תנועת הפרטיזנים היהודית הקיפה עשרות אלפי יהודים. היא קמה למרות כל הקשיים, אשר ראש וראשון בהם – צמיחתה על קרקע נכרית. והרי סביבה ביתית אוהדת היא תנאי הכרחי ללוחמת פרטיזנים.
יש לזכור: בעת שהיו קיימים גיטאות יהודיים עדיין לא נתקיימה תנועה פרטיזנית; וכשהחלה התנועה הפרטיזנית בקרב האוכלוסייה המקומית, כבר הושמד רוב העם היהודי, או נכלא במחנות ריכוז בדרכו להשמדה.
מאבק בגיטו או יציאה ליער
בקרב ארגוני הלוחמים בגיטאות עצמם התנהלו ויכוחים, מה עדיף: מאבק בתוך הגיטו או מאבק ביערות וההכרעה הייתה שונה בערים הגדולות ובעיירות. בערים הגדולות הייתה אפשרות כלשהי לנסות להיערך למאבק בין החומות. הייתה גם תקווה לקשור קשרים עם תנועות המחתרת שמחוץ לגיטו, בעוד שהדרך ליער הייתה רחוקה מאוד ומעטים היו הסיכויים להגיע לשם, ובכל אופן לא בקבוצות מאורגנות, אלא כבודדים. ואילו בגיטאות הקטנים, שכל עיקרם מספר בתים או רחובות, לא היו ארגוני הנוער חזקים עד כדי יכולת להתארגן למאבק בתוך הגיטו, אף קשה היה להיערך בו להגנה, ולעומת זאת הדרך ליער הייתה קרובה יותר.
אף על פי כן, לא רבים יצאו אל היער. הסיבה נעוצה בהיעדר תנאים מסייעים, מצד אחד, ובתאוצת קצב ההשמדה, מצד שני.
פולין
בפולין היוו היהודים מיעוט לאומי עירוני, זר בסביבתו ותלוש מחיי הטבע. עם התגברות התעמולה הנאצית והפקרת חיי היהודים – גברה האנטישמיות. כך מצאו את עצמם היהודים בגיטאות בבידוד גמור כמעט, לא רק מן הפולנים שבסביבתם, אלא גם מיהודי הגיטאות האחרים. יש להדגיש כי המחתרות הפולניות אף הם כמעט שלא סייעו ליהודים לצאת ליערות.
ברית המועצות
בברית המועצות היו שטחי יער צפופים והאפשרויות להגיע לשם, לכאורה, רבות יותר מאשר בפולין. אולם היהודים שבאזורים אלה היו הקורבנות הראשונים של מסע ההשמדה הנאצי; כשהחלה להתארגן תנועת הפרטיזנים רוסית, כבר היו רוב היהודים בין המתים.
עצם היציאה מן הגיטו הייתה בבחינת פשע והנתפס הוצא להורג. יתר על כן, אף ה"יודנרטים" בערים הגדולות התנגדו ליציאה, בנימוק שהמחתרת והפרטיזנים היהודים מסכנים את חיי היהודים ומזרזים את ההשמדה.
אלה שברחו למרות הסכנה נאלצו להתגבר בדרכם על מכשולים רבים עד שהגיעו אל הפרטיזנים. קודם כל חייבים היו למצוא מזון ומקום לינה בדרך והרי האוכלוסייה המקומית שנאה את היהודים. הצעיר היהודי לא ידע לעתים היכן נמצאים הפרטיזנים, ולכן אף נפל קורבן למעשי סחטנות והלשנה מצד הגויים. אם למרות כל המכשולים הגיע למחוז חפצו, הרי לא כל מפקד פרטיזנים הסכים לקלוט לשורותיו יהודי, והכל אופן לא מי שבא בלי נשק.
כשנמלט יהודי עם בני משפחתו ונאמר לו שרק הצעיר, המסוגל להילחם, יצטרף אל המחנה – היה בוחר לשוב עם בני משפחתו לגיטו ובלבד שלא להפקירם.
במקרים רבים מספור נרצחו יהודים על ידי הפרטיזנים, אם כדי לגזול את נשקם ואם מתוך שנאת ישראל סתם. האוכלוסייה ראתה לעתים בלוחם היהודי אובייקט לשנאה משולשת: יהודי, קומוניסט ושודד מזון.
בין היהודים שהגיעו בדרכים שונות ליער, בהם רבים בודדים ובלתי מאורגנים, נתבלטו הקבוצות המאורגנות ממחתרת הגיטאות כמו: וילנה, קובנה ומינסק ובמיוחד קבוצות נוער בעלי הכרה רעיונית.
יהודים רבים נאלצו להסתתר ביער בבונקרים מבודדים מפני קבוצות גויים אלימות )לא פרטיזנים( ורק משבאה שעת כושר הצטרפו חלקם ליחידות לוחמות וחלקם הניחו יסוד למחנות משפחתיים, בהם מצאו מחסה ומסתור גם הנשים, הילדים והחולים.
היהודים התפצלו לסוגי מסגרות שונים של פרטיזנים:
א. קבוצות ויחידות יהודיות עצמאיות.
ב. יחידות מעורבות, בעלות ריכוזים יהודיים גדולים.
ג. בודדים ביחידות לא יהודיות.
כדי שיהודי יכבוש לו מעמד של לוחם ראוי לשמו, באותן יחידות מעורבות או לא יהודיות – חייב היה להוכיח את עצמו. הצלחתו נזקפה תמיד לזכות יחידתו ואילו כשלונו נזקף לחובת העם היהודי כולו.
הפרטיזן היהודי נאלץ לעמוד במאבק, קודם כל עם הפולש הנאצי וגרוריו למיניהם, אך גם עם האוכלוסייה המקומית וראינו שאפילו במסגרת הפרטיזנים הוכרח להיאבק עם עצם זכות החיים – הלחימה.
בלחימתו עמדו לפניו לא רק המטרה של גירוש הנאצים מאדמות רוסיה, אלא גם הנקמה על רצח בני משפחתו, אך מצד שני ביקש תוך לחימתו להציל יהודים רבים ככל האפשר מציפורני הנאצים. לא ייפלא שהיהודים נטלו חלק פעיל בכל סוג של מלחמת פרטיזנים. הם הרבו להתנדב למשימות קשות ואף הצטיינו בקרבות. כשם שהיהודים יזמו וביצעו, בעיירות מושבם, מעשי חבלה ונקמה נגד משתפי פעולה וחיילות מצב גרמניים, שידם הייתה ברצח היהודים במקומות אלה.
ארצות הבלקאן
אף בארצות הבלקאן והמערב נלחמו יהודים רבים בין שורות הפרטיזנים. עם זאת, יש לציין שלמאבק היהודי שם היו תנאים טובים יותר מאשר במזרח אירופה, קודם כל בגלל היחס של אי-אפליה מצד האוכלוסייה המקומית. אלא שהם נלחמו שם על פי רוב כבודדים בקרב תנועת הפרטיזנים הכללית, ולא אחת בהסתרת זהותם היהודית.
ארצות שונות
יהודים רבים היו בין המנהיגים הפעילים במחתרת הפרטיזנית הצרפתית. אחוז היהודים בארגוני המחתרת שם נע בין 15 ל- 20. קיימת הייתה תנועת מחתרת יהודית מאורגנת גם באלג'יר. גם במחתרת האיטלקית נטלו היהודים חלק רב. אף בצבא השחרור של טיטו שביוגוסלביה, אותו צבא שראשיתו בפרטיזנים, נלחמו יהודים רבים ואף הצטיינו במעשי גבורה. גם ביוון ובבולגריה הצטרפו יהודים לתנועת ההתנגדות.
ועם כל זאת – לחימת הפרטיזנים היהודים ביערות רוסיה ופולין נשארה גולת הכותרת של ההתנגדות המזויינת היהודית מחוץ לחומות הגיטו.
סיכום
ניתן לומר, שרק מעטים מבין דורשי הלחימה ונלהביה זכו להגיע ליער ומאלה שהגיעו – מעטים זכו להישאר בחיים עם תום המלחמה. ולא רק מפני שנפלו בקרבות ביערות, אלא גם מפני שמיד עם שיחרורם הם הצטרפו לשורות הצבא האדום והמשיכו להילחם בנאצים עד לנצחון הגמור על אדמת גרמניה. כשנסתיימה המלחמה והם שבו אל מקומות הולדתם, נוכחו לדעת כי רובם נשארו גלמודים, כי בני משפחותיהם נרצחו. רבים מבניהם החליטו אז על העפלה לארץ ישראל. הם יצרו את ארגונם, פח"ח: פרטיזנים חיילים חלוצים ואף השתתפו בארגון "הבריחה", במאבק ההעפלה נגד הבריטים ובמלחמת השחרור ורבים מבניהם נפלו בקרב.
