עומדות לפנינו שתי שאלות, או יותר נכון שתי ברירות שאין מנוס מהן. הראשונה: טרור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא – זה או זה, שניהם יחד לא יתכנו. בשום אופן אין שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת. והברירה השניה: ארגוני-טרור או ישוב מאורגן, עם מאורגן, תנועת-פועלים מאורגנת. ושוב – זה או זה. שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, או הראשון או השני.
— ועלינו להבהיר לעצמנו, לעם, לישוב, לנוער, לציבור הפועלים, לכל יהודי, שיתכן רק זה או זה; או מאבק ציוני מדיני, שפירושו עליה בכל הזמנים ובכל התנאים, התיישבות בכל המאמצים ובכל תמצית כוחנו, חינוך העם וגיוסו לגאולת עצמו, רכישת דעת-הקהל לפתרון הציוני, רכישת דעת שליטים, רכישת דעת מנהיגים של פועלים ושל מפלגות פוליטיות ושל כנסיות דתיות ושל כל מיני אגודות, רכישת עתונות, התנגדות לגזרות, התנגדות לשלילת זכויותינו. עמידה מאורגנת ככלל בעל רצון, בעל יעוד וגם בעל יכולת מסוימת נגד תוקפיו, משנאיו, עושקיו, מתוך שיקול, אחריות, חשבון, הערכה ומתוך החלטה נחרצת להתגונן ולעמוד בשער. כל זה כלול במאבק הציוני המדיני שלנו. ויתכנו מעשי טרור ושוד ורצח הבאים במקום המאמצים הציוניים המדיניים האלה. שניהם יחד לא יתכנו.
— וכשם שאין מנוס מהברירה הראשונה, מאבק ציוני מדיני או טירור, כך אין מנוס גם מהשניה: ארגוני-טירור או ישוב מאורגן, עם מאורגן ותנועת-פועלים מאורגנת. או שיש עם יהודי היודע את אסונו והיודע את דרך הצלתו והעושה בכוחות מלוכדים מאמצים, מאמצי-בניין ומאמצים מדיניים ומאמצי-הסברה, מאמצי-התנגדות ומאמצי-מלחמה. כשיש צורך במלחמה, מתוך ליכוד לאומי ותוך אחריות לאומית ושיקול לאומי, על דעת הציבור ובכוח הציבור; יש ישוב מאורגן, והישוב מלוכד – לא הוא מלוכד בשפה אחת ובדברים אחדים, אלא כל יהודי בן-חורין להביע את דעתו, אחד בזה ואחד בזה. ויש דיון ויש בירור ויש הכרעה ויש תנועת-פועלים מאורגנת – לא קסרקטין של פועלים, אלא תנועת בני-חורין המכירים ביעודם ההיסטורי הגדול, המכירים בתפקיד הגדול של עבודת חייהם והמכירים באחדותם הגדולה ובערך הגדול של אחדותם ובפעולה הקולקטיבית שלהם וביצירה הקולקטיבית שלהם, והם בונים ויוצרים ונאבקים ונלחמים – בשעה שצריך לבנות וליצור או בשעה שיש צורך להיאבק ולהילחם; או שבניגוד לכל אלה יש בארץ כנופיה שקנתה לה תותח, טומיגאן או ליטרה של דינמיט, והם בכוח הרובה והדינמיט חותרים את השאלות שלנו בלי לשאול אותנו ובלי להתיעץ אתנו ובלי לקבל את דעתנו – והם קובעים מה תהיה תגובת הישוב ומה תהיה עמדתו ואיך יופיע ומי יופיע בשמו. שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. או זה או זה.
— ואם אנו רוצים במאבק ציוני מדיני ובקיום עם וישוב מאורגן אחראי ובעל כושר-פעולה – עלינו לקום ולפעול נגד הטרור ונגד ארגוני הטרור, יש צורך לפעול ולא רק לדבר.
— אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טרוריסטית בלבד, היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית; אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טרוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו.
— אין די איפוא, לדבר ולהסביר – יש למנוע פעולתם ולפרק ארגונם. יש לעקור אפשרות מעשיהם המסוכנים, ויש לעקור ארגוניהם. אין כוונתי לעקור את האנשים; איני רוצה שתישפך אף טיפת-דם אחת, שיאבד אף איש אחד. אין הכרח בכך – אם שפיכת-דמים לא תבוא מצדם.
— איני חושש מכל הפרזה אם אומר שהטרור פוגע בנו פי-שבעה מאשר הוא פוגע בשלטון ובמשטרה, הוא מסכן אותנו פי שבעים ושבעה – מאשר את מישהו אחר.
אני יודע שצ'רצ'יל דיבר בצער רב על רצח לורד מוין. מוין היה ידידו אבל אנחנו אין לנו עדיין שום שלטון. עוד לא הוקמה המדינה היהודית. לא שאין לנו לגמרי כוח, זוהי תורת-שוא; המורה שאנו אפס ונטולי כל יכולת וכוח, כתורת "רק כך" – שתיהן מסלפות את האמת, אבל אין לנו עדיין מה שיש לכל עמים תקינים. לא הוקמה עדיין המדינה היהודית ואין שלטון יהודי. ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעונינים בביעור הטרור – במידה זו אנו משתפים אתם פעולה. זו תהיה איוולת והתאבדות אם מתוך טענות צודקות שיש לנו למשטר הקיים בארץ בשטחים אחרים נימנע מהיעזר בו ולעזור לו בשטחים שבהם יש לנו – עד כמה שיש לנו אינטרס משותף. ואני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיוני בביעור הטרור מאשר לממשלה האנגלית. שום ממשלה ושום משטרה אינה רוצה שירצחו את שליחיה וסוכניה. וגם האנגלים אינם רוצים בכך. אבל אני חוזר ואומר שהכאב שבו דיבר צ'רצ'יל של רצח מוין הוא כאין וכאפס לעומת הכאב שבו דיבר וייצמן. מדוע? מפני שבנפשנו הוא הדבר!
