מרידות במחנות המוות – רקע

 

המרידות במחנות ההשמדה היו התקוממויות חד-פעמיות, שנועדו לפרוץ בפני המורדים את  דרך הבריחה משם. הן דומות לבריחות של בודדים או בריחות מאורגנות קבוצתיות ממחנות-  ריכוז ומחנות עבודה, ואין להן הקבלה במחנות-ריכוז, שבהם נרצחו בני אומות שונות.

 

אומנם אסירי המחנה בוכנוואלד השתלטו בכוח על המחנה; אולם הדבר התבצע ערב השחרור,  ויותר מאשר מרד מזוין התחוללה שם העברת השלטון מידי הס”ס לידי האסירים, נוכח  ההתמוטטות המוחלטת של השלטון הנאצי והרייך השלישי. במחנה-הריכוז אושוויץ, שבו נכלאו  בשנה הראשונה לקיומו כמעט רק פולנים, ושמרביתם עונו והומתו בדרכים אכזריות, היה רק  מרד אסירים אחד משמעותי; המורדים היו יהודים מעובדי הזונדרקומנדו בבירקנאו.

 

דרושה הייתה גבורה רוחנית לאין שיעור וכושר-יוזמה בלתי-מצוי כדי לארגן ולבצע  התקוממות בתנאיו של מחנה-מוות: בהיות שמירה חמורה, ועל כל מידרך כף רגל פקוחה עין  הצורר, כשיש הכרח להיזהר מפני בוגדים מבפנים ואנשי הקאפו, כאשר הפחד שיתק כל תנועה  חופשית, וכל צעד בלתי-זהיר עלול לא רק לשים לאל כל תכנית של בריחה, אלא גם להחיש  השמדתו של המחנה כולו.

 

המרידות במחנות ההשמדה התחוללו בשלושה מקומות – סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ. קיים  הבדל בין המחנות סוביבור וטרבלינקה ובין מחנה אושוויץ. בסוביבור וטרבלינקה הוציאו  מתוך המשלוחים המובלים למוות כמות מסוימת של אנשים (בטרבלינקה הם מנו כ- 800 איש)  , והם אולצו לבצע עבודות מיון והטענה של חפצים, שנשארו אחרי הנרצחים, עבודות  שירותים ועבודות סביב תאי הגזים. יהודים אלה היו היחידים, שנשארו במחנות ההשמדה  במשך זמן ממושך יותר, וניתנה להם האפשרות להידבר ביניהם ולהכיר היטב את תנאי  המחנה. הן בטרבלינקה הן בסוביבור היו יהודים אלה המורדים, שהתקוממו וארגנו בריחה  המונית מן המחנה.

 

גם ליד חרושת הרצח באושוויץ הועסקו פלוגות של אסירים – זונדרקומנדו – ליד הכבשנים. מרבית עובדי הכפייה ב’קומנדו’ זה היו יהודים בתקופה מאוחרת יותר של קיום המחנה. אנשי  הזונדרקומנדו היו מוחלפים מדי פעם, והיהודים שהוכרחו לעסוק בעבודה איומה זו ידעו,  כי בהיותם עדי-ראיה קבועים לרצח יהיה עליהם למות; ואכן בסיום מחזור של משלוחים בא  גם תור הזונדרקומנדו. גם האנשים שהוחזקו בעבודות שונות בסוביבור ובטרבלינקה הבינו  היטב, כי כעדים למתרחש הם מהווים איום בעיני הרוצחים, ולכן במוקדם או במאוחר יבוא  יומם.

 

היהודים שמרדו במחנות אלה ידעו, כמובן, כי הצלחת הבריחה עדיין אינה מבטיחה להם  חיים. ברור היה, כי הנאצים ישקיעו מאמץ גדול במרדף אחרי הנמלטים, היודעים את כל רזי  מחנה ההשמדה מבפנים. גם אם לא ישיגם המרדף, עתידים הם לעמוד בפני המשימה להתקיים  בארץ, שאין בה כבר יהודים, ובמשטר, הדן את כל היהודים למוות.

 

קורותיו של מנפרד

נולד בבורקן ב- 1922.

התחנך בבית הספר היהודי החד-כיתתי עד גיל 10 ובגימנסיה הקתולית המקומית עד גיל 16; לאחר עליית הנאצים לשלטון התלמידים היהודיים המעטים "בודדו" מחבריהם הנוצריים.

שלוש שנים לאחר עליית היטלר הוריו שלחוהו לאנגליה כדי ללמוד לקראת השגת תעודת בגרות באנגלית.

ב- 1940 לאחר פרוץ מלחמת הועלם, האנגלים אסרוהו והעבירו אותו למחנה ריכוז יחד עם יוצאי גרמניה נוצרים כיהודים.

כעבור 5 חודשים התנדב לצבא הבריטי תחילה ביחידת עזר של "חפרים".

לאחר זמן מה, ובעקבות פניות רבות מצדו, הצליח לשמחתו להתקבל ליחידת קומנדו מובחרת, מורכבת מדוברי גרמנית (רובם יהודים).

במסגרת היחידה השתתף בקרבות רבים ובעיקר בפלישת בנות הברית לנורמנדיה, תחילת כיבושה מחדש של אירופה מן הנאצים.

לקראת סוף המלחמה, במאי 1945 עזב את יחידתו בהולנד ובעזרת נהג וג'יפ חצה את קווי הרוסים והגרמנים כדי לפגוש את הוריו הכלואים במחנה הריכוז טרזינשטט בצ'כיה. (ראה יומן – 6 ימים במאי 1945).

עד לשחרורו מן הצבא הבריטי שירת בממשל הצבאי ובמודיעין הצבאי הבריטי בגרמניה.

בסוף 1946 החל ללמוד הנדסה כימית, תחילה באנגליה ולאחר נשואיו עם ידידת נעוריו אניטה לם בבוסטון, ארה"ב.

במשך יותר מ- 30 שנה עבד באחת החברות המובילות לתכנון מפעלים כימיים, תחילה כמהנדס ובסוף כסמנכ"ל בכיר. הקים עשרות רבות של מפעלים כימיים ברחבי העולם. לאחר פרישתו מן החברה בגיל 63 עמד בראש חברה פרטית שהקימה בין השאר מפעל פטרו-כימי גדול בארץ.

למנפרד בת – אביבה גולדברג (אשתו של דיויד ואמם של אהרון וירמיהו) ובן -דניאל (הנשוי ללינדה ואביו של דילן).

ראיון עם מנפרד גנז ראיינה: ג'ודי זיו (בת אחיו תאודור)

המוסד לעליה ב'.

בשנת 1938 הוקם "המוסד לעליה ב'", הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ"א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי "הספר הלבן". ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …"איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית? ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד  במלחמתנו…

וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו?

הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו"… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!  

מתוך הספר "תעודה כפולה", ראובן אהרוני, הוצאת יד טבנקין, 1998 על אודות חלקו של גרשון קדר ביחידת ההגנה בצבא הבריטי ששרתה בלוב ובאיטליה.

  עמ' 45.

"ככל שהתקרב מועד פינויה של היחידה מהמדבר המערבי לקראת העברתה לאיטליה, הזדרש כל מי שהיו לו יד ורגל בפעילות "רכש" להעמיס תחמושת ונשק מן המצבורים הענקיים שהיו באזור, להעמיסם על משאיות ולהעבירם לנקוודת ריכוז מוסכמות." 

 

 עמ' 46

"תחילה חשבו כי קורפורל נויברגר ולנס קורפורל פסטרנק שהיו במחלקת התחבורה, יהיו נהגי המשאית, אך לבסוף יצאה המשאית מבנגאזי עם שלושה נהגים, אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, שהיה מכונאי רכב."  "אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, עלו על הג'יפ של בלומנפלד וחצו את מצרים, את חצי האי סיני בנסיעה רצופה של יום ולילה כדי להספיק ולהגיע לחדרה עוד טרם בואה של הרכבת. לקראת ערב הגיעה הרכבת ללוד. פסטרנק הודיע כי הוא מסתלק ונוסע לתל אביב כדי לראות את משפחתו ואת חבריו, וביקש מאברום שטרן שכבר המתין שם, לשמור על המשאית במשך הלילה (…….) הלילה עבר בשקט.

אלעזר וגרשון הצטרפו לשאר אנשי היחידה בבסיס שליד כפר יונה. למחרת בשעת בוקר מוקדמת, הגיע פסטרנק בדיוק כשפועלי הרכבת חיברו את הקרון שלהם לרכבת שנוסעת לחדרה. גרשון ואלעזר נסעו לתחנת הרכבת חדרה מזרח כדי לקבל לרשותם את המשאית. הם הסיעו אותה, למרות שלא היתה במצב תקין, למחנה היחידה. (…..) 

 

 עמ' 47

"בתחנת בית ליד, המתינו אנשי ה"הגנה" לבואם, הורידו את המשאית והסיעו אותה בלילה ל"סליק" בקיבוץ עין שמר. למחרת, אנשי ה T.T.G ("תלחס טיזי גשפטן") דני שטרן, אברום שביט, אלעזר לב וגרשון קדר, החלו לפזר את השלל שהביאו ביישובי הסביבה (…) "  "חלוקת התחמושת וחומרי הנפץ לא היתה כה פשוטה. גרשון קדר ליווה את אברום שנהג בטנדר עמוס בכביש חדרה-כרכור. לפתע התקלקלו אורות הרכב והשניםי מצאו עצמם בתעלה בצדי הדרך. אברום התעשת מיד ואמר שמוכרחים להיחלץ מהתעלה לפני שתגיע המשטרה הצבאית. בכוחות משותפים ובעזרת המנוע, חילצו את הטנדר והשלימו את החלוקה לאור הירח."

טרזיינשטט

עיירה בצ'כוסלובקיה.

ראשיתה במבצר שהוקם בימי הקיסרית מריה תרזה במאה ה-18, ומכאן שמה.

לפנים היה בה מחנה צבא גדול.

העיירה מונה כ- 4000 תושבים.

ב- 1941-1945 שימשה גטו שאליו הובלו כ- 150,000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה וממערב.

כוונת הנאצים הייתה להקים בה "התיישבות יהודית לדוגמה" כדי להסתיר מהעולם החופשי את דבר

השמדתם של יהודים במזרח. לטרזיינשטט הובאו יהודים ידועי שם מגרמניה ומארצות מערב אירופה,

ויהודים מבוהמיה וממוראוויה. מנהיגיה של יהדות צ'כיה תמכו בהקמת הגטו משום שקיוו כי תביא לידי הפסקת שליחתם של יהודי צ'כיה למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

כדי שתרמיתם לא תיחשף במערב, הקפידו הגרמנים שהיהודים ינהלו חיי תרבות בגטו. ב- 1943 אף

הזמינו משלחת מטעם "הצלב האדום" לבקר בו. לכבוד הביקור הקימו בנק, חנויות, בתי קפה ובי"ס –

כולם חלק ממסכת ההונאה. בספטמבר 1942 היו בגטו 50,000 יהודים. לקראת סיום המלחמה שתוללה בגטו מגיפת טיפוס, ההנהלה הנאצית לא נקטה כל צעדים לעצור אותה.

כ- 33,000 מיהודי המחנה נספו בשל תנאי המחיה הגרועים ששררו בו. רק כאשר ב- 5 במאי 1945 ברחו השומרים הגרמנים, יכלו להגיע צוותים רפואיים מפרג ומהעיר רודינציה נאדלאבם, ובסיוע אזרחים מקומיים נאבקו במגיפה. ב- 8 במאי 1945 הגיעו ראשוני הרכבים המשוריינים של הצבא הסובייטי לטרזין והמגיפה חוסלה לגמרי בעזרת צוותים רפואיים של הצבא האדום.

שיקום האסירים נמשך עד אוגוסט 1945.

למעלה מ- 88,000 איש נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. בהשפעת האסירים לשעבר החליטה ממשלת צ'כוסלובקיה ב- 1947 להקים את אתר ההנצחה בטרזין (במבצר הקטן) לאזכור הנסיבות הטראגיות של דיכוי חרות, דמוקרטיה וחרות האדם.