תקציר סטנוגרמה מפרשת ביריה כפי שנמסרה ע"י ישראל בן אליהו
ביריה בידינו! יוסף עבו עברון – עדות אישית
אור ל 14.3.1946, עלו אלפי יהודים לקומם את הריסות ביריה, אשר בקרבת צפת. היאחזויות הפלמ"ח בעין-זיתים ובביריה היו כצנינים בעיני המשטרה, שחשדה כי הן משמשות בסיסים להעברת מעפילים מגבול סוריה ולפעולות מרי אחרות. לאחר חליפת יריות בין חוליית פלמ"ח לבין השוטרים שישבו במשטרת הר-כנען, נערך חיפוש בשתי ההיאחזויות ושני מחסני השק קטנים נתגלו סמוך לביריה. כל 24 אנשי ביריה )אנשי "המחלקה הדתית" של הפלמ"ח( נעצרו והועברו לכלא עכו.
השלטונות הודיעו כי"היישוב היהודי הידעו בשם ביריה ייתפס ויוחזק על ידי כוחות הוד מלכותו וכוחות המשטרה ללא פיצוי עד להודעה חדשה". היה זה מקרה ראשון של עקירת נקודת עברית בכוח הצבא, והוא נתפס כתקדים מסוכן. על ה"הגנה" הוטל להקים מחדש את ביריה על אדמתה ובקרבתה של הנקודה הכבושה. הוחלט שהפעולה תבוצע בדרך של התנגדות בלי נשק.
המבצע נקבע לי"א באדר ב' יום העלייה המסורתי לקברות חללי תל-חי. יותר מ2300 איש, חברי תנועות נוער חלוציות וחניכי הגדנ"ע, וכן אנשים מן הגליל ומן העמק, אורגנו לעלייה. בחצות הליל, אור לי"א באדר, יצאו האנשים בגשם שוטף וברד לעבר ביריה כשהם עוברים בוואדיות ובשבילי הרים, כדי לעקוף משמרות משטרה שהוצבו על הכבישים. עם שחר הגיעו האנשים לסביבות ביריה, הקימו אוהלים, מתחו גדר והחלו בשתילת אילנות. דגל עברי הונף במחנה. השלטונות ציפו עד שיתפזר ההמון הרב, ולעת ערב, כשלא נשארו במקום אלא כ 150 איש, הובאה תגבורת צבא ומשטרה במשוריינים ובטנקים. המחנה "נכבש", האוהלים נהרסו, האנשים, שגילו התנגדות פסיבית, נגררו למכוניות ונעצרו.
השמועה על ה"כיבוש" פשטה בסביבה. לפי הוראות מפקד ה"הגנה" בנפה יצאו מאות אנשים מראש-פינה ומצפת בו בערב להקים את ביריה בשלישית. מכוניות עמסו והביאו מתנדבים חדשים, ורבני צפת התירו לאפות לחם לנאספים בעצם יום השבת. היהודים בצפת עמדו הכן לצאת בהמוניהם אם יחדשו אנשי הצבא את התקפתם על הנקודה. בחג הפורים, הגיעה הידיעה, כי השלטונות הסכימו שעשרים איש יישארו במקום וימשיכו בעבודת הנטיעה והייעור. הנסיון לבטל יישוב יהודי לא הצליח.
לפרשת ביריה היה המשך במשפט שנערך על חבריה. כאשר נצטוו אסירי ביריה למסור טביעת אצבעות – סירבו. השוטרים היכום, כופפו את ידיהם ושברו אצבעות. האסירים הכריזו שביתת רעב. היתה זו הפעם הראשונה ש"אסירי ההגנה" עונו בידי השלטונות. כמחצית שנה לאחר מכן נורה הקצין הבריטי שהיה אחראי לכך, בירושלים. בהתייצבם לפני השופטים, הודו אסירי ביריה כי הנשק שנמצא על יד הנקודה היה שלהם וכי הוא נשק מגן. כעשרים איש מהם נדונות לארבע שנות מאסר.
מתוך קיצור תולדות ההגנה, ההוצאה לאור, מש"הבט, עמ' 392
__________________________________________________________________________
שאול אביגור – עדות
הדבר היה בימי "ביריה", באביב 1946. לאחר שחיפוש המשטרה גילה בקיבוץ כמות של נשק, נאסרו כל הגברים במקום והשלטון החליט לבטל את הנקודה כנקודת ישוב עברית. בהסכמת המוסדות הלאומיים החליטה "ההגנה" לשוב ולהיאחז בנקודה ויהי-מה – ואולם מבלי השתמש בשום נשק – לא קר ולא חם. המשימה היתה קשה עד מאד. כל שימוש בנשק עלול היה לשמש למשטרה ולצבא עילה או אמתלה לפתוח באש.
בחרנו בי"א אדר לביצוע המשימה. בהסוואת העליה לתל-חי עלו המוני אנשי ההגנה והסתדרות הנוער לגליל העליון ונאחזו בביריה.
חרדתי מאד להתפתחות הדברים ועקבתי במטה הפעולה בחיפה אחרי פרטי התפתחותה. הטעית המשטרה והשלטונות עלתה על כל המשוער וחבורה גדולה נאחזה בביריה. אח"כ אירעה תקלה. לאנשים במקום היה נדמה שהשלטונות השלימו עם ההיאחזות ורובם של העולים לביריה עזבו את המקום בהשאירם אחריהם כוח בלתי מספיק. אזי פתחו הצבא והמשטרה בהתקפות חוזרות ונשנות – כדי לבצע את תכניתם ולעקור את האנשים ממקום היאחזותם. משנודע לי הדבר אצתי לצפת על מנת להיות קרוב למקום הבעיה.
הצעתי לגור להצטרף אלי; חוששני שלא הבין מתחלה במה מדובר ולא גילה התלהבות יתרה.לכשהבין – הצטרף אלי ועלינו לצפת. המו"מ עם השלטונות הגיע לשלב הקריטי ולבסוף החליטו השלטונות לסגת ולהתיר היאחזותה של קבוצה קטנה – כבת 20 – במקום, "בתנאי" שכל היתר ירדו. החלטנו "לוותר". נסעתי במכונית למקום המעשה לבשר את הגמר החיובי.
אתי במכונית היה גור ועוד חברים.
לכשהגענו למקום הזעקנו את הציבור שהתישב על הסלעים והאבנים ובשרנו את הבשורה.
מפקד הפעולה במקום ואני אמרנו מלים אחדות להערכת המאורע והמבצע. אם כי הייתי נרגש עד מאד דברתי כרגיל מלים עצורות ובטון עצור.
גור היה נרגש עד מאד. תנועותיו היו נמרצות ועיניו להטו. לאחר שסיימתי דברי לא היסס לגעת ולומר לי בגלוי שלא הצלחתי בדברי. "צריך היית לדבר יותר חזק" – פלט או משהו בדומה לכך.
אח"כ פרש גור לשוטט במחנה ולהחליף דברים עם מכריו. בכל מקום שביקרנו מצא מכרים וידידים.
שאול אביגור נרשם 1950 או 1951
עדות אישית, שאול אביגור, באדיבות ארכיון ההגנה
__________________________________________________________________________
תקציר סטנוגרמה מפרשת ביריה כפי שנמסרה ע"י ישראל בן אליהו
הרקע לפעולה
לפי סדר ההשתלשלות, ביום ג' 5.3.46 נכבשה ביריה ע"י צבאות בריטניה הגדולה. (ועל כך מהלכת שמועה, שרוסיה הודיעה שלא תפנה את פרס מצבאותיה, כל עוד לא יפנו צבאות בריטניה את ביריה . עד כיבוש ביריה ע"י הצבא, נמצאו במקום 6 נוטרים יהודים.
לפני פלישת הצבא לביריה בפגישה עם ועד הגוש נאמרו ע"י נציב המחוז דברים מאוד חריפים בלי עצירת לשון , אף ועד הגוש לא טמן את ידו בצלחת, החבר שדיבר בשמו הרים אף הוא את קולו שלא כרגיל במסיבות כאלה, ואמר בגאוה "אין אנו נוהגים להסתיר דברים כשאנו עושים אותם, אולם בענין הלגיון יש למי שהוא ענין להעליל עלינו, את זאת לא נקבל", ונפרדו. הוחלט בענין זה לא לפנות יותר בעל פה לשלטונות. הדברים נמסרו ל"כתובת המתאימה".
לפי הסדר צריכה היתה ביום ד' – 6.3.46 להתקיים פגישה אשר נקבעה עוד לפני ענין ביריה, בין ועד הגוש, ונציב המחוז, בענינים שוטפים. הפגישה נתקיימה למרות המתיחות ששררה בין 2 הצדדים, ואף ענין ביריה הועלה. נציב המחוז הפעם היה יותר עצור, כאילו בא לתקן את עצמו, לא ע"י התכחשות לדבריו בפגישה הקודמת וגם לא ע"י התנצלות, כי אם ע"י כעין הטפת מוסר, לאן הישוב מובל, למה מחנכים את הנוער הנפלא . אם עד כה ידענו להבדיל, בין קבוצות קטנות בלתי אחראיות וחמות מזג, ובין הישוב כולו שהתנגד לכך, הרי כעת כמעט וטושטשו כל המחיצות, והמשיך לסקור את כל הפעולות שנעשו בתקופה האחרונה, כולל עניין שדות התעופה והשמדת האווירונים ששימשו לניצחון על היטלר, ולשמירה על הארץ בזמן המלחמה, ועוד, ועוד. נציב המחוז מיהר לטבריה ולכן לא באה תשובה במקום ע"י ועד הגוש, וענו על כך בתזכיר.
ומאז נפסק כל קשר עם השלטונות.
"הכתובת" לה נמסרו הדברים החלה לעבד תכנית לא לכיבוש ביריה הבנויה, כי אם לעליה על אדמת ביריה השייכת כמובן לנו. והיות ו-יא' באדר היה קרוב, הרי בחרו ביום זה כמתאים ביותר לפעולה כזאת, תחת מסוה עליה לתל-חי לפי המסורת מדי שנה ביום זה.
ב8.3.46 – הוא ה' באדר, היתה התכנית מוכנה על כל פרטיה, בשבת 9.3.46 נמסרה התכנית לראשי מבצעיה, מ-10 ועד ה-13 למרץ הוא י' באדר עסקו ראשי המבצעים בארגון כל הכוחות המיועדים לביצוע. המבצעים את פעולת ההכנה באו הפעם על סיפוקם כשם שעוד, אפשר לאמר אף פעם לא קרה להם כדבר הזה בשטח עבודתם – ההיענות היתה למעלה מ-100%, כל כמה שנדרשו ניתנו יותר, ורבים שנשארו מקופחים מחוסר אפשרות להענות לרצונם להצטרף. מבחינה טכנית פה ושם היו קשיים, העברת כ-3000 איש ביום אחד ערב יא' באדר, על מנת להגיע למקום למחרת בשעה 0600 בבוקר, אין זה דבר קל.
על מרבית הקשיים התגברו מהר ועיקר הקושי עד הרגע האחרון, היוותה התחבורה. על המטרה האמיתית לא נמסר לציבור הרחב, וגם לחברות האוטובוסים, כי לא רצו שלשלטונות יוודע הדבר לפני בואנו למקום. נמסר רק על יום העליה לתל-חי בהדגשה שהשנה יש ענין מיוחד בכך. מסתבר שהחושים בענין זה פעלו, וניחשו למה הכוונה. ולכן היתה ההיענות כזאת. גם חברות האוטובוסים היו מוכנות, אלא שחששו להפסיד את רשיונותיהם בקויהם, באם יתפסו בקווים הלא שייכים להם. "אגד" היחידה שיש לה 2 פרמוטים בקו ראש-פינה – צפת.
וזה כמובן רחוק מלהספיק לספק את הצורך הרב. גם רב היה החשש שהשלטונות עלולים לנצל מקרה זה, ולהעניש את החברות בביטול רשיונותיהם בקוויהם הנוכחים, וימסרו אותם לחברות ערביות. סכנה כזאת היתה נשקפת. אולם ברגע האחרון ממש סודר הדבר, בחלקו ע"י "אגד" עם כל הסיכון, ובחלק הארי ע"י אוטומובילי משא כמעט פרטיים, למרות הסכנות לרפורטים וגרוע מזה, כגון מניעת אפשרות לספק להם צמיגים ודומה לזה. אנו חייבים לראות את ההתנדבות הזאת, בהתחשב עם כל הסכנות החמורות שהיו נשקפות, כמסירות ממדרגה גבוהה, מסירות מצד אנשים אשר לכאורה אינם חיים את הדברים, כשם שחיים אותם העוסקים בדבר. וכל זה מבלי לדעת בדיוק את המטרה, את כל זה יש לקחת בחשבון כשבאים להעריך את ההיענות הזאת, אשר יכולה היתה להיגמר בהפסקת מקור לפרנסה לגבי רבים, ואולי אפילו ביותר מזה.
העליה לביריה יא באדר
בשעות הלילה לקראת יום יא' באדר, התרוקנו 4 הבסיסים מהם יצאו המונים עצומים לקראת המטרה הסופית, כיבוש ביריה. ירד גשם, ברד ובתנאים כאלה נעו 4 הראשים מכיוונים שונים.
ההליכה היתה רבה – מרחק של 5, 6, 7 שעות מהבסיס, במזג אויר קשה, עמוסי ציוד – אוכל ל-3 ימים לכל אחד, אוהלים, מסגרות לצריפים, מחצלות, בתנאים אלה עלו כל הכוחות אשר מנו קרוב ל-3 אלפים איש, לשטח אשר צויין מראש שישמש מקום לנקודה החדשה על אדמת ביריה. תוך שעה אחת רוכזו כל הכוחות במקום, ובמועד שנקבע, החלו להקים אוהלים, צריפים, למתוח גדר, לנטוע, לסקל וכן הלאה. בכל זה, לא הרגישו השלטונות. בין השעה 0830-0900 בבוקר הודיע ועד הגוש לשלטונות בעזרת קצין המחוז היהודי בצפת, על עליית יהודים על הקרקע שלהם בביריה!! השלטונות פנו לצבא הנמצא בביריה העתיקה בשאלה מה אמת בדבר, והצבא לאחר בדיקה ענה כי אמנם כן הוא, מחנה גדול נמצא לא הרחק מכאן.
החלה התרוצצות מצד השלטונות, הודיעו למרכזיהם, קציני משטרה עלו לשטח, נפגשו שם עם חבר ועד הגוש, התפלאו מאוד מכל הנעשה, יחד עם זה לא הביעו כל דבר מיוחד, מסתבר שחיכו להוראות מגבוה.
אנשינו למרות הניצחון לא הרגישו עצמם בטוב, אחר ליל טילטולים כזה, במזג אויר כזה, עייפות עד אפיסת כוחות ממשמצד אחד, ומצד שני הרגישו לאחר ביקור קציני המשטרה שארץ-ישראל היא כבר שלנו, החליטו לכן לפזר את המחנה, ולהשאיר במקום כ-300 איש.
מדוע נשארו רק כ-150 זה, טרם הוברר לי.
בשלב זה החלו להגיע אחת אחר השניה ידיעות מעודדות, משמחות ומלהיבות למטה הכללי אשר תיכנן וכיוון את הפעולה. "כבשנו" את ביריה בלי אף יריה! זה הוא השיא בשלב זה. ובזה כידוע לא נגמר. החלו להגיע מהשלטונות הוראות, ובעקבותיהן הביצוע, לפרק את הנקודה בכוח. צבא רב החל לנוע צפונה. וצבא העם שלנו נע בכיוון הפוך, ובשטח למעלה מ-150 איש.
קריאות S.O.S, החלו מגיעות למטה הכללי.
מהמטה נשלח אחד מהחברים למקום, על מנת להיות ולכוון מקרוב. למקום עצמו החבר לא יכול היה להגיע ונשאר אי שם בקירבתו. הוא מצא שם ערבוביה וחוסר ידיעה מדויקת על המצב, לפי הידיעות נמצא בשטח צבא רב, ומורידים את אנשינו בכוח. כן הורידו, לא הורידו, כן מכות, לא מכות, כל זה שימש בערבוביה. מכל העם הרב שירד בשעות הצהריים לראש פינה ולצפת על מנת להתפזר לבתיהם, לאושרינו מחוסר תחבורה מספקת נשארו כ-500 איש בשני המקומות, ניתנה הוראה מיד לעלות לביריה לעזרת חברינו הנתקפים שם ע"י הצבא.
למעלה מ-200 עלו מראש-פינה, ולמטה מ-300 עלו מצפת, ומשני הכיוונים הגיעו לקרבת המקום ונעמדו, והוציאו מתוכם גששים על מנת להתחקות אחר הנעשה בשטח. ומצאו, שחברינו כבר מובלים באוטו מהמקום ובמקום נשאר מספר טנקים ומחסלים את המחנה שהוקם בשעות הבוקר. הרסו את הגדר, קרעו את האוהלים, שברו את הצריפים, במילה אחת "פוגרום".
וכשמלאכתם נגמרה, עזבו אף הם א המקום, וכשרק התרחקו, שני המחנות שלנו משני הכיוונים עלו על המקום ומחדש ביריה בידינו – ובמקום כ-500 איש. ה-150 איש נלקחו בכוח מהמקום. עד כאן השיא השני.
לילה, אני דולג על דברים שלא על בשרי הרגשתי אותם. על כך ודאי ימסרו החברים אשר עלו וירדו ושוב עלו, ואף הרגישו את הלילה. ארגון הבאת פרודוקטים למחנה, קוניאק לחימום הנפש והגוף, גם על הקור ודאי יסופר ע"י אלו שעל בשרם עבר הדבר. הקשר עמהם היה קבוע ומסודר, ע"י חמור וחמר שגם העביר את הפרודוקטים, ואמבולנסים. הקשר היה כמעט תקין, גם עם השלטונות, אבל לא באופן ישיר. על כך פרטים אין למסור, רק זאת שזה לא במעט עזר לנו לכלכל את ענייננו לאור זה שידענו בערך ולפעמים במדויק מה עומדת הממשלה בשלב זה או אחר לעשות.
מלחמת העצבים עם הבריטים והגורם הערבי
הקשר הישיר בין ועד הגוש ובין השלטונות אינו קיים. כל צד חיכה לפניה מהצד שכנגד, קצין המחוז היהודי הופיע בכל פעם כמתווך, כפי הנראה מכוון ע"י השלטונות, "מה אתם חושבים?" נשאל ועד הגוש, והוא עונה: מלבד זה שהשלטונות עושים לנו עוול, ושלא נזוז מאדמותינו, אין אנו ברגע זה חושבים דבר". "נו ומה יהיה?", המשיך לשאול "אם השלטונות יבטיחו שבעוד כמה ימים יפנו את ביריה הבנויה, ובלבד שכרגע יתפזרו ההמונים?" – לכך לא הוסכם. במקום זה הוצע אם יוסכם ע"י השלטונות, שאם הם מתכוננים לפנות את ביריה הבנויה, עד הפינוי ימצאו בשטח מתוכנו כ-20-30 איש. כך התנהל המו"מ, הורגש שהממשלה מחפשת מכל העניין מוצא בכבוד.
החלה מלחמת עצבים מובהקת, בכל פעם ידיעות, היהודים יורדו מהמקום, הם נמצאים שם באופן בלתי חוקי, ונוסף על כך, הגורם הערבי. ביא' באדר הופץ , פסק דין בענין קרקעות ביריה לטובת הערבים. ואם כי זה לא נכון, ואף הוכחש, האמת היא, ש-450 דונם שלנו בהחלט, והיתר נמסר לבדיקה נוספת לרושם הקרקעות, אלא שזה לא מונע מהערבים בינתיים מלהתלהב, ביחוד כשיש מלהיבים, גם בריטיים וגם ערביים.
ביום ה' יא' באדר בא לצפת המסית הידוע סובחי אל חדרה, והחל לנפח את העניין, והחלה תנועה טיפוסית בנסיעת אוטומובלים עם ערבים דרך הרחוב הראשי בצפת היהודית, בציפצופים וצעקות, עד לב השמים. עשו את הרושם. למחרת יום שישי אחר התפילה, נאום על קרקעות ביריה, שהם הרויחו במשפט, והיהודים עלו שם ויוצרים עובדה למרות פסק הדין, הם, יושבים על הקרקע, ולא יהיה כדבר הזה. וציינו מתוכם 20 איש בראשם סובחי, וכולם לבית הממשלה, שם, פונים לקצין המחוז הערבי, וליתר הפקידים הערביים, היהודים עלו על אדמותינו, מה אתם שותקים, הממשלה לא הורידה אותם, הם ניגשים למלאכה בכסיות משי, אין לנו צורך בממשלה כזאת, לבדנו נוריד את היהודים, ועוד ועוד.
כל זה יצר מתיחות מסוימת, וידיעה שוב רודפת ידיעה, ובין היתר על ארגון ערבים שיצאו מחר לחרוש את השטח, מתוך שיקולים למנוע סיבוך עם הערבים, אשר יש מי שרוצה בזה ועושה את הכל בכדי שזה יקרה. נקבע, באם יעלו ערבים לחרוש, על האנשים הנמצאים בביריה לא לעשות דבר, במקרה כזה ועד הגוש יפעל ויפעיל את המשטרה. מה שהסתבר, שבנתיים, המוני ערבים אינם אצים לקראת כך. אבל מלחמת העצבים נמשכת מכל הצדדים.
—— עם ערב מגיעים לצפת בריטי ויהודי מגישי ידיעות לרדיו ירושלים, על הפרק ביריה, יש אם כן להגיש לציבור ידיעות מוסמכות על כך, באים לשלטונות ומבקשים למסור להם על מהלך העניינים בענין ביריה. השלטונות בהיותם מרוגזים על כל הענין, דחו אותם, באומרם אין מה להודיע וכשיגמר תודיעו. לבריטי זה חרה והוא ויתר על השלטונות ומחליט לפנות לועד-הגוש, )מתברר שהוא עבד פעם בבולשת בסביבה ההיא מתוך כך הוא מכיר שם אנשים( ועד הגוש שבאמת הכיר את האיש, שמח למציאה כזאת, ואם שמתם לב באותו יום שבת בענין ביריה כל מה שהושמע ע"י הרדיו כוון ע"י ועד הגוש. הזוג ניגש בו בלילה לשטח עצמו על מנת להתרשם במקום במו עיניו, כמובן בליווי חבר ועד הגוש.
למחרת אחר הצהריים, מגיעות ידיעות שצבא רב נע לכנען, שוב מלחמת עצבים, והתחילו הכנת רזרבות באם יהיה צורך לכוונם לעזרת אנשינו בשטח. בין רגע נתמלאו רחובות צפת באנשים המוכנים לקיים את המצווה, וצפת פירוש הדבר על כל תושביה, עם פיאות ובלי פיאות, עם שטרימלך ובלי. מתיחות זו, נגמרה בזה, שנודע שיחידת הצבא שהגיעה, היא יחידה סקוטית אשר באה להחליף יחידה אחרת במקום.
סוף דבר
למחרת יום א', מארגנים את המחנה אשר יכיל כ-300 איש למשך שבוע ימים. סבלנות השלטונות פקעה מתוך ציפיה שועד-הגוש יפנה אליהם, והם פנו אל ועד-הגוש בקריאה לבוא לשעה 11:00 לפגישה בבית הממשלה. היתה רווחה, אם כי בהגיעם לבתי הממשלה היו רגעי מתיחות חזקים מאחר וזומנו לחדר הבולשת, והחצר היתה מלאה צבא. היתה הרגשה שמתכוונים לאסור את ועד הגוש, דריכות מקסימלית משני הצדדים. באותם רגעי המתיחות עבר ליד בית-הממשלה אוטו ונתן בק-פייר, כל הצבא שהיה בחצר רבץ מיד על הקרקע עם הנשק מוכן לפעולה. בפנים הבית מודיע נציב המחוז לועד הגוש שהשלטונות מוכנים לקבל את הצעת ועד הגוש להשאיר בנקודה החדשה 20 איש קבועים, אשר יהיו רשאים לעבד את האדמה והנטיעות, ועל היתר עד שעה 14:00 לפנות את המקום. והוסיף שהוא סבור שכעבור ימים מספר יזמינם על מנת למסור להם את ביריה הבנויה. הדבר נתקבל. בשפה ספורטיבית נאמר שהמשחק נגמר 3-2 לטובתנו, כלומר מביריה ראשונה הורחקנו, מביריה שניה הורחקנו ובשלישית נשארנו. שיא שלישי.
סיכום
משהו על היענות הציבור, אף בזה הגענו לשיאים. הפליאה העמדת הכל לרשות הכל ע"י ראש-פינה צפת, והמדובר הוא לא רק על היענות בכל, כולל מסירות נפש, כי אם אפילו חילול שבת. בצפת אין זה דבר קטן, וזוהי עובדה, שהרב התיר לאפות לחם בשבת בשביל אנשי ביריה, משלוח מנות. התגייסות הנשים לאפית אזני המן במוצאי שבת. שמיכות, כל מה שהיד השיגה ולמעלה מזה. ידועים אנשי צפת, העניים הם לא מעטים, איש לא נתן שידלגו עליו, לבית אחד נכנסו וראו שאין מה לקחת, אבל בעלת הבית לא נתנה לאוספים לצאת מביתה בידיים ריקות, מצאה 4 בננות, ומסרה אותן. ועוד דוגמאות לאין סוף ולאין שיעור. והשיא בפרק זה: כשבאו הסקוטים להחליף את היחידה האחרת, ונדמה היה שיש להתכונן לעלות לעזרת אנשי ביריה, וצפת התגייסה לכך כשם שכבר תיארתי, על כך יש רק להוסיף והוא השיא לדעתי של מסירות ציבורית בצפת.
נשות צפת אשר ילדים קטנים להן לא ויתרו על חלקן בהתנדבות זאת, התארגנו להן, וכינסו את הילדים למקומות, במרוכז. ואלו אשר בשום אופן לא יכלו להצטרף להולכים נשארו לשמור על הילדים מהתחלה ועד הסוף. בפרשת ביריה היו מלווים העוסקים בזה בסיפוק והתרגשות, אולם תופעה זו עברה את הכל ודומה לזו: זה היה הרגע בשטח, כשבאו והודיעו על הסכמת הממשלה, שישארו במקום. הרגע הזה היה לאחר החילופים. חדשים הגיעו, ותיקים עזבו. לאחר מסירת הדברים הושרה התקוה, התפרצות אדירה כזאת עד הרגע ההוא, לי עוד לא נזדמן לראות ולשמוע.
ואולי עוד שיא אחד, לא בצורה המונית, כמו צפת או נשותיה, או כמו שירת התקוה, אלא פרט, פרט פשוט, שעדיין כמעט לא הגיע לבגרות, זה הוא נער ספרדי בחיפה ואולי כורדי, מצחצח נעליים, כשנודע לו שהוא מצחצח מגפיים אשר באו ישר מביריה, ועליהם סימני בוץ משם, ויתר על הכסף עבור הצחצוח. בשום פנים לא רצה לקבל.
ולבסוף, אם יכול להיות דבר אשר יפגין את הליכוד ההכרחי סביב מטרה כזאת או אחרת המעסיקה את הציונות, את העם, את חלוצי העם, את חלוצי הישוב, הרי באה פרשת ביריה על כל השתלשלויותיה והוכיחה ע"י הפגנה הבולטת ביותר ע"י כל שכבות ישובינו, שהליכוד הכרחי ואף ניתן לביצוע!
עדות אישית – ישראל בן אליהו, באדיבות ארכיון ההגנה
__________________________________________________________________________
ביריה בידינו! המאבק על ההיאחזות בביריה בתש"ו
מאת יוסף עבו-עברון
היום בו נאסרו אנשי הפלמ"ח – בביריה
ביום חמישי, 28 בפברואר 1946, התעוררו חברי היאחזות הפלמ"ח בביריה לקול שעטות חיילים בריטיים ושאון רכב משוריין. מאות אנשי צבא הקיפו עם שחר את הנקודה הבודדת בהרי הגליל, בסמוך לצפת, וערכו שם חיפושים מדוקדקים. לשאלתו של יהודה בלום, מפקד יחידת המחלקה הדתית של הפלמ"ח, שאיישה את המקום (בהסוואה של גרעין הכשרה חקלאי,) השיב הקצין הבריטי, שבליל אמש נערכה, כביכול, התקפה על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען, והעקבות בצורת כתמי דם – מובילים לביריה. לאחר שעות אחדות של חיפושים נתגלה במחצבה, בריחוק 500 מטר מהמושב ,"סליק" נשק מוסתר, שכלל ברנים, סטנים, רובים, תחמושת ומסמכים. מיד לאחר גילוי הנשק נאסרו כל אנשי הגרעין והובלו ברובים מכודנים לבית המעצר במשטרת כנען.
מ"כ ונוטר נשלחו לשמור על הרכוש
שעה קלה לאחר מעצרם של אנשי ביריה נקראתי בדחיפות להתייצב בתחנת הנוטרים בצפת. באותה עת שימשתי כ-מ"כ בשורות ההגנה, ושבועות מספר לפני כן עדיין שירתי כנוטר, בפיקודו של סמל יונה הלברשטט, מפקד ההגנה במקום. יונה קראני אליו והסביר לי במלים ספורות את שהתרחש זה עתה בביריה. "קיבלנו הוראה" אמר, "לשגר בדחיפות מספר נוטרים לנקודת היישוב הנטושה, לאחר שכל חבריה נאסרו. אתה יוצא לשם כשוטר מוסף, ותהיה אחראי על שמירת המקום והרכוש עד להודעה חדשה. הנוטר שהתלווה אלי היה בנימין מזרחי, יליד צפת. נטלנו שני רובים מהתחנה ויצאנו לעבר היעד בטנדר משטרתי.
המקום נראה כמו אחרי אסון טבע
דממה מוזרה קידמה את פנינו בפתח המצודה, שנבנתה בצורת טירה מוקפת חומת אבן ובה מגדל פינה דו-קומתי וסככות משק. ככל שהתקדמנו פנימה גברה המועקה: הכול היה שקט ונטוש, כמו לאחר קרב. בצריף הארוך, ששימש חדר אוכל, ניצבה שורה של שולחנות ערוכים לסעודה; חלקן של הצלחות היו עמוסות תבשילים (תפוחי אדמה ובשר ברוטב). כמה מזלגות היו נעוצים עדיין במזון, ופה ושם בצבצו שאריות של פרוסות לחם, כמו עתה ננגסו; מספר כוסות מים נותרו מלאות למחצה; כמה מהכיסאות נטו על צידם, שעונים על השולחן, כאילו בעליהם ביקשו להבטיח את מקומם.
בצריף הסמוך, ששימש חדר קריאה ותרבות, ניצב לוח שח מט על שרפרף בצבע עץ, והכלים ערוכים לקראת משחק הגמר – דרוש היה עוד הילוך אחד בצריח הלבן, כדי להמיט "מט" על המלך השחור, אולם המשחק נקטע בחטף… על כיסא סמוך מונח היה בקפידה ספר קריאה פתוח…כל המחזה הזכיר לי משום מה את פומפיי העתיקה, רגע קצר לפני שהלבה הקפיאה את הכול למשמרת דורות. אך שלא כבפומפיי, בביריה לא נותר איש, המקום נראה ריק ונטוש, כאילו אירע כאן איזה אסון טבע מסתורי וכל האנשים נבלעו חיים.
רק יצור חי אחד המשיך לשוטט חופשי בסביבה וליבב: כלב שחור גדול, כלבו של חבר הגרעין, צבי חסיד. הכלב לא חדל לרחרח ולחפש לשווא אחר בעליו…
לילה עגום בביריה לאחר מאסר אנשיה
אט אט ירדה החשיכה. את הלילה העברנו, בנימין מזרחי ואנוכי, במרומי מגדל התצפית של המצודה. היה זה לילה ארוך ועגום. מעל המגדל ניתן היה להשקיף למרחקים. כל השטח פרוס היה לפנינו כבשולחן חול. אז נתגלה לנו מוחשית ערכה של מצודת ביריה: לא היתה פיסת קרקע עד לקו האופק, שלא ניתן היה לצפות בה לפרטיה. כל תנועה, ברדיוס של קילומטרים, היתה חשופה בעין בלתי מזוינת. בדממה הכבדה שירדה על הרי הגליל, ניתן היה לקלוט בבירור קולות וצלילים מריחוק רב. ממלון כנען הסמוך בקע לחן עצוב, תקליט שחוק השמיע נעימות זמר מזרחי. ניתן היה להבחין בבירור בדמויותיהם של חיילי הלגיון הערבי, שהתרוצצו הלוך ושוב; ככל שהעמיקו האפלה והדממה מסביב – גדלו ועצמו צלליותיהם של אנשי הלגיון עד כי אט אט הפכו בדמיוננו הפרוע ללגיונרים הרומאיים מתקופת הבית השני, ואת עצמנו ראינו כממשיכי מלחמתם של הקנאים היהודים באויביו הרומיים , שרק החליפו את מדיהם.
היה זה לילה בלתי נשכח במצודת ביריה הנטושה.
למחרת החליפה אותנו יחידה תורנית אחרת של נוטרים, וכעבור ימים אחדים, ב- ב' באדר ב' תש"ו (5.3.46) הודיעו השלטונות הבריטיים, "כי היישוב היהודי הידוע בשם ביריה ייתפס ויוחזק על ידי כוחות הוד מלכותו עד להודעה חדשה."
היתה זו תחילתה של תקופת תנועת המרי ומקרה ראשון של עקירת נקודה עברית בכוח הצבא על פי חוקי החירום. הנהגת היישוב הועמדה לפני מבחן קשה: קבלת הדין משמעה היתה יצירת תקדים של השלמה עם חיסול נקודות התיישבות עבריות בארץ ישראל. הוחלט איפוא להקים מחדש את ביריה על אדמתה , בקרבתה של הנקודה הכבושה. המבצע נקבע ליום י"א באדר ב' יום העלייה המסורתי לקברות חללי תל חי.
בסמוך לנקודת היישוב הכבושה מוקמת ב י ר י ה ב' והבריטים שבים והורסים אותה
ביום רביעי (13.3.46) בחצות הליל, אור ל- י" א באדר ב' – צעדו, בגשם שוטף ובברד, אלפי בני נוער חניכי הגדנ"ע אל עבר ביריה. עם שחר הגיעו למקום, מבלי שהבחינו בהם, והקימו ב י ר י ה ח ד ש ה בסמוך לנקודה הכבושה. הוקמו כעשרה אוהלים, נמתחה גדר ואף הוחל בשתילת אילנות. מישהו טרח להניף דגל עברי במרומי הגבעה. לא היה קץ להתלהבות, והמסר הגיע עד קצה הארץ: "ביריה שוב בידינו!.." כה בטוחים היו בהצלחתם ובניצחונם – עד שההמון הרב, ש"כבש" בסערה את ביריה, החל אט אט מתפזר לאזורי מגוריו, ומאלפי הגדנ"עים, שגדשו את הסביבה נותרו בצוהרי יום חמישי כ- 150 בלבד. לבריטים לא היתה עתה שום בעיה להרוס את המחנה החדש: תגבורות של צבא ושל משטרה, שהוחשו למקום, רמסו ברגליים גסות את הנטיעות, הרסו את האוהלים והרחיקו בכוח את מעט הנערים, שהעזו לגלות התנגדות.
השמועה על הפינוי המחודש התפשטה ברחבי הארץ כאש בשדה קוצים, ועוררה זעם רב, במיוחד ביישובי הצפון. יותר מכול חשו עצמם פגועים ונעלבים תושביה היהודיים של צפת.
במשך שנים הם חיו בהרגשה של בדידות, מוקפים מכל עבר ביישובים ערביים עוינים, והנה סוף סוף מוקמות בסביבתם שתי נקודות התיישבות ציוניות (מגינים בסמוך לעין-זיתים, וביריה בקרבת הר כנען) זעירות ככל שהיו, הן העניקו תחושת מה של ביטחון. ופתאום באים להם הבריטים, ובמצח נחושה משתלטים על המושב, אוסרים את אנשיו ועושים בו כבתוך שלהם. מפקד הנפה מטעם ההגנה, מיכאל שכטר (שחם), לא נשאר אטום לרחשי לבו של הציבור, שבתוכו חי ופעל – עוד באותו ערב הורה לעלות בשלישית לביריה.
חמש מאות בני נוער מצפת ומראש-פינה שבים ועולים לביריה
תמונת המצב בשטח לא היתה מרנינה: מכל אותם אלפים, שנהרו מכל עבר ל"עלייה הראשונה" נותרו מעט יותר מ ח מ ש מ א ו ת בני נוער, שהמתינו להסעתם: כ- 300 בצפת ועוד כ- 200 בראש פינה. על אלה הוטלה המשימה לשוב ו"לכבוש" את המקום.
התוכנית שהתגבשה היתה לפשוט על היעד בשני ראשי חץ ומשני כיוונים: הזרוע האחת תצא מראש פינה, תטפס במעלות הר כנען ותנחת מהמזרח; השנייה, שבסיסה בצפת תגיע, תוך עקיפה רחבה של הכפר הערבי עין זיתים, מכיוון צפון.
עלי הוטל להוביל את מחנה הגדנ"ע, שהתרכז בצפת.
לעת ההיא הגיע המתח בצפון הארץ לשיאו. עינם של האנגלים היתה פקוחה לכל תנועה חשודה בדרכים. מנוי וגמור היה מצדם, שלא לאפשר עוד "פלישה" של יהודים לביריה.
צריך הייתי להוביל את השיירה אל המטרה בקשת רחבה: תחילה שמנו פעמינו צפונה, לעבר מגינים ודלתון, ומשם סבנו על עקבינו לכיוון ביריה בדרכים עקלקלות ובשבילי מסתור, "בין הרים, בין סלעים, ללא דרך; כדברי השיר של אותה תקופה.
באותן שעות הליכה מייגעות, למדתי יותר ויותר להוקיר את התבונה שבמיקומה הטופוגרפי של אותה טירה. מגדל התצפית חלש היקפית על פני השטח ברדיוס של קילומטרים, וכדי להתחמק משדה ראייתם של הבריטים, שאיישו אותו – היה עלינו לצעוד בוואדיות, לנוע בחצאי מעגלים, לפלס דרך בינות למטעים ולחפש מסתור מאחורי כל שונית וכל צמח בר.
דור נערי תש"ח
לפנות ערב, לאחר שעות של מסע מפרך מצאנו עצמנו סוף סוף לרגלי הר ביריה. המגדל נעלם עתה כליל מעינינו ואנו מעיניו; יכולנו לנשום לרווחה – אולם ידענו, שהוא אי שם בקרבתנו, בריחוק של כמה עשרות מטרים מעלינו, קשוב לכל רחש זר בסביבה, מה שחייב אותנו למשנה זהירות.
לראשונה מאז החילונו במסע, הרשיתי לעצמי הפוגת מה למנוחה ולהערכת מצב. באותו פסק זמן קצר העפתי מבט חטוף על פניהם של הנערות והנערים , גילאי 16 ו-17, שהסתופפו סביבי: הם היו עייפים, סחוטים ומרוטים, שטופים בזיעתם, רטובים בגשם, שניתך מדי פעם; הם רעדו מקור, שלא הסכינו לו (חלקם הגדול באו מאזור החוף,) והמאמץ המתמשך בן היומיים (רובם נטלו חלק בעלייה הקודמת לביריה) החל נותן עליהם את אותותיו – אולם איש מהם לא התאונן, שום רטינה לא נשמעה, הם ישבו שקטים ודרוכים, לופתים בידיהם את מקלות הקפ"פ ונכונים להסתער שוב על היעד, אל מול רוביהם המכודנים של הבריטים אם רק תינתן הפקודה.
כאלה היו דור נערי תש"ח, שתוך פחות משנתיים עתידים היו לשאת על שכמם את עיקר המעמסה של מלחמת הקוממיות.
הרגע הגורלי
כשנמוגו קרני השמש האחרונות בפאתי המערב וצללי הלילה החלו פורשים כנפיהם על פסגות ההרים ניתן האות, ומאות הגדנ"עים על ציודם ותרמיליהם החלו מטפסים במעלה ההר. הם נעו בשקט, בזהירות, עקב בצד אגודל, מתחת לאפם של הקלגסים הבריטיים, שלא ידעו ולא חשו דבר. בסמוך לפסגה סימנתי בידי לעצור. את המטרים האחרונים גמאנו בזחילה. עתה ניתן היה לקלוט את קולות הדיבור של האנשים מעלינו.
הגיע רגע הזינוק.
מאות לבבות פועמים בחוזקה: מה מצפה לנו מעברו השני של ההר? אני מתרומם ראשון, ואחריי כל אנשי השיירה.
ומולי, פנים אל פנים, ניצבים שלושה חיילים בריטיים ברובים מכודנים, לוטשים בנו מבטים נדהמים, כאינם מאמינים למראה עיניהם. מאחוריהם ניתן היה להבחין בבירורבעמדות ירי ובקנה של מקלע המכוון היישר לעברנו. לשנייה אחת קפא הכול על עמדו. העולם כמו עצר מלכת. כל צד המתין בדריכות לתנועתו של האחר. באותו רגע ידעתי, שגורל השיירה כולה תלוי בי. תנועה לא נכונה מצדי עלולה להיות הרת אסון.
עצבנותם של הבריטים ניכרה היטב בחזותם.
ואז באותה שנייה גורלית, שדמתה לנצח ובה הכול קפא על שמריו, ועיני כולם נשואות אליי שאגתי בכל כוח גרוני: ה ו ר ה ! וכמו קפיץ, שהשתחרר פתאום, נוצרו בבת אחת עשרות מעגלי ריקוד, והנערות והנערים פצחו בשירה אדירה ויצאו במחולות עם סוערים. הארשת החמורה על פניהם של החיילים התחלפה למסכת של חיוכים, דומה היה שאף הם נשמו לרווחה.
ובעוד אנו מקפצים ומצווחים בהתלהבות במעגלי ההורה הצטרפו אלינו מכיוון מזרח כ- 200 בני נוער, שהגיעו מראש פינה, והשמחה היתה שלמה, למגינת לבם של חיילי הוד מלכותו, שצפו במתרחש אובדי עצות, ממתינים להוראות הממונים עליהם, כיצד לנהוג ב"רקדנים" הפולשים. נטינו מספר אוהלי שדה זעירים, הצטופפנו בהם מרעידים מקור. ליל חורף גלילי ארוך ומתמשך; הצינה חודרת עמוק אל תוך העצמות, והשחר בושש לבוא.
וכשזרחה השמש ואתא בוקר, ואנו עדיין שם, והחיילים הסקוטים מחייכים לעברנו ידענו, שהשלטונות השלימו עם נוכחותנו ועם אחיזתנו בביריה.
יומיים לאחר מכן, ביום הפורים (17.3.46), הודיעו השלטונות הבריטיים על הסכמתם ש- 20 איש יישארו במקום להמשיך בעבודות החקלאיות.
המצור על ביריה הוסר.
