ייצור הלח”י על פי תקופות
מבחינת ייצור אמצעי לחימה, ניתן לחלק את פעילות הלח”י (לוחמי חירות ישראל) לשלוש תקופות עיקריות: הראשונה (1944-1940) לאחר הפילוג מהאצ”ל: התנועה הייתה דלה במשאבים ובלוחמים ונאלצה להסתפק בפגיעות אישיות בנציגי השלטון הבריטי; לשם כך, פיתחה, בתנאים קשים, ובשיטות פרימיטיביות, אמצעי חבלה שונים – רימוני רסס מקופסות שימורים, רימוני עשן מקופסות סיגריות, רימוני עשן מקופסות סיגריות, רימוני רעש (הפחדה) מקופסות גפרורים, מטענים ממולכדים וכדומה.
השנייה (1945) כאשר התנועה התחזקה ועברה לפעולות בקנה-מידה רחב יותר, שכללו התקפות על מתקניו של השלטון הבריטי, מחנותיו, מפקדותיו, כלי-רכבו. כל זה הצריך אמצעי לחימה משוכללים ומגוונים יותר, מה שהביא להקמתה של מחלקה טכנית. בין מייסדיה היו יעקב בן-טוב (קולחוזניק), יהודה לוי (שמואל) ויעקב גרינברג-גנור (דן) ז”ל. בפיקוחה הוקמו בתי-מלאכה למנגנוני השהיה, לבקבוקי מולוטוב משוכללים, למעטפות נפץ ולמוקשים נגד רכב צבאי, תוך הפעלה חשמלית מרחוק, וכיוצא באלה.
אחד מבתי-המלאכה הללו (לייצור חומר-נפץ) היה בביתו של יהושע זליבסקי ברחוב שבזי 65 בתל-אביב; בית-מלאכה אחר (להרכבה) היה במסגרייה ברחוב דיזנגוף 85 פינת בר-כוכבא.
(נתגלה עקב פיצוץ שאירע בשעת ניסוי).
התקופה השלישית (1948-1946) סימלה את שלב המעבר לפעילויות חצי-צבאיות, שגברו עם הקמת תנועת המרי העברי ונמשכו ביתר-שאת לאחר-מכן. מספר הלוחמים הגיע אז למאות, ודרושה הייתה כמות גדולה של נזק ושל חומרי-נפץ מסוגים שונים, כדי להקיף את כל הפעילות. המחלקה הטכנית החלה לייצר רימונים יצוקים, שלא נפלו בטיבם מאלה שנרכשו מהצבא ואף פיתחה חומר-נפץ מתוצרת עצמית.
בשלב הבא (1947) הוחל גם לייצר תת-מקלעים מסוג “סטן”.
סיפר אליהו אלוני: “ערב מלחמת העולם השנייה ולפני הפילוג מהאצ”ל, נערכו בפולניה, לאנשי הארגון המשותף, קורסים נרחבים, לייצור אמצעי לחימה וחבלה, כך שלאנשי הלח”י בעת הפילוג כבר היה ידע לא מבוטל בתחום זה. ככל שהתמשכה המלחמה, כן השתכללו שיטות הפעולה. מאמצעים פשוטים ופרימיטיביים – עברנו לייצור שוטף בבתי-מלאכה, שהיו פזורים בכל רחבי תל-אביב.
בשנת 1943 הוחל בייצור עצמי של רימוני-יד. את היציקות עשינו בבית-חרושת ‘גוטביר’ ברמת גן, בסיועו של בן המשפחה, מבעלי המפעל, שמואל ז”ל – שעל אף היותו איש ‘הגנה’ נאמן, צידד בדרך מאבקו של הלח”י בשלטון הזר. (ביח”ר זה שימש, כזכור, גם את התעש – הערת העורך). עבודות הגימור נעשו בלילות, על-פי-רוב בבתי-מלאכה, שעם עובדיהם נמנו אנשי לח”י”.
ב1946, ביוזמתם של יהודה הלוי (שמואל) ויעקב חרותי – ערך הלח”י ניסויים ראשונים לייצור חומר-נפץ, על-פי נוסחה של ד”ר הבר (יהודי, יליד גרמניה, שעסק בכך במלחמת העולם הראשונה). ניסיונות אלה, שנעשו בתנאי מחתרת קשים ובאמצעים פשוטים ופרימיטיביים, הניבו פירות מפתיעים. בסוף 1947 הגיעו בלח”י לתפוקה של כחצי טונה חומר-נפץ ליום, דבר שנחשב להישג ממדרגה ראשונה באותם ימים. כמות ניכרת מחומר-נפץ זה סופקה גם לאצ”ל ולאנשי ה”הגנה” בירושלים הנצורה.
עד לפירוקו (בסוף מאי 1948), הספיק הלח”י לייצר עשרות טונות של חומר-נפץ, ששימשו את הארגון בפעולות שונות נגד הבריטים והערבים כאחד. “אילו היו לנו אז האמצעים, שעמדו לרשות ה’הגנה'” – אמר יהושע זליבנסקי – “יכולנו לייצר אלפי טונות ולמלא את כל צורכי המלחמה בחומר-נפץ”.
___________________________________________________
“סטנים”
סטן נדיר תוצרת הלח”י בשלהי 1947 – בעקבות התגברות מעשי האיבה מצד הערבים – ביקש הלח”י לצייד את אנשיו בנשק אישי נאות, והבחירה נפלה על ה”סטן”, תת-המקלע האנגלי (שזה שנים היה בייצור שוטף בבתי-המלאכה של התעש).
מספר יצחק גזית (“יוסקה”) מוותיקי הלח”י: “היוזמה לייצור ה’סטן’ באה מצידו של יעקב בנאי, ששימש אז כמפקד הפעולות של הלח”י. הוא הציג לפני את הכלי ושאל לחוות-דעתי, לגבי אפשרות ייצורו. לא היה לי מושג בייצור נשק, אולם היה לי ניסיון עשיר במסגרות ובעבודות מתכת.
כצעד ראשון ניסיתי לייצר את הקנה. השתמשתי לשם כך בכרמוניקל – והדבר עלה בידי.
הבעיה היתה הסלילים, אולם תוך ימים אחדים הצלחתי לתכנן מכשיר מקורי לחריטת סלילים (סכין בעלת שלושה להבים, שהיתה נמשכת לאורך הקנה בתנועה סיבובית, ותוך כדי כך חורטת את הסליל).
הרכבתי את הקנה על “סטן” אנגלי, וראה זה פלא: הוא ירה ללא תקלה. אט אט התגברנו על יתר הבעיות: ייצור הסדן, הצינה, ושאר החלקים (את הקתות הכינונו מעץ). ניגשנו לייצר בבת-אחת כאלף יחידות. את ההרכבה הסופית ביצענו במסגרייה שלי בבני-ברק (בית המלאכה גורנשטיין-גזית); סייעו בעבודה, אחי, שלום גורן (גורנשטיין), ובשלב מאוחר יותר, גם חיים רבינא. אט אט שכללנו את הליכי העבודה ואף רכשנו מחרטות ומכשירים מכניים שונים; גם את הקפיצים ייצרנו בעצמנו, ועד מאי 1948 הספקנו להשלים כשש מאות ‘סטנים’. מאחר שהבחורים עבדו בהתנדבות, הרי שהוצאות הייצור התבטאו בחומרי-הגלם בלבד, כך שבחשבון הסופי הגיעה עלותו של ‘סטן’ אחד לכעשר לא”י”. ייצור התמ”קים בלח”י נפסק עם פירוקו של הארגון והצטרפותו לצה”ל. כיום נותר רק “סטן” אחד מתוצרת הלח”י למזכרת, והוא שמור אצל יצחק גזית, כשהמלים “תוצרת לח”י” עדיין מתנוססות עליו.
___________________________________________________
מנגנוני השהיה כימיים
פתיל הביטחון “ביקפורד” היה, באותם ימים, אמצעי ההשהיה הנפוץ, לשימוש בחומרי חבלה למיניהם. בעירותו האטית (סנטימר בשנייה) העניקה למפעיליו שהות של מספר שניות עד לפיצוץ. להשהיה ארוכה יותר – עשר דקות, רבע שעה וכו’ – פיתח הלח”י שיטות מתוחכמות אחרות. אחת מהן היתה מבוססת על איכול צלולויד על-ידי חומצה גופריתנית: עובי מחיצת הצלולויד, שהפרידה בין החומצה לחומר-הנפץ היוזם – קבעה את פרק הזמן עד לפיצוץ.
לאחר ניסויים ממושכים, שנערכו יומם ולילה במסגרייה ברחוב דיזנגוף בת”א – הגיעו אנשי הלח”י לנוסחה הרצויה, שאיפשרה הפעלה אופרטיבית. השימוש המבצעי הראשון בשיטה זו נעשה ב-1 בנובמבר 1945, בהתקפה המשותפת של האצ”ל והלח”י על תחנת הרכבת המרכזית בלוד (במסגרת פעולתה של תנועת המרי העברי).
אחד מבתי-המלאכה הפעילים של המחלקה הטכנית היה ממוקם במרתף הבית, ברחוב בלפור 13 בתל-אביב; הוא היה שקוע ברובו באדמה ורק חלון קטן (סגור בדרך כלל) ביצבץ מעל פני הקרקע. הכניסה אליו היתה מצדו האחורי של הבניין ולעיני המבקר במקום היה נגלה חדרון עבודה רגיל ותמים למראה. קשה היה להעלות על הדעת, שמעבר לקיר מסתתר חדר נוסף, שפתחו מוסווה במערכת תאים ומדפים מעץ הסבים על צירם, באמצעות מעגל חשמלי מתוחכם.
הפעילים המרכזיים בבית-המלאכה היו: יהודה לוי (שמואל) ויעקב גנור (דן) ז”ל, ויבל”א – חרותי, חיים רבינא, אליעזר הרשובי. (ירחמיאל) ומנחם. בין מנגנוני החבלה המתחכמים, שפותחו במקום, היה גם שעון השהיה משוכלל (מורכב משעון מעורר מכני), שהעניק אין-ספור אפשרויות לזמני ההשהיה – ממספר שעות ועד לחלקי שעה.
___________________________________________________
ייצור אמצעי מיקוש ולחימה
עיקר כוחו של הלח”י היה בחבלה ובטכניקת המיקוש. בין היתר, ייצרו מוקש בצורת גליל של כבל טלפונים תת-קרקעי, וזה שוגר ברכב שירות רשמי של הדואר, היישר ללב-לבה של המפקדה הבריטית בשרונה (כיום אזור הקריה בת”א).
בבית המלאכה ברחוב מזרחי 58 יוצרו מאות סוגים של מטעני נפץ, ביניהם, המטען לפיצוץ בתי-המלאכה של הרכבת בחיפה. (בעת הכנת המטענים אירעה תקלה שגרמה להתפוצצות. חלק מהעובדים נפצעו, אולם כולם הצליחו להימלט).
קו הטלפונים קהיר-ירושלים-דמשק, שהיה אז חיוני לבריטים – חובל דרך קבע על-ידי אנשי הלח”י, וכן קווי מסילות-הברזל בארץ. “פיתחנו מוקש מתוחכם, שכאשר עבר עליו קרון הביקורת של הצבא הבריטי ‘טרולי’ (ששקל פחות מטונה), לא היה קורה דבר – אך בהגיע הקטר הכבד יותר, היה מתארע פיצוץ מחריד” (א’ אלוני).
מוקשי-צד נגד רכב – המחלקה הטכנית בנתה מוקשי-צד, שפעלו כעין משפך המתיז את כל הרסיסים לכיוון נתון. הללו הונחו מאחורי שיחים, בצדי הדרכים, שבהם נעו כלי-הרכב הבריטיים וגרמו להם אבדות והרבה אנדרלמוסיה.
מוקשים לפסי-רכבת – היו אלה מוקשים מיוחדים, נתונים במכל מתכת, שצורתו תואמת את חתך מסילת-הברזל. הם הוצמדו אל הפס ונראו כחלק ממנו.
בקבוקי מולוטוב משופרים – גם בתחום זה גילו אנשי הלח”י תושייה ומקוריות ופיתחו שני סוגים של בקבוקי מולוטוב, שהורכבו מאמצעים פשוטים, אך בתחכום רב.
מעטפות נפץ – אחד מהישגיהם המרשימים של אנשי הלח”י בתחום החבלה היה, ללא ספק, מעטפות הנפץ, שפותחו על-ידים עוד ב-1947. עם פתיחת המעטפה היה משחרר מעגל זרם מן הסוללות אל הנפצים, שהפעילו את חומר-הנפץ.
מעטפה כזו נשלחה לאנגליה, למיג’ור רוי פאראן, רוצחו של אלכסנדר רובוביץ הי”ד (נער בן 16, שנלכד על-ידי הבריטים ב-6 במאי 1947, שעה שהדביק כרוזים של לח”י בירושלים ועונה למוות על-ידי פאראן).
שנה לאחר הרצח, ב-4 במאי 1948, התפוצצה מעטפת נפץ בידי אחיו של רוי פאראן, שהקדים לפותחה – ונהרג במקום.
מתוך: מגן ורומח -יוסף עברון, ההוצ”ל מש”הבט, עמ’73