יהודים אלה המורדים, שהתקוממו וארגנו בריחה המונית מן המחנה.
גם ליד חרושת הרצח באושוויץ הועסקו פלוגות של אסירים – זונדרקומנדו – ליד הכבשנים. מרבית עובדי הכפייה ב’קומנדו’ זה היו יהודים בתקופה מאוחרת יותר של קיום המחנה. אנשי הזונדרקומנדו היו מוחלפים מדי פעם, והיהודים שהוכרחו לעסוק בעבודה איומה זו ידעו, כי בהיותם עדי-ראיה קבועים לרצח יהיה עליהם למות; ואכן בסיום מחזור של משלוחים בא גם תור הזונדרקומנדו. גם האנשים שהוחזקו בעבודות שונות בסוביבור ובטרבלינקה הבינו היטב, כי כעדים למתרחש הם מהווים איום בעיני הרוצחים, ולכן במוקדם או במאוחר יבוא יומם.
היהודים שמרדו במחנות אלה ידעו, כמובן, כי הצלחת הבריחה עדיין אינה מבטיחה להם חיים. ברור היה, כי הנאצים ישקיעו מאמץ גדול במרדף אחרי הנמלטים, היודעים את כל רזי מחנה ההשמדה מבפנים. גם אם לא ישיגם המרדף, עתידים הם לעמוד בפני המשימה להתקיים בארץ, שאין בה כבר יהודים, ובמשטר, הדן את כל היהודים למוות.
