המרד בסוביבור
על ההתקוממות במחנה ההשמדה סוביבור
המרד בסוביבור
המחנה בסוביבור היה סמוך ליער. הוא היה מגודר בשלושה קווים של חוטי תיל, ומסביבו שדה מוקשים ותעלה עמוקה. במחנה היו כמה עשרות אנשי ס”ס וכמה מאות שומרים אוקראינים מזוינים. כ – 500 יהודים הועסקו במיון הבגדים ובמלאכות מקצועיות שונות. קבוצות יהודים מופרדות עבדה במחנה 3, בתחום תאי הגזים, בהטמנת הגופות, ומאוחר יותר בשריפתן.
ב – 14 באוקטובר 1943 פרץ בסוביבור מרד אסירים, ובעקבותיו חדל המחנה לפעול וחוסל כליל. עוד לפני-כן היו במחנה סוביבור נסיונות של בריחה, ובמקרים אחדים הצליחו אסירים בודדים להימלט. בקיץ 1943 הוחל בארגון התקוממות כללית ובריחה של כל האסירים. המבצע תוכנן על-ידי קבוצה של אסירים, שהונהגה על-ידי אלכסנדר (סאשה) פיצ’ורסקי, קצין סובייטי יהודי מבין שבויי המלחמה. התוכנית התבססה על כך, שחוליות עצירים, בעיקר בעלי-המקצועות השונים, יחסלו את אנשי ס”ס בתוך המחנה. כל חוליה תקבל על עצמה להרוג איש ס”ס מסוים. קבוצה גדולה של שבויים עמדה להשתלט על מחסן הנשק ולצייד את האסירים. אסירים אחרים אמרו לפרוץ את השער ומקומות מסומנים בתוך גדר התיל, הנקיים, לפי ההנחה, ממוקשים.
המבצע הצליח הצלחה חלקית בלבד. בידי האסירים עלה לחסל כמה אנשי ס”ס. אלה הוזמנו באמתלה כלשהי לסדנאות השונות, ושם התנפלו עליהם היהודים בנשק קר, שהוכן בעוד מועד.
הקבוצה, שעמדה להשתלט על מחסן הנשק, לא הצליחה במשימתה, כי נפתחה עליה אש חזקה ממגדלי השמירה. רק חלק מהאסירים ידע על הקשר, והללו, שלמדו על הנעשה ברגע האחרון, נתקפו בבהלה, פרצו קדימה בלי סדר, ורבים מהם עלו על שדות המוקשים. קבוצה אחת פנתה לשער, התגברה על המשמר ופרצה החוצה. אחרים מצאו מעבר דרך גדרות התיל בלי להיתקל במוקשים. כל היהודים שבמחנה נטלו חלק במבצע הפריצה והבריחה. רבים נהרגו מכדורים וממוקשים, אך חלק ניכר הגיע ליער, שתחילתו הייתה מרוחקת כ – 200 מטרים מהמחנה.
מבין הבורחים הצליחו להגיע קבוצות ליחידות פרטיזניות, אך הרוב נתפס או נרצח על-ידי האיכרים מהסביבה והפלגים הימניים של תנועת הפרטיזנים הפולנים. כמה עשרות מבין מורדי סוביבור נשארו בחיים, וביניהם אלכסנדר פיצ’ורסקי, שכתב זיכרונות על תקופת שהותו במחנה, על ההכנות למרד ועל ההתקוממות.
מתוך: יחיל, לני. השואה. תל אביב: שוקן, ירושלים: יד ושם, 1987, עמ' 644.
___________________________________________________________________________________
על ההתקוממות במחנה ההשמדה סוביבור
מספר אלכסנדר פיצ'ורסקי – יהודי שבוי מלחמה סובייטי, היה ממארגני ההתקוממות במחנה סוביבור
… כאילו על פי פקודה, צצו גרזנים אחדים שהיו חבויים מתחת למעילים, והונחתו על ראשו. באותה שעה התקרבה השיירה שבאה מהמחנה השני. נשים אחדות, מבוהלות מהמראה, פרצו בצעקות, היו אף כאלו שהתעלפו. אחרים פרצו בריצה מטורפת בלי כל מחשבה ובלא כל מטרה. במצב ששרר, לא היה מה לדבר על ארגון והשכנת סדר, ועל כן צעקתי בקול רם: “קדימה חברים!” “קדימה!” החזיק אחרי מישהו מימין.
“בעד המולדת, בעד סטאלין, קדימה!” כרעם ביום בהיר נשמעו הקריאות הגאות במחנה המוות. סיסמאות אלה איחדו בבת-אחת את יהודי רוסיה, פולין, הולנד, צ’כוסלובקיה, גרמניה. 600 איש שהיו מושפלים וסחוטים, פרצו בקריאת “הורה!” לעבר החיים והחירות.
ההתקפה על מחסן הנשק נכשלה. אש מקלעים חסמה את דרכנו.
מרבית הבורחים פנו לעבר השער הראשי. שם, לאחר שחיסלו את המשמר, תחת חיפוי אש של רובים אחדים שהיו ברשותם, השליכו אבנים ופיזרו חול בעיני הפשיסטים שנקרו על דרכם, פרצו בעד השער ומיהרו בכיוון היער.
קבוצה אחת של אסירים פנתה שמאלה. ראיתי כיצד הבקיעו את גדר-התיל. אולם לאחר סילוק המכשול הזה, צריך היה עדיין לעבור שדה מוקשים שאורכו כחמישה-עשר מטרים. ודאי נפלו כאן רבים מהם. אני פניתי עם קבוצה של אסירים אל ביתן הקצינים, שם ניתקנו את חוטי התיל וכך יצרנו מעבר. ההשערה, שהשטח בקרבת ביתן הקצינים אינו ממוקש, התאמתה.
אומנם, ליד חוטי התיל נפלו שלושה מחברינו, אך לא ברור אם עלו על מוקשים או נפגעו מהכדורים, כי נורו עלינו צרורות מכיוונים שונים.
אנו כבר בצד השני של הגדר ומאחורינו שדה המוקשים. עברנו כבר 100 מטרים, עוד מאה… מהר, יותר מהר… לעבור את השטח הגלוי הארור, שם אנו חשופים לכדורי המרצחים… מהר, יותר מהר, להגיע אל היער, להגיע אל בין העצים, להיות תחת מחסה… וכבר אנו בצל העצים.
עצרתי לדקה על מנת לשאוף מעט אוויר ולהפנות מבט אחורה. סחוטים, בכוחות אחרונים, רצים בשפיפה, קדימה… התקרבנו אל היער. היכן לוקה, איפה שלמה? … קשה לקבוע בוודאות, כמה אנשים נמלטו מהמחנה. מכל מקום, ברור שרובם המכריע של האסירים ברח. רבים נפלו בשטח הפתוח שבין המחנה והיער. גמרנו אומר שלא להתעכב ביער, כי אם להתפצל לחוליות קטנות ולפנות לכיוונים שונים. היהודים הפולנים ברחו לכיוון חלם. משכה אותם לשם ידיעת השפה והשטח. אנו, הסובייטים, פנינו מזרחה. חסרי אונים במיוחד היו היהודים שבאו מהולנד, צרפת וגרמניה. בכל השטח הנרחב שהקיף את המחנה, לא הייתה להם שפה משותפת עם איש.
היריות ממקלעים ורובים, שטרטרו בעורפנו מזמן לזמן, הקלו עלינו קביעת הכיוון הרצוי.
ידענו שמקור היריות הוא המחנה. הקשר הטלפוני היה מנותק, בידי פרנץ לא היו כל אמצעים להזעיק עזרה. הדי היריות הלכו והתרחקו עד שנאלמו.
כבר החשיך כאשר שוב נשמעו הדי יריות ממרחק רב. כנראה שהיו אלה רודפינו… התחלנו צועדים.
מזמן לזמן, מצד זה או אחר, הצטרפו אלינו אנשים חדשים. את כולם שאלתי, האם ראו אל לוקה או את שלמה. איש לא ראה אותם.
יצאנו מן היער. הלכנו שלושה קילומטר בשדה פתוח, עד שהגענו לתעלת מים פתוחה ברוחב של 6-5 מטרים. התעלה הייתה עמוקה מאוד ולא ניתן היה לעוברה בהליכה. כאשר ניסיתי לעוקפה, הבחנתי בקבוצת אנשים שהיו במרחק של כ – 50 מטרים מאתנו. מיד השתרענו על האדמה ושלחנו את ארקדיוש. לסיור. תחילה זחל על בטנו, אך כעבור רגע התרומם והגיע אל האנשים תוך ריצה. כעבור דקות ספורות חזר.
“סאשא, אלה הם משלנו. הם מצאו על גדות התעלה גזעי עץ והריהם עוברים על פניהם לעברה השני. קאלימאלי מצוי ביניהם”.
בדרך זאת חצינו את התעלה…
