לאתר מדינה בדרך
Inside_Title_07

ייצור הנשק בלח”י

“במחתרת” עיתון לוחמי חירות ישראל

 

ייצור הלח”י על פי תקופות

מבחינת ייצור אמצעי לחימה, ניתן לחלק את פעילות הלח”י (לוחמי חירות ישראל) לשלוש תקופות עיקריות: הראשונה (1944-1940) לאחר הפילוג מהאצ”ל: התנועה הייתה דלה במשאבים ובלוחמים ונאלצה להסתפק בפגיעות אישיות בנציגי השלטון הבריטי; לשם כך, פיתחה, בתנאים קשים, ובשיטות פרימיטיביות, אמצעי חבלה שונים – רימוני רסס מקופסות שימורים, רימוני עשן מקופסות סיגריות, רימוני עשן מקופסות סיגריות, רימוני רעש (הפחדה) מקופסות גפרורים, מטענים ממולכדים וכדומה.

השנייה (1945) כאשר התנועה התחזקה ועברה לפעולות בקנה-מידה רחב יותר, שכללו התקפות על מתקניו של השלטון הבריטי, מחנותיו, מפקדותיו, כלי-רכבו. כל זה הצריך אמצעי לחימה משוכללים ומגוונים יותר, מה שהביא להקמתה של מחלקה טכנית. בין מייסדיה היו יעקב בן-טוב (קולחוזניק), יהודה לוי (שמואל) ויעקב גרינברג-גנור (דן) ז”ל. בפיקוחה הוקמו בתי-מלאכה למנגנוני השהיה, לבקבוקי מולוטוב משוכללים, למעטפות נפץ ולמוקשים נגד רכב צבאי, תוך הפעלה חשמלית מרחוק, וכיוצא באלה.

אחד מבתי-המלאכה הללו (לייצור חומר-נפץ) היה בביתו של יהושע זליבסקי ברחוב שבזי 65 בתל-אביב; בית-מלאכה אחר (להרכבה) היה במסגרייה ברחוב דיזנגוף 85 פינת בר-כוכבא.

(נתגלה עקב פיצוץ שאירע בשעת ניסוי).

התקופה השלישית (1948-1946) סימלה את שלב המעבר לפעילויות חצי-צבאיות, שגברו עם הקמת תנועת המרי העברי ונמשכו ביתר-שאת לאחר-מכן. מספר הלוחמים הגיע אז למאות, ודרושה הייתה כמות גדולה של נזק ושל חומרי-נפץ מסוגים שונים, כדי להקיף את כל הפעילות. המחלקה הטכנית החלה לייצר רימונים יצוקים, שלא נפלו בטיבם מאלה שנרכשו מהצבא ואף פיתחה חומר-נפץ מתוצרת עצמית.

בשלב הבא (1947) הוחל גם לייצר תת-מקלעים מסוג “סטן”.

סיפר אליהו אלוני: “ערב מלחמת העולם השנייה ולפני הפילוג מהאצ”ל, נערכו בפולניה, לאנשי הארגון המשותף, קורסים נרחבים, לייצור אמצעי לחימה וחבלה, כך שלאנשי הלח”י בעת הפילוג כבר היה ידע לא מבוטל בתחום זה. ככל שהתמשכה המלחמה, כן השתכללו שיטות הפעולה. מאמצעים פשוטים ופרימיטיביים – עברנו לייצור שוטף בבתי-מלאכה, שהיו פזורים בכל רחבי תל-אביב.

בשנת 1943 הוחל בייצור עצמי של רימוני-יד. את היציקות עשינו בבית-חרושת ‘גוטביר’ ברמת גן, בסיועו של בן המשפחה, מבעלי המפעל, שמואל ז”ל – שעל אף היותו איש ‘הגנה’ נאמן, צידד בדרך מאבקו של הלח”י בשלטון הזר. (ביח”ר זה שימש, כזכור, גם את התעש – הערת העורך). עבודות הגימור נעשו בלילות, על-פי-רוב בבתי-מלאכה, שעם עובדיהם נמנו אנשי לח”י”.

ב1946, ביוזמתם של יהודה הלוי (שמואל) ויעקב חרותי – ערך הלח”י ניסויים ראשונים לייצור חומר-נפץ, על-פי נוסחה של ד”ר הבר (יהודי, יליד גרמניה, שעסק בכך במלחמת העולם הראשונה). ניסיונות אלה, שנעשו בתנאי מחתרת קשים ובאמצעים פשוטים ופרימיטיביים, הניבו פירות מפתיעים. בסוף 1947 הגיעו בלח”י לתפוקה של כחצי טונה חומר-נפץ ליום, דבר שנחשב להישג ממדרגה ראשונה באותם ימים. כמות ניכרת מחומר-נפץ זה סופקה גם לאצ”ל ולאנשי ה”הגנה” בירושלים הנצורה.

עד לפירוקו (בסוף מאי 1948), הספיק הלח”י לייצר עשרות טונות של חומר-נפץ, ששימשו את הארגון בפעולות שונות נגד הבריטים והערבים כאחד. “אילו היו לנו אז האמצעים, שעמדו לרשות ה’הגנה'” – אמר יהושע זליבנסקי – “יכולנו לייצר אלפי טונות ולמלא את כל צורכי המלחמה בחומר-נפץ”.

 

___________________________________________________

 

“סטנים”

סטן נדיר תוצרת הלח”י בשלהי 1947 – בעקבות התגברות מעשי האיבה מצד הערבים – ביקש הלח”י לצייד את אנשיו בנשק אישי נאות, והבחירה נפלה על ה”סטן”, תת-המקלע האנגלי (שזה שנים היה בייצור שוטף בבתי-המלאכה של התעש).

 

 

מספר יצחק גזית (“יוסקה”) מוותיקי הלח”י: “היוזמה לייצור ה’סטן’ באה מצידו של יעקב בנאי, ששימש אז כמפקד הפעולות של הלח”י. הוא הציג לפני את הכלי ושאל לחוות-דעתי, לגבי אפשרות ייצורו. לא היה לי מושג בייצור נשק, אולם היה לי ניסיון עשיר במסגרות ובעבודות מתכת.

כצעד ראשון ניסיתי לייצר את הקנה. השתמשתי לשם כך בכרמוניקל – והדבר עלה בידי.

הבעיה היתה הסלילים, אולם תוך ימים אחדים הצלחתי לתכנן מכשיר מקורי לחריטת סלילים (סכין בעלת שלושה להבים, שהיתה נמשכת לאורך הקנה בתנועה סיבובית, ותוך כדי כך חורטת את הסליל).

הרכבתי את הקנה על “סטן” אנגלי, וראה זה פלא: הוא ירה ללא תקלה. אט אט התגברנו על יתר הבעיות: ייצור הסדן, הצינה, ושאר החלקים (את הקתות הכינונו מעץ). ניגשנו לייצר בבת-אחת כאלף יחידות. את ההרכבה הסופית ביצענו במסגרייה שלי בבני-ברק (בית המלאכה גורנשטיין-גזית); סייעו בעבודה, אחי, שלום גורן (גורנשטיין), ובשלב מאוחר יותר, גם חיים רבינא. אט אט שכללנו את הליכי העבודה ואף רכשנו מחרטות ומכשירים מכניים שונים; גם את הקפיצים ייצרנו בעצמנו, ועד מאי 1948 הספקנו להשלים כשש מאות ‘סטנים’. מאחר שהבחורים עבדו בהתנדבות, הרי שהוצאות הייצור התבטאו בחומרי-הגלם בלבד, כך שבחשבון הסופי הגיעה עלותו של ‘סטן’ אחד לכעשר לא”י”. ייצור התמ”קים בלח”י נפסק עם פירוקו של הארגון והצטרפותו לצה”ל. כיום נותר רק “סטן” אחד מתוצרת הלח”י למזכרת, והוא שמור אצל יצחק גזית, כשהמלים “תוצרת לח”י” עדיין מתנוססות עליו.

 

___________________________________________________

 

מנגנוני השהיה כימיים

פתיל הביטחון “ביקפורד” היה, באותם ימים, אמצעי ההשהיה הנפוץ, לשימוש בחומרי חבלה למיניהם. בעירותו האטית (סנטימר בשנייה) העניקה למפעיליו שהות של מספר שניות עד לפיצוץ. להשהיה ארוכה יותר – עשר דקות, רבע שעה וכו’ – פיתח הלח”י שיטות מתוחכמות אחרות. אחת מהן היתה מבוססת על איכול צלולויד על-ידי חומצה גופריתנית: עובי מחיצת הצלולויד, שהפרידה בין החומצה לחומר-הנפץ היוזם – קבעה את פרק הזמן עד לפיצוץ.

לאחר ניסויים ממושכים, שנערכו יומם ולילה במסגרייה ברחוב דיזנגוף בת”א – הגיעו אנשי הלח”י לנוסחה הרצויה, שאיפשרה הפעלה אופרטיבית. השימוש המבצעי הראשון בשיטה זו נעשה ב-1 בנובמבר 1945, בהתקפה המשותפת של האצ”ל והלח”י על תחנת הרכבת המרכזית בלוד (במסגרת פעולתה של תנועת המרי העברי).

אחד מבתי-המלאכה הפעילים של המחלקה הטכנית היה ממוקם במרתף הבית, ברחוב בלפור 13 בתל-אביב; הוא היה שקוע ברובו באדמה ורק חלון קטן (סגור בדרך כלל) ביצבץ מעל פני הקרקע. הכניסה אליו היתה מצדו האחורי של הבניין ולעיני המבקר במקום היה נגלה חדרון עבודה רגיל ותמים למראה. קשה היה להעלות על הדעת, שמעבר לקיר מסתתר חדר נוסף, שפתחו מוסווה במערכת תאים ומדפים מעץ הסבים על צירם, באמצעות מעגל חשמלי מתוחכם.

הפעילים המרכזיים בבית-המלאכה היו: יהודה לוי (שמואל) ויעקב גנור (דן) ז”ל, ויבל”א – חרותי, חיים רבינא, אליעזר הרשובי. (ירחמיאל) ומנחם. בין מנגנוני החבלה המתחכמים, שפותחו במקום, היה גם שעון השהיה משוכלל (מורכב משעון מעורר מכני), שהעניק אין-ספור אפשרויות לזמני ההשהיה – ממספר שעות ועד לחלקי שעה.

 

___________________________________________________

 

ייצור אמצעי מיקוש ולחימה

עיקר כוחו של הלח”י היה בחבלה ובטכניקת המיקוש. בין היתר, ייצרו מוקש בצורת גליל של כבל טלפונים תת-קרקעי, וזה שוגר ברכב שירות רשמי של הדואר, היישר ללב-לבה של המפקדה הבריטית בשרונה (כיום אזור הקריה בת”א).

בבית המלאכה ברחוב מזרחי 58 יוצרו מאות סוגים של מטעני נפץ, ביניהם, המטען לפיצוץ בתי-המלאכה של הרכבת בחיפה. (בעת הכנת המטענים אירעה תקלה שגרמה להתפוצצות. חלק מהעובדים נפצעו, אולם כולם הצליחו להימלט).

קו הטלפונים קהיר-ירושלים-דמשק, שהיה אז חיוני לבריטים – חובל דרך קבע על-ידי אנשי הלח”י, וכן קווי מסילות-הברזל בארץ. “פיתחנו מוקש מתוחכם, שכאשר עבר עליו קרון הביקורת של הצבא הבריטי ‘טרולי’ (ששקל פחות מטונה), לא היה קורה דבר – אך בהגיע הקטר הכבד יותר, היה מתארע פיצוץ מחריד” (א’ אלוני).

מוקשי-צד נגד רכב – המחלקה הטכנית בנתה מוקשי-צד, שפעלו כעין משפך המתיז את כל הרסיסים לכיוון נתון. הללו הונחו מאחורי שיחים, בצדי הדרכים, שבהם נעו כלי-הרכב הבריטיים וגרמו להם אבדות והרבה אנדרלמוסיה.

מוקשים לפסי-רכבת – היו אלה מוקשים מיוחדים, נתונים במכל מתכת, שצורתו תואמת את חתך מסילת-הברזל. הם הוצמדו אל הפס ונראו כחלק ממנו.

בקבוקי מולוטוב משופרים – גם בתחום זה גילו אנשי הלח”י תושייה ומקוריות ופיתחו שני סוגים של בקבוקי מולוטוב, שהורכבו מאמצעים פשוטים, אך בתחכום רב.

מעטפות נפץ – אחד מהישגיהם המרשימים של אנשי הלח”י בתחום החבלה היה, ללא ספק, מעטפות הנפץ, שפותחו על-ידים עוד ב-1947. עם פתיחת המעטפה היה משחרר מעגל זרם מן הסוללות אל הנפצים, שהפעילו את חומר-הנפץ.

מעטפה כזו נשלחה לאנגליה, למיג’ור רוי פאראן, רוצחו של אלכסנדר רובוביץ הי”ד (נער בן 16, שנלכד על-ידי הבריטים ב-6 במאי 1947, שעה שהדביק כרוזים של לח”י בירושלים ועונה למוות על-ידי פאראן).

שנה לאחר הרצח, ב-4 במאי 1948, התפוצצה מעטפת נפץ בידי אחיו של רוי פאראן, שהקדים לפותחה – ונהרג במקום.

 

מתוך: מגן ורומח -יוסף עברון, ההוצ”ל מש”הבט, עמ’73

 

 

"ועד ההצלה"

הוקם בראשית 1942 על ידי הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי, והיה מורכב מנציגי תנועות שונות ומפלגות. עיקר פעולתו היתה במציאת קשר למנהיגים יהודים וסיוע בהברחת יהודים מארצות כבושות על-ידי הגרמנים לארצות בהן לא נשקפת להם סכנת השמדה.

המוסד לעליה ב'

בשנת 1938 הוקם “המוסד לעליה ב'”, הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ”א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי “הספר הלבן”. ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …”איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית?

ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד במלחמתנו…וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו? הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו”… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!

דין וחשבון של הנהלת הסוכנות לקונגרס הכ"ב על ההעפלה בשנות המלחמה, תש"ז 1946

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

גילוי דעת הסוכנות היהודית על גירוש מעפילי "אטלנטיק", דצמבר 1940

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

העפלה יבשתית

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

תיכנון ההתישבות היהודית מבחינת שיקולי הבטחון, אוגוסט 1943

פרק מתוך הספר “התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל” 

1 /אח/02 10.8.1943 -1544-

 

ר.מ.א (ראש המטה הארצי)

 

ההנהלה 

 

תיכון-ההתישבות מבחינת ההגנה

 

לפני זמן מה נעשתה במוסדנו עבודת-מחקר על הנושא: “הגורם ההגנתי בתיכון ההתיישבות העברית”. לסיכומים של המחקר, המועברים אליכם ר”ב, הנני לצרף להלן אי-אלה הערות ובאורים.

 

  1. ההכרה, כי תפקיד-ההתיישבות ותפקיד-ההגנה בתהליך הכיבוש הציוני של הארץ משולבים זה אל זה ולא במעט אף תלויים זה בזה, נשתרשה אצלנו בחזרת מושכל ראשון – ואף-על-פי-כן אין עדיין קיימת שיטת-שיתוף קבועה, תקינה ומקיפה בשטח התיכון והבצוע בין שני מכשירי-הגשמה אלה. והקשר ביניהם הנו עד היום הזה רופף וארעי. אולם אם מצב זה יכל להסבל עד כה, אין בשום פנים להשלים עם המשכתו בתקופת-ההכרעה הממשמשת ובאה, כאשר תתרחב ותתגבר ללא ספק השפעת-הגומלין בין ההתיישבות וההגנה.

מחד-גיסא יהא זה מחובתו של ארגון-ה”הגנה” להבטיח כל עליה חדשה על הקרקע, להגן על ישובים מרוחקים, מבודדים ונחשלים, ואחרון אחרון – לפלס את הדרך להתיישבות רבתי, לשבור התנגדות שתתגלה בדרך זו, לתחום אדמות-בור ולמסור אותן לידי מתיישבים; מן הצורך הוא, איפוא, שתהיינה נהירות למוסדות-הביטחון כל תכניות הרכישה וההתיישבות למען תאם אתן את התכניות ההגנתיות ולמען הכן יחידות לקראת פעולות הצפויות בשטח זה. ומאידך – אסור לה, למדיניות הקרקעית וההתיישבותית שלנו, להתעלם מהגורם ההגנתי בקביעת תכניותיה ובביצוען; ההתיישבות הציונית אינה מטרה בפני עצמה בלבד, היא גם אמצעי לכיבוש מדיני של הארץ, ולכן היא חייבת לחתור בעת ובעונה אחת להקמת ישובים עבריים הן בתוך המרכזים הפוליטיים והכלכליים של הארץ, בקרבתם או מסביבם, והן באותן הנקודות העלולות לשמש משלטים טופוגרפיים ועמדות-מפתח מבחינת השליטה הצבאית על הארץ והיכולת של הגנה יעילה עליה, ולו גם חשיבותן הכלכלית היתה פחותה, שכן הכיבוש הציוני של הארץ לא יהיה שלם ויציב, אלא אם כן תפעם את מדיניותנו ההתישבותית בד בבד עם השאיפה קליטת-עליה ולהרחבת הישוב העברי בכפר ובעיר, גם הדאגה, להבטיח להגנתנו את המרכזים האסטרטגיים-טקטיים של הארץ. וזה בעצם הכוונה של המחקר הנמסר לידיכם: להצביע על כווני-ההרחבה של ההתיישבות מנקודת-ראות ההגנה והשליטה על הארץ במובן הצבאי. מחקר זה מתעלם, כמובן, לחלוטין מחוק-הקרקע )1940(. וכן מהבעלות הנוכחית על האדמה, באשר כל תיכון ציוני משתת על ההנחה של בטול ההגבלות הללו, ובאשר תעודתו היחידה של מחקר זה היא רק לכוון את התיכון ההתיישבותי ולהקנות לו מגמה הגנתית, ולא להוות את התכנית גופא הקובעת הלכה למעשה.

 

  1. הנני חוזר ומדגיש, כי המחקר המועבר לידיכם אינו תוכנית על התיישבות, אלא ניתוח של גורם אחד בלבד – הגורם ההגנתי – בתיכון ההתיישבותי. כוונתנו היא, שתובטח לגורם זה השפעה מתאימה על מדיניותנו הקרקעית וההתיישבותית בצדם של שאר הגורמים הנוגעים בדבר. בטוחני, כי ההנהלה תמצא ותקבע לשם כך את המסגרת הארגונית הנאותה.

  

מאמץ המלחמה הסודי של היישוב, דו"ח הסוכנות היהודית, אוגוסט 1945

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

יצחק שדה, תכנית הצפון, 1940

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

דוד הכהן, הנחת היסוד לשיתוף פעולה

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

מכתב וייצמן אל גריג, 28 במרס 1944

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

הישוב על משמרת משולשת

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.