לדף הבית

קישורים נוספים

פלוגת הד”ר אטאס – הנער דויד

שמואל בורנשטיין היה פרטיזן בפלוגת ד”ר יחיאל אטאס והוא מספר:

 

אוקטובר 1942

… לילה אחד, בשעה מאוחרת, עברנו על-פני איזה כפר, והנה קרא אחרינו פתאום קול דק:

 

– – פארטיזאנים, המתינו!

נעצרנו. ברחוב עמד נער קטן כבן עשר. אף-על-פי שירד גשם-סתיו שוטף, והקור היה קשה מאוד, היה הנער יחף וכמעט ערום. הוא רעד כולו.

– -מה חפצך, נער? – שאלתי.

– -ברצוני ללכת אתכם, – ענה.

במקום זה צריכים היינו להחליף את סוסינו. רטובים וקפואים היינו. דפקנו על דלת הביקתה הסמוכה. כעבור רגע נמצאנו בחדר חם.

כפר זה עמד מן הצד ודי היה בקביעת זקיף אחד בלבד. בעל- הבית העלה אור בעששית-נפט. בעלת-הבית עסקה בהכנת ארוחת ערב לנו, כשהיא מביעה בקול את חמלתה על אנשים המהלכים בלילות בדרכים.

הנער, שלקחנוהו אתנו, עמד חרד על-יד הדלת. קראתיו אל השולחן. התבונן בנו בענין רב. בעיניו השחורות והגדולות נראתה הבעת השתוממות.

– – יהודים אתם? – קרא הקטן, גם אני יהודי הנני.

בצעדים לא-בטוחים ניגש אל השולחן.

דברים אלה בפיו החרידו אותנו. רק עתה, כשהתבוננו בפניו לאור העששית, ראינו כי פניו פני ילד יהודי.

 

דויד, – זה שמו של הפעוט, המועמד להיות פרטיזן. מן העיירה מולצ’אדז הנהו. בנס ניצל מן הטבח שערכו הגרמנים לפני כמה חודשים באותה עיר. דויד ברח אז לאחד הכפרים שהכיר בסביבה.

האיכרים כילכלוהו במשך זמן-מה, ובשכר זה היה רועה את פרותיהם. כל האנשים הקרובים לו ניספו, ודויד נהפך פתאום לאיש מבוגר, שמוכרח לדאוג בעצמו לפרנסתו. תחילה מצא לו קיום איזה-שהוא, אבל מיום ליום הורע המצב. הגרמנים איימו בעונש-מוות לכל מי שמסתיר אצלו יהודים. ודויד מתחיל לנדוד מכפר לכפר. האיכרים מגרשים אותו, הנערים הרועים מיידים בו אבנים.

יום אחד נודע לו, לדויד, במקרה, כי ישנם אנשים הנלחמים עם הגרמנים, והם מכונים בשם פרטיזנים. מאז נשא נפשו לפגישה עם האנשים הללו, כדי להצטרף אליהם. ביום היה משוטט על-פני הכפרים, מקבל פה ושם לאחר תחנונים פרוסת-לחם, ובלילות היה אורב בדרכים מתוך ציפיה לפרטיזנים שיעברו במקום. לא שיער כלל כי עוד ישנם יהודים בחיים. ומה רבה פליאתו בראותו, כי אותם הפרטיזנים עלולים להיות יהודים. האכלנו את הנער, שהיה רעב מאוד, וזה כבר לא אכל לשובע.

 

בוגדוש שלנו, שלא התערב בשיחה והחריש כל הזמן, העביר מבט ממושך על הילד. פתאום קם ממקומו וניגש אל מיטת האיכרים, שכמה זוגות של נעלי ילדים הציצו מתחתה. הוא התכופף, דומם הוציא זוג אחד מן הנעלים והתחיל להנעיל את דויד שלנו.

האיכר והאיכרה התחילו להתחנן ולבכות, לאמור: מה ינעל בננו אם יקחו את נעליו ממנו. בוגדוש לא ענה דבר, רק העיף מבט זועף בפני האיכר. פניו הנלבבים, המאירים תמיד, קדרו רגע. הנעלים התאימו לרגלי דויד היחף, והן נעשו לקניינו.

 

המשכנו בדרכנו. עטפתי את הקטן במעילי והחזקתיו על ברכי. הוא נלחץ אלי בכוח ונרדם. בקרוב נמצאנו שוב בחבל שלנו. כאן נזדמנו במקרה עם כמה מבחורינו. סיפרנו להם על כל המוצאות אותנו ומסרנו לידם את אוצרנו, את דוידקה. – – –

 

מתוך: צוקרמן, יצחק. ספר מלחמות הגיטאות. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט”ז, עמ’ 624-623.

קורותיו של מנפרד

נולד בבורקן ב- 1922.

התחנך בבית הספר היהודי החד-כיתתי עד גיל 10 ובגימנסיה הקתולית המקומית עד גיל 16; לאחר עליית הנאצים לשלטון התלמידים היהודיים המעטים “בודדו” מחבריהם הנוצריים.

שלוש שנים לאחר עליית היטלר הוריו שלחוהו לאנגליה כדי ללמוד לקראת השגת תעודת בגרות באנגלית.

ב- 1940 לאחר פרוץ מלחמת הועלם, האנגלים אסרוהו והעבירו אותו למחנה ריכוז יחד עם יוצאי גרמניה נוצרים כיהודים.

כעבור 5 חודשים התנדב לצבא הבריטי תחילה ביחידת עזר של “חפרים”.

לאחר זמן מה, ובעקבות פניות רבות מצדו, הצליח לשמחתו להתקבל ליחידת קומנדו מובחרת, מורכבת מדוברי גרמנית (רובם יהודים).

במסגרת היחידה השתתף בקרבות רבים ובעיקר בפלישת בנות הברית לנורמנדיה, תחילת כיבושה מחדש של אירופה מן הנאצים.

לקראת סוף המלחמה, במאי 1945 עזב את יחידתו בהולנד ובעזרת נהג וג’יפ חצה את קווי הרוסים והגרמנים כדי לפגוש את הוריו הכלואים במחנה הריכוז טרזינשטט בצ’כיה. (ראה יומן – 6 ימים במאי 1945).

עד לשחרורו מן הצבא הבריטי שירת בממשל הצבאי ובמודיעין הצבאי הבריטי בגרמניה.

בסוף 1946 החל ללמוד הנדסה כימית, תחילה באנגליה ולאחר נשואיו עם ידידת נעוריו אניטה לם בבוסטון, ארה”ב.

במשך יותר מ- 30 שנה עבד באחת החברות המובילות לתכנון מפעלים כימיים, תחילה כמהנדס ובסוף כסמנכ”ל בכיר. הקים עשרות רבות של מפעלים כימיים ברחבי העולם. לאחר פרישתו מן החברה בגיל 63 עמד בראש חברה פרטית שהקימה בין השאר מפעל פטרו-כימי גדול בארץ.

למנפרד בת – אביבה גולדברג (אשתו של דיויד ואמם של אהרון וירמיהו) ובן -דניאל (הנשוי ללינדה ואביו של דילן).

ראיון עם מנפרד גנז ראיינה: ג'ודי זיו (בת אחיו תאודור)

המוסד לעליה ב'.

בשנת 1938 הוקם “המוסד לעליה ב'”, הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ”א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי “הספר הלבן”. ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …”איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית? ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד  במלחמתנו…

וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו?

הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו”… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!  

מתוך הספר "תעודה כפולה", ראובן אהרוני, הוצאת יד טבנקין, 1998 על אודות חלקו של גרשון קדר ביחידת ההגנה בצבא הבריטי ששרתה בלוב ובאיטליה.

  עמ’ 45.

“ככל שהתקרב מועד פינויה של היחידה מהמדבר המערבי לקראת העברתה לאיטליה, הזדרש כל מי שהיו לו יד ורגל בפעילות “רכש” להעמיס תחמושת ונשק מן המצבורים הענקיים שהיו באזור, להעמיסם על משאיות ולהעבירם לנקוודת ריכוז מוסכמות.” 

 

 עמ’ 46

“תחילה חשבו כי קורפורל נויברגר ולנס קורפורל פסטרנק שהיו במחלקת התחבורה, יהיו נהגי המשאית, אך לבסוף יצאה המשאית מבנגאזי עם שלושה נהגים, אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, שהיה מכונאי רכב.”  “אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, עלו על הג’יפ של בלומנפלד וחצו את מצרים, את חצי האי סיני בנסיעה רצופה של יום ולילה כדי להספיק ולהגיע לחדרה עוד טרם בואה של הרכבת. לקראת ערב הגיעה הרכבת ללוד. פסטרנק הודיע כי הוא מסתלק ונוסע לתל אביב כדי לראות את משפחתו ואת חבריו, וביקש מאברום שטרן שכבר המתין שם, לשמור על המשאית במשך הלילה (…….) הלילה עבר בשקט.

אלעזר וגרשון הצטרפו לשאר אנשי היחידה בבסיס שליד כפר יונה. למחרת בשעת בוקר מוקדמת, הגיע פסטרנק בדיוק כשפועלי הרכבת חיברו את הקרון שלהם לרכבת שנוסעת לחדרה. גרשון ואלעזר נסעו לתחנת הרכבת חדרה מזרח כדי לקבל לרשותם את המשאית. הם הסיעו אותה, למרות שלא היתה במצב תקין, למחנה היחידה. (…..) 

 

 עמ’ 47

“בתחנת בית ליד, המתינו אנשי ה”הגנה” לבואם, הורידו את המשאית והסיעו אותה בלילה ל”סליק” בקיבוץ עין שמר. למחרת, אנשי ה T.T.G (“תלחס טיזי גשפטן”) דני שטרן, אברום שביט, אלעזר לב וגרשון קדר, החלו לפזר את השלל שהביאו ביישובי הסביבה (…) ”  “חלוקת התחמושת וחומרי הנפץ לא היתה כה פשוטה. גרשון קדר ליווה את אברום שנהג בטנדר עמוס בכביש חדרה-כרכור. לפתע התקלקלו אורות הרכב והשניםי מצאו עצמם בתעלה בצדי הדרך. אברום התעשת מיד ואמר שמוכרחים להיחלץ מהתעלה לפני שתגיע המשטרה הצבאית. בכוחות משותפים ובעזרת המנוע, חילצו את הטנדר והשלימו את החלוקה לאור הירח.”

טרזיינשטט

עיירה בצ’כוסלובקיה.

ראשיתה במבצר שהוקם בימי הקיסרית מריה תרזה במאה ה-18, ומכאן שמה.

לפנים היה בה מחנה צבא גדול.

העיירה מונה כ- 4000 תושבים.

ב- 1941-1945 שימשה גטו שאליו הובלו כ- 150,000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה וממערב.

כוונת הנאצים הייתה להקים בה “התיישבות יהודית לדוגמה” כדי להסתיר מהעולם החופשי את דבר

השמדתם של יהודים במזרח. לטרזיינשטט הובאו יהודים ידועי שם מגרמניה ומארצות מערב אירופה,

ויהודים מבוהמיה וממוראוויה. מנהיגיה של יהדות צ’כיה תמכו בהקמת הגטו משום שקיוו כי תביא לידי הפסקת שליחתם של יהודי צ’כיה למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

כדי שתרמיתם לא תיחשף במערב, הקפידו הגרמנים שהיהודים ינהלו חיי תרבות בגטו. ב- 1943 אף

הזמינו משלחת מטעם “הצלב האדום” לבקר בו. לכבוד הביקור הקימו בנק, חנויות, בתי קפה ובי”ס –

כולם חלק ממסכת ההונאה. בספטמבר 1942 היו בגטו 50,000 יהודים. לקראת סיום המלחמה שתוללה בגטו מגיפת טיפוס, ההנהלה הנאצית לא נקטה כל צעדים לעצור אותה.

כ- 33,000 מיהודי המחנה נספו בשל תנאי המחיה הגרועים ששררו בו. רק כאשר ב- 5 במאי 1945 ברחו השומרים הגרמנים, יכלו להגיע צוותים רפואיים מפרג ומהעיר רודינציה נאדלאבם, ובסיוע אזרחים מקומיים נאבקו במגיפה. ב- 8 במאי 1945 הגיעו ראשוני הרכבים המשוריינים של הצבא הסובייטי לטרזין והמגיפה חוסלה לגמרי בעזרת צוותים רפואיים של הצבא האדום.

שיקום האסירים נמשך עד אוגוסט 1945.

למעלה מ- 88,000 איש נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. בהשפעת האסירים לשעבר החליטה ממשלת צ’כוסלובקיה ב- 1947 להקים את אתר ההנצחה בטרזין (במבצר הקטן) לאזכור הנסיבות הטראגיות של דיכוי חרות, דמוקרטיה וחרות האדם.