שמואל בורנשטיין היה פרטיזן בפלוגת ד”ר יחיאל אטאס והוא מספר:
אוקטובר 1942
… לילה אחד, בשעה מאוחרת, עברנו על-פני איזה כפר, והנה קרא אחרינו פתאום קול דק:
– – פארטיזאנים, המתינו!
נעצרנו. ברחוב עמד נער קטן כבן עשר. אף-על-פי שירד גשם-סתיו שוטף, והקור היה קשה מאוד, היה הנער יחף וכמעט ערום. הוא רעד כולו.
– -מה חפצך, נער? – שאלתי.
– -ברצוני ללכת אתכם, – ענה.
במקום זה צריכים היינו להחליף את סוסינו. רטובים וקפואים היינו. דפקנו על דלת הביקתה הסמוכה. כעבור רגע נמצאנו בחדר חם.
כפר זה עמד מן הצד ודי היה בקביעת זקיף אחד בלבד. בעל- הבית העלה אור בעששית-נפט. בעלת-הבית עסקה בהכנת ארוחת ערב לנו, כשהיא מביעה בקול את חמלתה על אנשים המהלכים בלילות בדרכים.
הנער, שלקחנוהו אתנו, עמד חרד על-יד הדלת. קראתיו אל השולחן. התבונן בנו בענין רב. בעיניו השחורות והגדולות נראתה הבעת השתוממות.
– – יהודים אתם? – קרא הקטן, גם אני יהודי הנני.
בצעדים לא-בטוחים ניגש אל השולחן.
דברים אלה בפיו החרידו אותנו. רק עתה, כשהתבוננו בפניו לאור העששית, ראינו כי פניו פני ילד יהודי.
דויד, – זה שמו של הפעוט, המועמד להיות פרטיזן. מן העיירה מולצ’אדז הנהו. בנס ניצל מן הטבח שערכו הגרמנים לפני כמה חודשים באותה עיר. דויד ברח אז לאחד הכפרים שהכיר בסביבה.
האיכרים כילכלוהו במשך זמן-מה, ובשכר זה היה רועה את פרותיהם. כל האנשים הקרובים לו ניספו, ודויד נהפך פתאום לאיש מבוגר, שמוכרח לדאוג בעצמו לפרנסתו. תחילה מצא לו קיום איזה-שהוא, אבל מיום ליום הורע המצב. הגרמנים איימו בעונש-מוות לכל מי שמסתיר אצלו יהודים. ודויד מתחיל לנדוד מכפר לכפר. האיכרים מגרשים אותו, הנערים הרועים מיידים בו אבנים.
יום אחד נודע לו, לדויד, במקרה, כי ישנם אנשים הנלחמים עם הגרמנים, והם מכונים בשם פרטיזנים. מאז נשא נפשו לפגישה עם האנשים הללו, כדי להצטרף אליהם. ביום היה משוטט על-פני הכפרים, מקבל פה ושם לאחר תחנונים פרוסת-לחם, ובלילות היה אורב בדרכים מתוך ציפיה לפרטיזנים שיעברו במקום. לא שיער כלל כי עוד ישנם יהודים בחיים. ומה רבה פליאתו בראותו, כי אותם הפרטיזנים עלולים להיות יהודים. האכלנו את הנער, שהיה רעב מאוד, וזה כבר לא אכל לשובע.
בוגדוש שלנו, שלא התערב בשיחה והחריש כל הזמן, העביר מבט ממושך על הילד. פתאום קם ממקומו וניגש אל מיטת האיכרים, שכמה זוגות של נעלי ילדים הציצו מתחתה. הוא התכופף, דומם הוציא זוג אחד מן הנעלים והתחיל להנעיל את דויד שלנו.
האיכר והאיכרה התחילו להתחנן ולבכות, לאמור: מה ינעל בננו אם יקחו את נעליו ממנו. בוגדוש לא ענה דבר, רק העיף מבט זועף בפני האיכר. פניו הנלבבים, המאירים תמיד, קדרו רגע. הנעלים התאימו לרגלי דויד היחף, והן נעשו לקניינו.
המשכנו בדרכנו. עטפתי את הקטן במעילי והחזקתיו על ברכי. הוא נלחץ אלי בכוח ונרדם. בקרוב נמצאנו שוב בחבל שלנו. כאן נזדמנו במקרה עם כמה מבחורינו. סיפרנו להם על כל המוצאות אותנו ומסרנו לידם את אוצרנו, את דוידקה. – – –
מתוך: צוקרמן, יצחק. ספר מלחמות הגיטאות. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט”ז, עמ’ 624-623.