"הסזון" (כינוי לעונת הצייד באירופה) היה שם הקוד לרדיפות שרדפה ההגנה את האצ"ל כדי לשתק אותו כארגון.
בעקבות הכרזת המרד נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, החלו ההתקפות הצבאיות על מטרות ממשלתיות שונות. המנהיגות הרשמית של היישוב היהודי בארץ, ראשי הוועד הלאומי והסוכנות היהודית, התנגדו לפעולות אלה ודרשו להפסיקן. לטענתם, נבחרו המוסדות הלאומיים באופן דמוקרטי ועל-כן על האצ"ל ולח"י לקבל את מרותם. (ראה "הסזון ושאלת המרות הלאומית")
בספטמבר 1944 התקיימו שתי פגישות בין מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לבין משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ואליהו גולומב מראשי ההגנה. בפגישות, שנמשכו אל תוך הלילה, נדונה באריכות מערכת היחסים בין האצ"ל לבין הנהגת היישוב.
בשאלת המרות הלאומית, אמר משה סנה, בין היתר:
אם תרחיבו את הפעולה זה מחייב שליטה על הנפש ועל הרכוש של הציבור. ועל הציבור יש לנו שליטה.
אין אנחנו מתכוננים לוותר על שליטתנו בציבור, כי אנחנו הננו נושאי מנדט העם היהודי… באם תמשיכו בפעולותיכם יביא הדבר לידי התנגשות.
אליהו גולומב היה בוטה יותר:
אנו דורשים מכם להפסיק מיד ]את פעולותיכם נגד הבריטים[… איננו רוצים שתתחיל מלחמת אחים… אולם נהיה מוכנים גם לכך. נהיה נאלצים לאחוז באמצעים שלנו למען מנוע את מעשיכם. המשטרה, לדעתנו, לא תוכל לחסלכם, אולם אם היישוב יתקומם הרי הדבר יביא לידי כך. ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל הראשון – זה עניין של תעמולה והסברה.
בגין דחה בתוקף את הטענה כאילו האצ"ל רוצה להשתלט על היישוב היהודי בארץ ואמר:
איננו חושבים לתפוס את השלטון ביישוב. אמרנו זאת בהרבה הזדמנויות. אין לנו כל אמביציות לכך… אנו חושבים שבן-גוריון הוא האיש, שיכול היום להוביל את הנוער למלחמה. אולם לשם כך בן-גוריון צריך לעזוב את מושבו ברחביה. כי כל זמן שהוא נמצא שם – לא יוכל לנהל את המלחמה הנ"ל. לנו אין כל אינטרס מפלגתי או מסגרתי. הננו מתפללים לשעה, שבה נוכל להכריז על סיום תפקידו של האצ"ל ולפזרו. ובאותו רגע שתצאו אתם למלחמה – נתייצב כולנו תחת הנהגה אחידה, שבה אתם תהיו הרוב המכריע. אולם כל זמן שלא עשיתם זאת, אנו ננהל את מלחמתנו.
התפנית במאבק נגד המחתרת העברית חלה כתוצאה מההתנקשות בחייו של הלורד מוין בקהיר. הלורד מוין, שהיה ידוע כאנטי ציוני, נתמנה למיניסטר המדינה במזרח התיכון, וממקום מושבו בקהיר היה אחראי לביצוע מדיניות "הספר הלבן". לח"י , שראה בלורד מוין את האחראי לגירוש אניות המעפילים, החליט להתנקש בחייו. לשם כך נשלחו לקהיר שני חברי המחתרת, אליהו חכים ואליהו בית-צורי, וב-6 בנובמבר 1944, ביצעו השניים את ההתנקשות, אולם נתפסו לאחר ביצוע המשימה. ב-8 בנובמבר 1944 הועמדו השניים למשפט ונידונו למוות. הוצאו להורג בתלייה בקהיר, ב-23 במרס 1945.
במשפט, שנערך בקהיר, אמר אליהו חכים לשופטיו:
"הננו מאשימים את הלורד מוין והממשלה שהוא מייצג, ברצח מאות ואלפים מאחינו, בגזלת מולדנו ושוד רכושנו… אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו."
אליהו בית צורי אמר לשופטיו:
"מליונים טבעו בים של דם ודמעות, אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם אל האנייה. ואם אחדים מהטובעים נאחזו בדפנותיה, הוא, הבריטי, דחף אותם חזרה הימה. ולנו, במולדת, לא נשאר אלא להיכנע או להילחם. החלטנו להילחם".
ההתנקשות בחייו של הלורד מוין עוררה סערה גדולה בארץ ובעולם, ועוד לפני שנודעה זהות המתנקשים, התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית ופירסמה הודעת גינוי חריפה. באותה ישיבה הוחלט על שורה של צעדים במלחמה ב"ארגוני הטרור" בארץ. לאחר שה"סזון" אושר על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הפועל הציוני, הובא העניין בפני מועצת ה"הסתדרות", הגוף שקבע יותר מכל מסגרת אחרת את התנהגותו של "היישוב המאורגן". בכרוז שפורסם בעיתונות, נאמר, בין היתר:
מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו!
[…] מחוללי הטרור, המכנים עצמם "ארגון צבאי לאומי ולוחמי חירות ישראל" בוגדים המה! … מספסלי הלימודים יוצאו, ומן הסדנאות יורחקו. לא תורשה תעמולתם בכתב ובעל-פה… לא יינתן מחסה לעוכרים בבית הוריכם, קרוביכם ומכריכם! … המהרסים והמחריבים שאין להם עוד תקנה, יבודדו ויופקרו, עד שיוקעו משורות היישוב, עד שהטרור ייפסק ואירגונו יבוטל.
באשר לשיתוף הפעולה עם הבולשת הבריטית, נאמר בכרוז אחר:
…הסוכנות מציעה בזה, שכל האנשים המכירים את מישהו מהטרוריסטים, עליהם להודיע תיכף ומייד למשטרה בעל-פה, בכתב או בטלפון ולקיים את המצווה: "ובערת את הרע מקרבך". אבות שיש להם בנים בארגונים אלה עליהם, באותו אופן להודיע למשטרה ולקיים בזה את המצווה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", עליו להוציא אותו אל הזקנים ולומר להם: "בני זה סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ואמו, והוציאו אותו אל שער העיר וסקלו אותו באבנים". ובפרט שהאנגלים אינם מתכוונים לעשות לטרוריסטים שום דבר רע. הם יחזיקו אותם שנה שנתיים מובדל מאנשים עד שיתקרר בהם עודף המרץ, שבא להם כנראה מריבוי אכילה ומאי מעשה מתוך עצלות. […]
ועת לעשות למען העם היהודי והמולדת.
שני חברי הנהלת הסוכנות היהודית, הרב יהודה-ליב פישמן (מימון) ויצחק גרינבוים המשיכו להתנגד לכל צורה של שיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית, וכאשר נפלה ההכרעה, הודיע גרינבוים על התפטרותו.
בתגובה להחלטות הסוכנות היהודית והוועד הפועל של ההסתדרות, פרסם האצ"ל, ב-3 בדצמבר 1944, כרוז המודיע על מדיניות של אי-תגובה.
לא תהיה מלחמת אחים
[…] ובפנים קודרות שואל היהודי הנאמן את עצמו ואת שכנו: הגם בכך נוכה? התפרוץ מלחמת-אחים בארץ-ישראל? הייחרב ביתנו בטרם הוקם? היזכו שונאינו לראות את שאיפתם השפלה מתגשמת? האוויר מלא אבק-שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית. אחד מהם אמר, כי היא כבר פרצה; השני – פטפטן גדול מרעהו – ניבל את פיו בצעקה היסטרית: דם תחת דם, עין תחת עין! שלישי עמל ועמל וגילה סוף-סוף תוכנית הצלה לעם ישראל. וזוהי התוכנית: לגרש מן הבתים, לגרש מבתי-ספר, להרעיב ולמסור לבולשת בנים לוחמים. "הם או אנחנו", אמר, "וכל האמצעים כשרים על מנת לחסלם" [מתוך נאום של בן-גוריון בוועידת ההסתדרות] … כן, מובנת חרדתו של היהודי הנאמן. הנראה את ילדינו מרימים יד או נשק איש נגד רעהו? מה יעשו הנרדפים, שעליהם נגזרו הגזרות האיומות הללו? איך יתגוננו? … אלו הן שאלות חמורות ואנו מוצאים לחובתנו לתת בשמנו – בשם הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל – תשובה. וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים…
לא קל היה לבגין לשכנע את פיקודיו להבליג. שני נימוקים עמדו מאחורי החלטתו של בגין: ראשית, אמר, אם נגיב אנו עלולים לגרור את היישוב למלחמת אחים, ובכך ייפסק לחלוטין המאבק נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. שנית, אין זה רצוי להחריף יתר-על-המידה את היחסים עם ההגנה, כי לא ירחק היום וגם הם יצטרפו למלחמה בשלטון הזר. חברי הארגון, שחונכו על ברכי "שבירת ההבלגה", התקשו לעכל את החלטת המפקדה הראשית. למרות זאת לא הפרו את הפקודה, אולי מתוך תקווה כי הערכתו של מנהיגם תתגשם ואכן תצטרף ההגנה למלחמה בבריטים (כפי שאומנם קרה כעבור שנה, עם הקמת "תנועת המרי העברי").
כל צמרת ההגנה הייתה עסוקה במתקפת הסזון: המידע על האצ"ל והלח"י רוכז בידי שירות הידיעות של ההגנה (הש"י). לרשות הש"י עמדו כ-250 אנשי פלמ"ח, שהועברו העירה וגויסו למבצע הסזון. הם עסקו בעיקובים אחר חשודים ובחטיפות של אנשי האצ"ל, לפי רשימות שקיבלו מן הש"י. נוסף לזאת עסקו אנשי הפלמ"ח גם באבטחת ראשי הסוכנות היהודית וזאת מחשש שהאצ"ל או לח"י יגיבו בחטיפות-נגד. כן הוקמה בסוכנות היהודית בירושלים "המחלקה לתפקידים מיוחדים". מחלקה זו עמדה בקשר הדוק עם הבולשת הבריטית והיא שהעבירה לבריטים את רשימת השמות של החשודים בהשתייכות לאצ"ל.
קרוב לאלף איש הוסגרו לבולשת הבריטית כחשודים בהשתייכות לאצ"ל. רוב העצורים הועברו למחנה המעצר בלטרון וכמה מאות מהם הוגלו למחנות המעצר באפריקה (ראה "גלות אפריקה"). נוסף להלשנות, נחטפו עשרות רבות של חשודים, אשר הוחזקו בבתי-מעצר שנבנו במיוחד לצורך זה בקיבוצים שונים. החטופים נחקרו בידי אנשי הש"י ובכמה מקרים לוותה החקירה בעינויים גופניים קשים.
ממכתב (מיום 1 במרס 1945) שכתב הנציב העליון בירושלים אל שר המושבות בלונדון (ארכיון משרד המושבות הבריטי CO 733/457) מתברר כי הסוכנות היהודית ניצלה את שיתוף הפעולה עם הבולשת הבריטית כדי להסגיר פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שכלל לא היו חברים באצ"ל, ובכך להיפטר מיריבים פוליטיים. במכתב נאמר, בין היתר:
1. […] בסך-הכול סיפקה הסוכנות עד כה פרטים על 830 חשודים, שמתוכם אותרו ונעצרו עד עתה 337. מבין אלה, כלואים 241 על-פי תקנות לשעת-חירום; השאר שוחררו, ונמצאים תחת פיקוח או ללא תנאי …כמו-כן נעשו מספר מעצרים מועילים במרכז של האצ"ל בתל-אביב.
2. למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן התיישים][…].
המקרה החמור ביותר מבין החטיפות, היה זה של יעקב תבין, שהיה אחראי לשירות הידיעות של האצ"ל ומבוקש מאוד על-ידי ההגנה. במשך שלושה חודשים הצליח תבין להתחמק מאנשי ההגנה שעקבו אחריו, אולם בסוף פברואר 1945 נפל לבסוף לידיהם. מהלך החטיפה תואר בעיתון "הארץ" מיום 2 במרס 1945 בזו הלשון:
רושם רב עשתה ביום ג', ה-27.2.45, על עוברים ושבים ברחובות דיזנגוף וירמיהו חטיפתו של איש צעיר שעבר ברחוב. החטיפה אירעה בשעה 11 לפני הצהרים לעיני אנשים רבים. אותה שעה נעצרה בפינת הרחובות דיזנגוף וירמיהו מכונית טקסי גדולה. מהמכונית יצאו כמה אנשים, מהם אחד לבוש מדי שוטר. האנשים התקרבו לאיש צעיר שעמד על המדרכה וחבילה בידו. בצעקות 'גנב' התנפלו האלמונים על הצעיר והחלו להכותו.
הקהל ברחוב חשב שאמנם גנב כאן וכמה מהעוברים ושבים הצטרפו לאלמונים ועזרו להם להכניס את הצעיר לטקסי. הצעיר נאבק עם המתנפלים עליו וצעק ביידיש ובעברית: "יהודים – הצילו"! "מדוע אתם מרשים להכות יהודי?" הוא הוכנס למכונית שנעלמה במהירות הבזק.
חוטפיו של תבין הכניסוהו בכוח למכונית, קשרו את עיניו במטפחת, כבלו את ידיו והשכיבו אותו על רצפת המכונית. הוא הוסע לקיבוץ גבעת השלושה ומשם הועבר לקיבוץ עין-חרוד, שם הוחזק במתבן שהוסב לחדר-מעצר. שישה חודשים הוחזק תבין במעצר ועבר חקירות רבות שלוו בעינויים קשים. הוא שוחרר בתום מלחמת- העולם השנייה, כאשר החלה ההגנה במגעים עם האצ"ל להקמת "תנועת המרי העברי".
החטיפות זכו לתגובות חריפות מאוד בקרב היישוב היהודי בארץ. הרבנות הראשית יצאה בכרוז חריף נגד החטיפות ובו נאמר בין השאר:
מעשה אכזרי זה אסור בהחלט מדין-תורה, זר ומתועב לעם ישראל ולכל איש מישראל ומחלל שם ישראל וישובנו בארץ-ישראל. חידלו לכם ממעשה אכזרי ומתועב זה.
גם הפילוסוף הידוע הוגו ברגמן, איש "ברית שלום", שהיה מתנגד מושבע של המחתרת העברית, כתב:
החטיפות הן קברם של חיי ציבור דמוקרטיים… דין מוות על כל היקר לנו ביישוב הזה… כאן נעשים מעשי קו-קלוקס-קלן אלה ללא דין, ללא אפשרות של הגנה מצד הנאשם. (ש.ה. ברגמן, "בעיות", אייר-סיוון תש"ה, עמ' 155)
אל המגנים הצטרפו האירגונים האזרחיים וכן עיריית תל-אביב, יחד עם עיריות ומועצות מקומיות בכל רחבי הארץ. ואמנם הלחץ הציבורי עשה את שלו והסזון הלך ודעך.
האצ"ל נפגע קשה מן הסזון, אבל לא חוסל. לוחמים רבים נעצרו, אולם צעירים חדשים מלאו את מקומם של הוותיקים ולקראת אביב 1945 החל הארגון להתאושש. לאחר הפוגה של שבעה חודשים, יצאו שוב לוחמי האצ"ל לפעולה. במאי 1945 חובלו עמודי הטלפון ברחבי הארץ והונחו מרגמות מתוצרת עצמית מול מטרות ממשלתיות שונות בירושלים ובתל-אביב. בירושלים הונחו המרגמות מול מלון המלך דוד (מקום משכנה של מפקדת הצבא הבריטי ומזכירות הממשלה) ומול בית הדפוס הממשלתי (ליד תחנת הרכבת). בתל-אביב הונחו המרגמות מול המחנה הצבאי בשרונה (היום הקרייה). כן חובל צינור הנפט שחיבר את שדות הנפט של עיראק עם בתי-הזיקוק בחיפה. ב-23 ביולי 1945 יצאה יחידה משותפת של לוחמי אצ"ל ולח"י, בפיקודו של יהושע וינשטיין ("בנימין") ופוצצה גשר רכבת ליד הכפר הערבי ייבנה (יבנה של היום). הייתה זו פעולה משותפת ראשונה של שני הארגונים, אשר החליטו לפעול יחדיו נגד השלטון הבריטי בארץ.
הפרק הבא: תנועת המרי העברי
