פרק מתוך הספר "התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל"
יצחק שדה, תכנית הצפון, 1940
מטה הפלמ"ח עבד באותה תקופה גם על תכניות צבאיות נרחבות. ידענו, שבמקרה של פלישה גרמנית יעבור האויב על פני הנגב המישורי במהירות מקסימלית, חרף כל הגנתנו בידי היחידות שלנו. לא השתעשענו באשליות כאילו היישוב לבדו עשוי לעכב את צבאות רומל.

ובינתיים חובה עלינו לעבד תכנית – שאולי תשכנע את הבריטים שיסייעו בידינו, אפילו אם תוכניתם הכללית מחושבת לנסיגה מכל האזור הזה; תכנית שתאפשר לנו להחזיק מעמד לפחות אילה חודשים, או אפילו שבועות. שקלנו והערכנו שעיקר הכוח האויב שיגיע יהוה כוח טנקים, ועל כן בחרנו – מתוך הסכימה המשוערת של תנועת האויב – סביבה שבה תנועת הטנקים מוגבלת ביותר. סימנו את חזיתנו מסביבות חניתא, דרך הרי נצרת – ואדי ערה עד זכרון יעקב – הוא השטח שבו יתרכז בשעת סכנה, היישוב כולו. רצינו לצייד בנשק כל יהודי המסוגל לשאתו. אמרנו לסגור את המעברים במוקשים ומכשולים מלאכותיים אחרים, וקיווינו שאם ייסוג הצבא הבריטי מהמזרח התיכון – אולי ישמור לנו תותחים ותותחנים ויסייע לנו להגשמת התוכנית בעזרת הצי שלו מהים.
בתוך "שטח ההגנה" נמצאו גם שדות תעופה, שאמרנו להיעזר בהם להסדרת ההספקה בתחמושת קלה, צרכי רפואה וכו'. ודאי, תוכנית דמיונית למדי, הרפתקנית, אך תוכנית יחידה