מבוא
התחלות רבות לעלייה הבלתי לגאלית, או כפי שהיא מכונה בפינו "עלייה ב'." המדקדק יתחיל מראשית דרכה של הציונות: כבר אז הגיעו יהודים לארץ בלי היתר שהייה, ובצורות שונות – כדברי השיר: מי ברכב, מי ברגל…. ומי באניות.
לצורך מאמר זה נעסוק בתקופה המובהקת של עלייה ב' ובצורתה המובהקת. כלומר בשנות ה- 30, ערב מלחמת העולם השנייה ואילך, ובספינות שעשו דרכן בחשאי בימים וניסו לנחות בחופיה של ארץ-ישראל בלי שמשמרות החופים הבריטיים יבחינו.
עצם המושג עלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית, זו שאין לה היתר) – יש בו משום סתירה פנימית לנוכח תפיסתה של הציונות: הרי לכל יהודי ישנה זכות לאומית טבעית לבוא לארץ-ישראל, לחזור למולדתו. התואר "בלתי לגאלית" מבטא את הגישה הבריטית לעניין.
העלייה הבלתי לגאלית הייתה תנועה של יהודים שלא הייתה להם עוד האפשרות לחיות בארצות מושבם, והם חיפשו דרך להגיע לארץ-ישראל למרות שכניסתם נאסרה על-פי צו השלטון. רצונם היה להינצל ולחיות, ולציונים שביניהם – להגשים אורח חיים חדש על-פי עולם ערכים ציוני.
ראשיתה של התופעה אינה דווקא בסכנה פיזית מידית לקיומו של הפרט או העם. ראשיתה במחסום שהושם בפני חברי התנועות הציוניות והחלוץ, ומנע עלייה לארץ-ישראל בקצב ובמספרים שנראו בעיניהם חיוניים. בתקופה שבין 1938-1934 התארגנו התנועות בעזרת מנהיגיהן ושליחים מן הארץ, וללא תמיכתם של המוסדות הציוניים הרשמיים, העברת חבריהן לארץ-ישראל. המחסור בהיתרי עלייה לצעירים אלה נבע מהגברת הביקוש כתוצאה ממציאות פוליטית יהודית בגולה – התגברותה של האנטישמיות הנאצית והשפעותיה – וכן ממדיניות צמצום העלייה של ממשלת המנדט.
בשלב ראשון יצאו לארץ ארבע עשרה אניות, ועל סיפונן 1828 עולים, אשר לא כולם זכו להגיע לארץ-ישראל. קבוצה של 350 עולי ה"חלוץ" שהיו על סיפונה של ה"וולוס" בהפלגתה השנייה, לא הצליחו לנחות בחופי הארץ וגורשו על-ידי הבריטים ללב ים. לאחר שבועות ארוכים של שהייה בנמלי יוון נאלצו לחזור לאירופה. חלק מן הקבוצה קיבל היתרי כניסה לארץ-ישראל לאחר חודשים מרובים. קבוצה אחרת של 50 בית"רים נאלצו להפסיק את מסעם מיד עם צאתם. אנייתם "וונדה" טבעה בסערה בלילה הראשון למסע. אנשי הקבוצה ניצלו.
צעירים אלה, חברי תנועות הנוער הציוניות, ביטאו בעלייה זו את גישתם הרדיקלית להגשמה הציונית ואת ביקורתם על המדיניות הציונית והמדיניות הבריטית. היה בכך משום חיפשו דרך עצמאית ובלתי מתפשרת עם מגבלות המציאות, כדי להביא לגידול אוכלוסייתה היהודית של ארץ-ישראל.
בשנת 1938 השתנה אופייה של העלייה הבלתי לגאלית, היא הפכה בעיקרו של דבר לתנועה של בריחה מאירופה הנאצית וקיבלה אופי מובהק של עליית הצלה. מעתה לקחו בה חלק לא רק צעירים בעלי העזה, לא רק ציונים שארץ-ישראל עמדה בראש מעייניהם ושקיוו להגיע אליה ולחיות בה – אלא גם אנשים שלא חשבו ולא תיארו לעצמם שאי פעם יעברו מאירופה המודרנית והמתקדמת ל"לבנט" המפגר ולחברה יהודית.
הניסוח האידאולוגי להצדקת העלייה במחשבה ובתנועה הציונית ולהבהרת מקומה ניתן כבר ב- 1932 על-ידי ז'בוטינסקי במאמרו על ה"אוונטוריזם" ושוב ב- 1939 במאמרו "הספורט הלאומי" )"המשקיף" 12 מאי 1939(: "הספורט הלאומי שאני ממליץ עליו בכל לב בפני הנוער היהודי שמו עלייה חופשית.
ללא ספק זהו הספורט האציל ביותר בעולם… הוא עוזר לפרוץ שער שלפניו ניצבים מיליונים של מזי רעב. הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חורבות והופך המון זה לעם.
שאר סוגי הספורט אינם אלא משחקים; הספורט שלנו הוא הציונות הקדושה." לגבי תנועת העבודה ניסח את הדברים ברל כצלנסון בנאומו בקונגרס הציוני באוגוסט 1939. הוא העמיד את הפליט היהודי הנע על פני ימים ומבקש להגיע לארץ-ישראל כמייצג את מלחמתו של העם היהודי לחרות, לעצמאות ולהגשמת הציונות. הוא קורא, משום כך, להפוך את העלייה למכשיר המרכזי שדרכו תבטא הציונית את יעדיה. "אין אנו אדוני ההיסטוריה, ושביליה נעלמים מאתנו; אפשר להקשות מדוע לא בחרה ההיסטוריה למילוי שליחותה יהודים נשואי פנים ופרנסים חשובים ואזרחים בני חורין – בחרה דווקא בפליטת בית ישראל, באבק אדם הנישא על פני ימים? אך לא בידנו לשנות.
כך יצא מלפניה, ואין לנו אלא להישמע לה ולצאת בעקבות בחירה הפליט."
(ב. כצנלסון, כתבים, כרך 9 עמ' 82-61, ת"א תש"ח).
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
בן-גוריון ושרת מפסיקים להתנגד לעלייה ב'
בתקופה זו החלה גם התמורה במדיניות הציונית כלפי עלייה ב'. המדינאים הציונים הבינו בסוף 1938, שהתקופה הנוחה יחסית של שיתוף הפעולה עם בריטניה נסתיימה. בריטניה עומדת בפתח שינוי גישתה לבית הלאומי, במסגרת הערכה מחדש של המדיניות המזרח-תיכונית שלה. בעולם הצועד לקראת מלחמה – תוצאת הערכה זו הייתה גניזת מסקנות ועדת פיל (1937) על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות נפרדות, יהודית וערבית, וגיבוש מדיניות הספר הלבן של מקדונלד.
במדיניות הספר הלבן ויתרה בריטניה על תמיכתה בציונות למען הערבים. העלייה היהודית הוגבלה ל- 75 אלף נפש לחמש שנים; מכירת הקרקעות ליהודים נאסרה ברוב חלקי הארץ; ומסגרת של שלטון עצמי שיוביל לקראת עצמאות מדינית עמדה להתגשם על-פי סעיף קונסטיטוציוני.
בנקודה זו הגיעו רבים מן המנהיגים שהתנגדו בעבר לעלייה ב' – כבן-גוריון ומשה שרת – למסקנה, שאת אי ההסכמה עם בריטניה יש לבטא לא רק בהצהרות ובנסיונות להפעלת לחץ פוליטי, אלא במעשים המבטאים התנגדות זו בצורה נחרצת. העלייה הבלתי לגאלית הייתה מכשיר מצוין להיאבק בבריטניה הגדולה. עלייה ב', המצילה פליטים יהודים נרדפי המשטר הנאצי והדיכוי האנטישמי בארצות סמוכות, היא מעשה מוסרי: במציאות הפוליטית של 1938 ו- 1939 לא היו ארצות המוכנות לקבל את היהודים, והתביעה הציונית לפתיחת שערי ארץ-ישראל הייתה בעלת עוצמה מוסרית.
המדיניות הבריטית הפרידה בין שאלת הפליטים לשאלת ארץ-ישראל והבית הלאומי. בהפרדה זו נאבקה המדיניות הציונית באמצעות עלייה בלתי לגאלית. מדיניות הספר הלבן נועדה לכישלון, לדעת המנהיגים הציונים, משום שהיא סותרת את הכורח ההיסטורי שבהגשמת הציונות – הצלת העם היהודי. קשה יהיה לבריטניה לפגוע בפליטים הבורחים מארצות אירופה, ובכך יבוא לידי ביטוי יתרונו של הכוח היהודי החלש והצודק מול האימפריה הבריטית – שבחרה במדיניות בלתי מוסרית.
השילוב בין הרצון והכורח של יהודים לעלות לארץ-ישראל לבין רצונם של המדינאים הציונים להשתמש בעלייתם כבמנוף פוליטי נתן דחיפה לגיבוש הגורמים השונים שעסקו בעלייה ב'. אנשי החלוץ ובית"ר עבדו בנפרד, ונתגבשו שני המוסדות המרכזיים של התנועות הציוניות לטיפול בעלייה הבלתי לגאלית: המרכז לעלייה של התנועה הרוויזיוניסטית, שאיחד את פעולות הצ"ח, הבית"ר והאצ"ל בנושא העלייה; והמוסד לעלייה ב', שהיה קשור להגנה, להסתדרות ולסוכנות היהודית.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
שני מרכזים בפריס.
המרכז לעלייה של התנועה הרוויזיוניסטית ישב בפריס והייתה לו שלוחה בלונדון. הרוויזיוניסטים הקימו בנק לעלייה לגיוס משאבים, אך ההון הנדרש לא גויס. המרכז בפריס ניסה לווסת את עבודת העלייה בקהילות השונות ולפקח על ארגון המועמדים לעלייה, מימון הנסיעה וההורדה בארץ. המרכז נתקשה לרכז את עבודת פעיליו בסניפים השונים. למרות שפעילי התנועה הרוויזיוניסטית היו מחלוצי עלייה ב' בקהילות רבות, לא הצליח המרכז להתמודד עם המגמה של המארגנים במקום, שלחצו להיות עצמאיים ולהינתק מפיקוח המרכז.
המתח בין המרכז לקהילות ליווה את העבודה של פעילי העלייה הרוויזיוניסטית ללא הרף. גם מרכזו של המוסד לעלייה ב' היה בפריס. ישבו שם שליחי התנועה בעיקר מהתנועה הקיבוצית ומן ההגנה. המרכז עזר ותיכנן את פעילויות שליחי הארץ בקהילות היהודיות פעמים רבות הפכו שליחי החלוץ, שבאו לעסוק בעבודה חינוכית – לפעילי המוסד ומארגני העלייה. כך היה בגרמניה, באוסטריה, בצ'כוסלובקיה, בפולין ובמקומות נוספים. הקשר בין המרכז בפריס לבין נציגיו בקהילות היה הדוק; ארגון האניות, המשא-ומתן עם סוכני אניות, המימון הכספי וכן ההורדה בארץ – נעשו באמצעות המרכז של המוסד בפריס. הקשרים בין המרכז בפריס ופיקוד ההגנה בארץ היו הדוקים ומשולבים במדיניות של הסוכנות.
פרט לארגונים האלה פעלו אנשים פרטיים בארגון עלייה בלתי לגאלית. חלקם המכריע היו מבין חברי התנועה הרוויזיוניסטית, אשר מסיבות שונות בחרו לעבוד באופן עצמאי. רבים חשו עצמם כשליחי התנועה גם כאשר התנועה הרחיקה אותם משורותיה כשלא פעלו על-פי הנחיות והוראות של המרכז בפריס. לרבים מן המארגנים הפרטיים היו מניעים כלכליים רווחיים בעיסוק זה, אך בהם משולבים היו סנטימנטים ושיקולים אידאולוגיים.
בשנת 1939 הצליחו שלושת הגורמים – הרוויזיוניסטי, ההסתדרותי והפרטי – להביא לארץ כ- 17 אלף איש; בששת אלפים יותר ממספר העולים שהגיעו בעלייה הלגאלית. כשליש מהעולים הבלתי לגאליים הגיעו באמצעות המוסד לעלייה ב', ושני השלישים הנותרים – על-ידי מארגנים פרטיים והתנועה הרוויזיוניסטית. משלב זה ואילך הפכה העלייה הבלתי לגאלית לחלק מן המיתוס הציוני, ולבעלת חשיבות עליונה בהיסטוריוגרפיה הציונית.
פעילות עלייה ב' נמשכה כמעט ברציפות עד הקמת המדינה. בתקופת המלחמה, ובעיקר בשנים 1944-1941, הצטמקה העלייה הבלתי לגאלית ובעיקר זו של מוסדות התנועה הציונית. מ- 1944, ובעיקר לאחר המלחמה, היא התרחבה והתעצמה לכלל מכשיר מרכזי ביותר של המדיניות הציונית. לאורך כל תקופת המלחמה הגיעו לארץ כ- 17 אלף עולים בלתי לגאליים, ואילו מאז תום המלחמה ועד להקמת המדינה נתארגנו באניות כ- 70 אלף עולים (שרובם גורשו לקפריסין).
אופייה של תנועת העלייה הבלתי לגאלית ויעדיה השתנו בתקופות השונות. המכנה המשותף בכל התקופות כרוך היה בעובדה שהעלייה נתנה ביטוי לשאיפה הציונית לבניין הארץ, להגשמה אישית ולרצון ההישרדות של הפרט. אולם אצל עולים שונים ובתקופות שונות הייתה מרכזיותו של כל אחד מן הגורמים שונה. משנת 1938 ולאורך המלחמה הייתה העלייה הבלתי לגאלית אחת מדרכי ההצלה של יהודים נרדפי המשטר הנאצי. היוזמה להתארגנות התנועה החלה בגולה ולא ביישוב הארץ-ישראלי. היענותו של הישוב ליוזמה זו הייתה שונה בפרקי זמן שונים. היא הושפעה משיקולים פוליטיים של המנהיגות, מגורמים כלכליים חברתיים בארץ, ומלחץ פסיכולוגי וחרדות לגורל היישוב עצמו בתקופת המלחמה. ככל שהיענותו של היישוב גדלה, כך גדלו גם סיכויי ההצלחה של מפעל העלייה.
להלן ננסה לעמוד על הקשיים והמכשולים שעמדו בדרכם של מארגני העלייה ועל הדרכים שבהן התגברו עליהם. נעמוד על יחסה של מנהיגות היישוב לעלייה ב' בתקופות השונות.
נתרכז באופייה המיוחד של העלייה בתקופת המלחמה, ונתייחס למשמעותה בעת חורבנה של יהדות אירופה.
את הקשיים המרובים בארגון עלייה בלתי לגאלית אפשר למיין בצורה הבאה: השגת אוניות וכל הקשור בביצוע הנסיעה בים; התמודדות עם הלחץ הפוליטי של בריטניה על ממשלות בארצות הים התיכון והבלקן למנוע מעבר ויציאה של עולים דרכן; ארגון נחיתה שקטה בחופי הארץ ומניעת תפיסתם של העולים בידי הבריטים; ארגון החיים באנייה כדי שהמסע יהיה מסודר ורגוע למרות תנאי צפיפות פיזיים, תנאים סניטריים ירודים, ומצבי חרדה רבים; מחסור קבוע וחמור במשאבים כספיים למימון העלייה.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
התחרות בין הארגונים העלתה את המחיר…
ממש לפני המלחמה, ובעיקר לאחר שפרצה מלחמת העולם – קשה היה למצוא בעלי אניות שמוכנים יהיו למסור את אניותיהם להובלה בלתי חוקית. אמנם, בשנה שלפני פרוץ המלחמה היה שוק האניות נוח יחסית לפעילי העלייה. בסיומה של מלחמת האזרחים בספרד נותרו בעלי אניות רבים (שעסקו בהברחת נשק וחומרי מלחמה ללוחמים) חסרי תעסוקה. מטבע הדברים עסקו בהברחות למיניהן אנשי ים ובעלי אניות שהמניע הרווחי היה מכריע בעבורם.
יצר ההרפתקנות היה טבוע בהם, ולעתים קרובות לא יכלו לעבוד עוד בשוק הרשמי. דבר זה חייב את פעילי העלייה להסתגל לדרכי עבודה, יחסי אנוש וסגנון התנהגות שונים ממה שהיו מורגלים. בתקופת המלחמה היו בין הסוכנים ואנשיהם מרגלים כפולים ואנשי עולם תחתון. הדבר דרש גמישות וארך-רוח מן הפעילים, ויצר מצבים רבים של מתח וחרדה כשגורל העולים נמצא באחריותם.
במהלך שנים של עבודה משותפת עם סוכנים שונים נוצרו גם יחסי אמון, נכונות לעזרה-הדדית ואף ידידות כנה. אצל כמה מן הסוכנים ובעלי האניות נוצרה נאמנות לתפקיד ונכונות להסתכנות מעבר לשיקולים כלכליים או חוש הרפתקנות. וכפי שהתבטא אחד מוותיקי הפעילים – זאב שינד – הם הפכו לציונים נאמנים ואף מיסיונרים של התנועה.
ארגון העלייה היה מלווה בפעולות בלתי חוקיות – בהן השגת אשרות מעבר, קבלת היתרי יציאה פיקטיביים ועוד. שוחד ושלמונים היו לחם-חוקו של מפעל העלייה. נהנו מכך ראשי משטרות, קציני משטרה ושוטרים מהשורה; קונסולים ועוזריהם; עובדי נמלים ושאר פקידים זוטרים.
היצע האניות הצטמצם לאחר שפרצה המלחמה. רוב הממשלות ארגנו את האניות שנשאו את דגליהן, כדי להבטיח שאפשר יהיה להשתמש בהן לצרכי המלחמה. בעקבות כך נאסרה מכירת אניות לאזרחים זרים, נאסרה מכירת אניות לאזרחים זרים, נאסרה העברת דגלים לאניות של מדינה אחרת, ולעתים נאסרה גם העסקת צוותים זרים באניות. תקנות אלה, אשר נשמרו במידות חומרה שונות על-ידי הממשלות ובהתאם ללחץ המלחמה, הפכו את רכישת האניות או החכרתן לקשה מאוד, וכמובן – ליקרה מאוד.
במהלך המלחמה התחרו אנשי המוסד, הרוויזיוניסטים והמארגנים הפרטיים על אותן אניות עצמן (באמצעות סוכנים שונים). שמות של כעשר אניות נזכרו שוב ושוב. תחרות זו, שאפשר היה למנעה לו היו הצדדים מגיעים להידברות ולשיתוף פעולה, האמירה את המחירים עוד יותר. מאז פרצה המלחמה הוכפלו המחירים ושולשו. תחשיבים של שמונה עד עשרה דולר לאיש כהוצאות העלייה לפני המלחמה – מתחלפים לעשרים וחמישה ולשולים, ולמעשה היו גבוהים עוד יותר.
בצד המחסור באניות והתחרות על השוק המצומצם היו הסיכונים רבים יותר לאחר שפרצה המלחמה. דבר זה הכביד על מציאת ימאים בעלי מקצוע שיהיו מוכנים לקחת חלק במסע. לעתים נותרו המארגנים עם עולים ואנייה – אך ללא צוות מתאים.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
מיעוט מקרי האסון – מפתיע…
גם במישור הפוליטי רבו הקשיים בארגון העלייה, ובמיוחד עם פרוץ המלחמה. בריטניה לא חדלה ממאבקה בעלייה הבלתי לגאלית במסגרת מדיניות הספר הלבן. מאבק זה אמור היה להוכיח לערבים את העקביות והרצינות של מדיניות הספר הלבן. הצלחתה החלקית של בריטניה במאבקה לפני שפרצה המלחמה הגביר את נחישות מבצעי המדיניות הבריטית לאחר מכן. הבריטים הפעילו אמצעי מנע ואמצעי הרתעה במאבקם בעלייה ב'. אמצעי המנע היו בעיקר במישור הדיפלומטי.
בדרכים שונות לחצו הבריטים על מדינות הבלקן והים התיכון למנוע מעבר עולים יהודים בארצותיהן, לאסור על יורדי ים שלהן לעסוק בעלייה, ולאסור על אניות הנושאות את דגלי המדינה להוביל עולים בלתי לגאליים. ההיענות ללחצים הבריטיים לא היתה מלאה; אך גם היענות חלקית הקשתה מאוד על מארגני העלייה.
אמצעי ההרתעה הבריטיים הופנו בעיקר נגד בעלי האניות, סוכניהן וצוותי הספינות. אניות שנתפסו – הוחרמו; מאסר וקנסות כבדים הוטלו כדי להרתיע את העוסקים בעלייה. בשלב אחרון הפעילו הבריטים אמצעי הרתעה גם נגד העולים על-ידי גירושם מארץ-ישראל למושבה בריטית והכרזה שלעולם לא יוכלו להיכנס לארץ.
בתנאים הקשים שתוארו לעיל חכרו פעילי העלייה אניות משא שהותאמו להובלת נוסעים. פרט לחיזוק שלד האנייה ותיקוני מנוע נבנו מטבחים, חדרי שירות ודרגשי שינה. משום הצורך להעלות מספר רב ככל האפשר של אנשים תוכננו המרתפים תוך צמצום מרבי.
וכיוון שבדרך כלל העלו על האניות יותר עולים מן המתוכנן – היו תנאי החיים על האניות קשים מאוד: צפיפות, תנאים סניטריים ירודים, ומחסור במזון. אל לנו לשכוח שנסיעות אלו ארכו שבועות ולעתים חודשים. לא תמיד הייתה בטיחות הנוסעים מספקת, עד כדי כך שמיעוט מקרי האסון באניות המעפילים – מפתיע… יחד עם זאת אין לגזור גזירה שווה על כל האניות. אניות המוסד היו פחות צפופות ומצוידות טוב יותר מאניות הרוויזיוניסטים והאנשים הפרטיים. בידנו תיאורים רבים ממסעות קשים אלו; חלקם של עולים, חלקם של רבי חובלים, חלקם של רשויות נמלים ביוון, בתורכיה וברומניה, וחלקם של הבריטים. בכל העדויות מודגשים התנאים הקשים והסיכונים שעמם התמודדו העולים.
בתנאים קשים אלה חשוב היה לתת את הדעת על ארגון קפדני של אורח החיים באנייה. איש לא יכול היה לדעת בבטחה כמה זמן ישהו העולים על האניות. לעתים נתעכבו עולים על אניות בנמלי המוצא, בציפייה לקבוצות נוספות שתצטרפנה אליהן. לעתים התעכבה יציאה בגלל קשיים מכניים באנייה, ותיקונים שנתמשכו מעבר למתוכנן. ולעתים נתעכבו בגלל קשיים אדמיניסטרטיביים וטכניים הקשורים בגורמים הפוליטיים.
שליחים מן הארץ, שאמורים היו להיות על האניות בעת המסע ולתכנון ההורדה, ניסו לארגן בעזרת אנשי תנועות הנוער והמנהיגים הציונים את החיים על האניות. פרט לעבודות ניקיון ותחזוקה התארגנו פעילויות תרבותיות חברתיות, חוגי למידה של עברית, מקרא והיסטוריה יהודית, וחוגים ללימוד החיים והתנאים בארץ-ישראל. ככל שקבוצת תנועות הנוער הייתה גדולה ומגובשת יותר, כך נוצרה דינמיות של פעילות משותפת, הרגשת השתייכות והתלכדות סביב מטרה חשובה וקונסטרוקטיבית. בעיני רבים מאנשים אלה הייתה הנסיעה, למרות קשייה וסכנותיה, לשלב מעבר מחשל לקראת ההגשמה האישית בארץ-ישראל.
באניות המארגנים הפרטיים, שבהן היו הקבוצות התנועתיות מועטות, גברו הקשיים החברתיים. שם נזדקקו לאמצעי ענישה כדי להשיג משמעת, ונשמעו טענות על שימוש לרעה בסמכויות ובכוח בידי מנהלי המסע.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
מדוע לא תמכו המדינאים הציונים בעלייה ב'?
הורדת העולים בחופי הארץ הייתה אחת המשימות הקשות שההצלחה בה הלכה ופחתה. קבוצות מיוחדות מאנשי ההגנה והאצ"ל עקבו אחר בואן של אניות עולים בעזרת איתותים מוסכמים, והן היו עוזרות לנחיתה בחוף ולפיזור העולים בין הישובים בסביבה. אך היעילות הבריטית בתפיסת האניות גדלה, עד שלמעשה לא הצליחו חברי ההגנה והאצ"ל לבצע הורדה חשאית מאביב 1939 לערך. הבריטים עקבו אחרי האניות עוד בלב ים, ותפסון מיד כשהגיעו למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. בתקופת המלחמה לא היססו לתפוס את האניות עוד בלב הים.
מכלול הקשיים שציינו גרם באופן מתמיד להאמרת מחיר העלייה. ככל שגבר המחסור באניות וגדל הסיכון – כך קפצו המחירים. המחסור במשאבים היה אחד הדברים שהעיקו על פעילי העלייה. מתנגדיה טענו שהפלגה באניות פאר במחלקה ראשונה זולה יותר מנסיעה בתיבות דחוסות אלה. אלא שאניות פאר לא היו בנמצא, ודאי לא בעבור עולים בלתי לגאליים. מבחנו של מפעל העלייה לא היה במחיר הנמוך או במידת היעילות. המחסור באמצעים היה לאחת מאבני הנגף המרכזיות לביצוע העלייה בקנה-מידה רחב. הגבלות שונות על העברת מטבע עם פרוץ המלחמה הכבידו עוד יותר, והניסיון לגייס כספים דרך הארגונים היהודיים – כמו הג'וינט והתנועה הציונית – לא זכה להצלחות גדולות.
מחמת כל הקשיים שצוינו לעיל היתה העלייה הבלתי לגאלית קשה מאוד לביצוע בתקופת המלחמה. הצלחתה הייתה מוטלת בספק גם לאחר שהושקעו בה כספים רבים ומאמצים רבים.
כאשר לכל אלה נתוסף, לאחר פרוץ המלחמה, יחס דו-ערכי של המדינאים הציונים – היה בכך כדי להכריע את הכף נגד ביצוע עלייה ב' בהיקף נרחב בתקופת המלחמה.
מה היו שיקוליהם של המדינאים הציונים בשאלת עלייה ב' בתקופת המלחמה? האומנם חדלה העלייה הבלתי לגאלית לשמש ככלי היעיל במלחמת "דוד וגוליית"? הנימוק המוסרי לעלייה ב' – הצלת יהודי אירופה – לא נחלש. נהפוך הוא. אולם הנסיבות וההקשרים השתנו. קשה היה בשלב הראשון של המלחמה להיאבק בבריטניה ולפגוע במאמץ המלחמתי, ולו בנושא כה מכריע וחשוב כעניין העלייה. בריטניה עמדה בודדה מול גרמניה הנאצית. חודשי ההפצצות הקשים של סתיו 1940, ועמידת הציבור הבריטי, עוררו את הערצת המנהיגות הציונית.
הציונות והעם היהודי הזדהו עם מאבקה של בריטניה, והמודעות לקשייה של בריטניה היית רבה. וכך נקבע קו מדיני שקשה היה לביצוע – לשתף פעולה עם בריטניה בשאלת המלחמה, ולהילחם בה בשאלת הספר הלבן.
המדינאים הציונים קיוו, וכך גם פעלו, שהמלחמה תיצור בסיס חדש לשיתוף פעולה ציוני-בריטי. פירות שיתוף פעולה זה, המשרת את רצונו של העם היהודי להילחם בגרמניה כמו גם את צרכיה של בריטניה – כך שחבו – יהיו חזרה מן הספר הלבן. הדימוי שהלהיב את דמיונם של המדינאים הציונים היה לקח מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור במהלך המלחמה קיוו ד"ר וייצמן, בן-גוריון ושמה שרת ליצור צבא יהודי במסגרת הצבא הבריטי, אשר לימים ישרת את היישוב בתקומתו בעת הסדרי השלום. בעולם שלאחר המלחמה, יהיה זה גורם שלא אפשר יהיה להתעלם ממנו במציאות המזרח-תיכונית.
במערכת שיקולים זו איבדה העלייה הבלתי לגאלית את עדיפותה היחסית, מן התקופה שלפני המלחמה. היא הובילה בהכרח לעימות עם בריטניה – עימות שבשלב זה היה בלתי רצוי למדיניות הציונית. עם זאת, קשה היה למנהיגים הציונים – ובעיקר לבן-גוריון ולמשה שרת – להגיע באופן ברור לשלילת העלייה הבלתי לגאלית. כיצד יכולים מנהיגי התנועה לזנוח דרך להצלת יהודים בשעה כה קשה? היה בכך משום סתירה לעולם הערכים המוסרי והציוני כאחד.
המשבר הכלכלי שפקד את הארץ לאחר פרוץ המלחמה החריף את הבעיה. בעקבותיו רבתה האבטלה, קטנו סיכויי הקליטה לעולים וקשה היה לגייס כספים לצרכי העלייה הבלתי לגאלית.
המדיניות הנאצית טרם המלחמה גרסה גירוש היהודים. בכך תמכה גרמניה הנאצית בעקיפין בעלייה הבלתי לגאלית, והפכה את המצב לסבוך יותר בעבור המדינאים הציונים. סיפורי הזוועה על גורלם של היהודים ב"רייך" ובאזורי הכיבוש הגיעו לארץ. לעתים נתפרשו כהגזמות (המובנות על רקע אי הסדרים שגורמת המלחמה), ובכל זאת ניכר היה ללא ספק שאסון כבד מתרגש על רובה של יהדות אירופה. כמה זמן יתירו הגרמנים יציאת יהודים מאירופה – זאת לא אפשר היה לנחש. הם התירו יציאת יהודים מאזורי ה"רייך" ואסרו על יציאתם של יהודים מאזורי הכיבוש בפולים; מה אפשר היה ללמוד מכך? לא הרבה. ואולם כל עוד יש רשות ליציאה, ולו לחלק מן היהודים, יש לנצלה בכל דרך אפשרית.
הבריטים פירשו את הסכמתם של הגרמנים ליציאת יהודי ה"רייך", גם לאחר שפרצה המלחמה, מתוך כוונות זדוניות. הנימוק שגרמניה רוצה להיפטר מיהודים לא נראה משכנע בעיני הבריטים. אין זאת אלא שהגרמנים רוצים לשתול מרגלים, ולארגן גיס חמישי במזרח-התיכון; והם שולחים את סוכניהם לאיזור באמצעות העולים היהודים. יתרה מזו: הגרמנים רוצים לסכסך בין בריטניה לבין הערבים באמצעות שיטפון של עולים בלתי לגאליים שיגיעו לארץ, ושהבריטים לא יוכלו לגרשם מסיבות הומניטריות. )אגב, פאניקה של מרגלים וגיס חמישי – לא רק בהקשר היהודי – אחזה את בריטניה מראשית המלחמה, ובעיקר מאביב 1940 ואילך(.
לבד מזאת הונעה ממשלת בריטניה על-ידי מדיניות מזרח-תיכונית פרו-ערבית וגישה המפרידה בין בעיית הפליטים היהודים ובעיית ארץ-ישראל והבית הלאומי. במכלול של תפיסה מחשבתית זו היה להסבר הבריטי בדבר כוונותיה של גרמניה בעלייה ב' משקל יתר, והוא סייע לנימוקים מדוע יש להילחם בעלייה הבלתי לגאלית עד חורמה. טיעונים בריטיים אלה, אף שלא נתקבלו על דעת המנהיגות הציונית, היו בעלי משקל בדעת הקהל. הם החלישו את כוח השכנוע של המדיניות הציונית בין המדינאים הבריטים ובדעת הקהל.
וכך נמצאה המדיניות הציונית במצב שקשה היה להכריע נגד עלייה ב' – אך גם לא אפשר היה להכריע בעדה. כדי שהעלייה תתבצע בממדים משמעותיים, צריך היה להעמידה בשלב עליון בסולם העדיפויות. דבר זה יקרה רק כאשר התקוות לשיתוף עם בריטניה תתערערנה, וגורל יהודי אירופה יתברר. אלא שהתפתחויות אלה הסתמנו רק מסוף 1942 וראשית 1943!
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
אניית ההצלה נמכרה לבריטים…
גורלה של אנייה אחת, "דאריין 2", מדגים את הבעייתיות שבה היתה כרוכה העלייה בתקופת המלחמה ואת גורלה הסבוך. ב- 19 במרס 1941 הגיעה לנמל חיפה אנייה, ועל סיפונה 789 עולים בלתי לגאליים – "דאריין 2". הייתה זו אנייה יוונית שהניפה דגל פנמה, ושהייתה רשומה על שמו של איש המוסד לעלייה ב', חבר בית השיטה שריה צמרת. האנייה נקנתה כספי המוסד באביב 1940, ורשמה על שמו של צמרת כיוון שהיה בעל דרכון אמריקני. צמרת כונה "המיוחס" בפי חבריו בשל דרכונו זה.
רכישת ה"דאריין" נעשתה בעת שממשלת יוון אסרה על מכירת אניות לצרכי עלייה ב', ואף אסרה העברת שימוש באניות משא לאניות נוסעים. לפיכך יכול היה לבצע את הקנייה רק אדם שהיה ניטרלי בסוגייה זו, והיה אזרח אמריקני. צמרת קנה את "דאריין" מידי איש ים יווני זקן שיצא לגמלאות. קדמו לקנייה חיפושים נרחבים וכמעט היסטריים בשוק האניות היווני, שנסתיימו בלא כלום. כמה חודשים קודם לכן (מרס 1940) נתבטלה ברגע האחרון עסקת קנייה של אנייה תורכית גדולה. המוסד הפסיד כספים רבים בבטול הלא צפוי של העסקה התורכית, ומצבו הכספי היה דחוק ביותר. למרות זאת לא רצו שמריה צמרת ומשה אגמי )איש כפר גלעדי, שליח החלוץ באוסטריה ופעיל עלייה ב'( לוותר על רכישת האנייה היוונית. היא מצאה חן בעיניהם, נראתה טובה ויציבה והתאימה לצרכי המוסד. הם הפעילו קשרים עם הג'וינט וציוני אמריקה כדי לגייס את הכספים לרכישה, ועד אז )לאחר ששילמו מקדמה( היו מבקרים את האנייה העוגנת בנמל מדי יום ביומו, ומתבוננים בה בערגה בתקווה רבה.
אנשי המוסד דבקו בתקופה זו לאנייה היוונית עד כדי ייאוש. העיקה על מצפונם, ובעיקר על משה אגמי, גורלה של קבוצת עולים יהודים מאוסטריה, גרמניה וצ'כיה, שיצאה את גבולות הרייך באוקטובר 1939 ונקלעה לנמל קטן ביוגוסלביה – קלדובו – בלי שתוכל להמשיך בדרכה. הסיבה לכך הייתה העדר אנייה, בעקבות ביטולן של כמה עסקות שדומה היה בסתיו 1939 כי הן כבר בשלב ביצוע.
תנאי חייהם של העולים המכונים "קבוצת קלדובו", בחודשים הראשונים של 1940 היו קשים.
החורף הקר והשהייה בצפיפות ובחוסר מעשה גרמו לסבל ולמתח רב. פעמיים ביקרו חברי המוסד את הקבוצה בקלדובו, ובכל פעם חזרו בהרגשה כבדה ובנחישות למצוא פתרון להמשך הדרך.
רכישתה של ה"דאריין" הייתה אפוא קרן אור ותקווה בעבור פליטי קלדובו, שאותם נועדה להוביל לארץ-ישראל. הכספים שקיבל המוסד מן הג'וינט לקניית האנייה נמסרו לו מתוך ביטחון שבכך ייפתר גורלם הקשה של אנשי קבוצת קלדובו. ואולם, עוד טרם הוכשרה הספינה להובלת העולים, ובעת חיזוק שלדה – מכרוה חברתי המוסד לבריטים! המכירה נתבצעה באמצעותם של שני חברי ההגנה, יהודה ארזי ודוד הכהן, שטיפלו מטעם המחלקה המדיניות של הסוכנות בפעולות השיתוף עם בריטניה. תמורת האנייה קיבלו 15 אלף לירות שטרלינג.
הכיצד נמכרה אנייה שהושגה בעמל רב כל כך, והייתה כה נחוצה, לאויב העיקרי של עלייה ב'? ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמה לצד גרמניה. הסכנה לשיט בים התיכון גברה, והוא הוכרז כאיזור מלחמה. אנשי המוסד בארץ לא האמינו שבתקופה זו ניתן יהיה להמשיך בפעולות העלייה, ובישיבה של ראשי המוסד הוחלט להקפיאן לפי שעה. פעילי המוסד באירופה, ובעיקר שמריה צמרת ומשה אגמי שנמצאו באתונה ועקבו אחר הכנת האנייה, לא הסכימו עם החלטה זו. אגמי מיהר לנסוע לארץ כדי להביא לשינוי ההחלטה. הדבר על עלה בידו; ימים מספר לאחר שהגיע לארץ נעשה צעד נוסף – והאנייה נמכרה לבריטים (יולי 1940). המוסד הזקוק לכסף לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק באנייה אם מפעל העלייה פסק, טענו חברים במוסד שעסקו גם בפעולות שיתוף, מה עוד שבזמן זה עצמו חיפשו חברי המוסד והשיתוף אניות, לצרכי פעולות חבלה עם הבריטים. פעולות משותפות כאלה נראו חשובות במיוחד לנוכח מדיניותה של ההנהלה הציונית בתקופה זו, ואמונתה ששיתוף הפעולה עם בריטניה יתרום לשינוי מדיניות הספר הלבן.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
אנשי ההגנה שבו להשתמש בה
האנייה שנמכרה לבריטים נשארה רשומה על שמו של איש המוסד שמריה צמרת מטעמי נוחות בלבד. הדבר לא נראה בעייתי, באשר חברי ההגנה ופעילי המוסד פעלו בעת ובעונה אחת הן בענייני עלייה ב' והן בענייני השיתוף עם בריטניה; המחשבה על ניגודי אינטרסים לא הטרידה אותם בתקופה זו.
בחודשים יולי-אוגוסט 1940 לא השתמשו הבריטים באנייה, למרות שהעבירוה לאלכסנדריה; ואילו השיט בים התיכון לא פסק. גורלה של קבוצת קלדובו המשיך להעיק על חברי המוסד לעלייה ב', ותבע פתרון. אנשי המוסד וההגנה החליטו לתמרן בשימוש ב"דאריין", שהרי אנייה עמדה בטלה ממילא, וכנראה לא הייתה עדיין תכנית מעשית מוגדרת בעבורה. כך הוחלט להעביר בה בינתיים את אנשי קבוצת קלדובו לארץ-ישראל… להחלטה זו היו שותפים כנראה גם דוד הכהן ויהודה ארז, מאנשי השיתוף וחברי ההגנה. הם עזרו להעביר את האנייה מידי אנשי הביון הבריטי באלכסנדריה לידיו של יהודה בראגינסקי איש המוסד, שיצא לקושטא לביצוע המשימה של העלאת אנשי קלדובו על ה"דאריין".
התמרון נתארך יתר על המידה. קשיי מימון ובעיות בהשגת פחם לאנייה בקושטא עיכבו את הספינה בנמל זה כחודש לערך (אוקטובר 1940). גם לאחר שהאנייה הגיעה לקונסטנצה (נמל רומני בים השחור) כדי להכשירה להובלת העולים – נתגלו קשיים ועיכובים. בנובמבר 1940 הפליגה ה"דאריין" מקונסטנצה לקושטא, כשעל סיפונה למעלה ממאה עולים בעלי סרטיפיקטים. הללו עברו בקושטא לאנייה אחרת, שבה המשיכו בדרכם לארץ-ישראל. מסע זה בא לפתור קשיי מימון ונזילות שפקדו את פעילי המוסד.
האנייה שהתה בקונסטנצה עוד כשלושה שבועות, ואז עלו עליה בכוח 160 פליטים יהודים מפולין וחלוצים מרומניה. בראשית דצמבר עשתה ה"דאריין" את דרכה לסולינה (נמל בשפך הדנובה והים השחור) כדי לקבל את פליטי קלדובו, שאמורים היו להגיע לשם. קבוצת פליטי קלדובו לא הגיעה אל ה"דאריין". האנייה המתינה לעולים – ולשווא.
מסתבר שהיו קשיים טכניים ואחרים בהעברת הקבוצה מיוגוסלביה לסולינה, ולחץ דיפלומטי בריטי הופעל על משרד החוץ היוגוסלבי למנוע את יציאת הקבוצה. אך יותר מכל חיבל בעבודתו של המוסד חוסר האמון של האחראים לגורל הפליטים בקהילה היהודית ביוגוסלביה. באותם ימים הגיעו ידיעות על טביעתה של ספינת עולים בימת מרמרה ("סלבדור") ופיצוצה וטביעתה של אנייה אחרת בנמל חיפה ("פטריה");
האם יהיה זה מעשה אחראי לשלוח את חברי הקבוצה למסע כה בלתי בטוח, אשר נתעכב כבר חודשים רבים? מסקנתם של הפעילים ביוגוסלביה, ובראשם סימה שפיצר מזכיר הקהילות היהודיות, היתה שלילית.
ה"דאריין" עשתה, אם כן, את דרכה חזרה לקונסטנצה (סוף דצמבר 1940), כדי להעלות על סיפונה עולים אחרים. בדרך עלתה על שרטון, ורק במאמצים רבים חולצה ממנו. שוב צריך היה לחכות בקונסטנצה לתיקון האנייה ולהעלאת העולים.
דומה שהגורל לא נטה חסד לאנייה, שתקוות כה רבות תלו בה בעת רכישתה. אך בכך לא תמו תהפוכות גורלה. בעת שחכתה ה"דאריין" לפליטי קלדובו, ובעיקר בחודש שלאחר מכן, התעורר ויכוח נוקב באשר ליעדה של הספינה. הוויכוח התנהל בין אנשי המוסד לבין דוד הכהן ויהודה ארזי שיצגו את אנשי השיתוף. הם תבעו להחזירה לידם. האנייה נמכרה לבריטים ושייכת להם, טענו; עתה נזקקו לה לפעולות חבלה בדנובה ובבלקן, שיעשו הבריטים במשותף עם אנשי ההגנה. לפעולות אלה נודעה חשיבות רבה, סברו הכהן וארזי.
פעילי המוסד בקושטא, ובעיקר יהודה בראגינסקי, סירבו להוריד מן האנייה את 160 העולים שכבר היו על סיפונה. לא הועילו נימוקיהם של אנשי השיתוף, מברקים מראש ההגנה אליהו גולומב שסייע בידם, ודברי נציגים בכירים מן המוסד שהגיעו לקושטא. אנשי המוסד לא הסכימו להוריד את העולים, כיוון שבכך היו עלולים לחרוץ את גורלם למוות, והמשיכו בארגון העלייה.
ה"דאריין" העלתה על סיפונה עולים נוספים ברומניה ובבולגריה, וביום פלישת הגרמנים לבולגריה – עזבה את נמל ורנה בדרכה לקושטא. שם עלו עליה כמה עשרות מניצולי ה"סלבדור" שטבעה, והם המשיכו בדרכם לארץ.
האנייה, שהשתייכה כבר לבריטניה, הובילה עולים בלתי לגאליים – אמנם, לא את אלה שלמענם נרכשה – והנחיתה אותם בנמל חיפה. הבאים היו אמורים להיות מגורשים למאוריציוס ולהצטרף לכאלפיים העולים שכבר שהו שם בגירוש. אך עולי ה"דאריין" הוחזקו במחנה המעצר בעתלית עד קיץ 1942, ולאחר מכן שוחררו בקבוצות קטנות – ומספרם נוכה ממכסת רשיונות העלייה לארץ…
בסיפורה של ה"דאריין" בולט סבך הקשיים והבעיות של עלייה ב' בתקופת המלחמה.
האנייה הצילה 789 איש, וביניהם 40 מניצולי ה"סלבדור", הצלה סמלית ובעלת משמעות מיוחדת. אולם בדרכה של האנייה חברו מכשולים רבים דווקא מתוך התנועה הציונית וההגנה. מכשולים אלה לא נבעו מהתנגדות לעלייה ב', כמו מהמחשבה שיש לתת עדיפות פוליטית לפעולות אחרות. פעולות שיתוף אלה, הרגיעו את עצמם המדינאים, יובילו בסופו של חשבון להצלה נרחבת ואמיתית של יהודים. אך לא כך פעלה המציאות הן ביחס לפעולות האחרות והן ביחס להצלה הנרחבת. אותם יהודים שיצאו את אירופה – ניצלו; ואילו מרבית יהודי אירופה, וביניהם אנשי קלדובו, שלא הגיעו אל ה"דאריין", הושמדו. האם מותר היה לתלות את העלייה הבלתי לגאלית אך ורק בהחלטותיהם של המוסדות והמנהיגים הציונים? מצד שני, כאשר דחפה המציאות הקשה באירופה יהודים נואשים לעלות על ספינות רעועות, גם כאשר לא היו נציגי המוסד לעלייה ב' או המרכז לעלייה שיוכלו לסייע בידם – נסתיימו מאמציהם לא פעם באסון. לעתים קרובות היה גורלם רע ומר גם אם ניצלו, והיו אנשים שסיימו את חייהם ואת תקוותיהם בין גלי הים.
הדרמטי והטרגי שבכל סיפורי העלייה הוא סיפור גורלה של האנייה "סטרומה". אנייה זו הפליגה מרומניה באמצע דצמבר 1941 ועליה 769 עולים. כולם ירדו למצולות-ים לאחר שהייה של למעלה מחודשיים בנמל קושטא בתנאי חיים קשים ומשפילים. היה זה ב- 23 בפברואר 1942.
לפני טביעת ה"סטרומה" ולאחר מכן הוסיפו יהודים לצאת את אירופה בסירות קטנות ורעועות. הם הגיעו לחופי תורכיה ושימשו עדות לגורלם הנורא של יהודי אירופה. רבים לא הורשו לרדת לחוף באשר לא היו להם אשרות כניסה חוקיות. אחרים, שספינותיהם נטרפו, נכלאו בפקודת המשטרה בתורכיה. בואם ללא הרף, אם כי בקבוצות של כמה עשרות, דחק במדינאים לעשות למען פליטים אלה ואחרים הרוצים לצאת. העובדות הקשורות בהשמדה של יהדות אירופה נתפסו באיטיות מבעיתה בקרב המנהיגים הציונים ואנשי היישוב. ובאיטיות זו הם צעדו גם לשינוי מדיניותם בנושא עלייה ב'.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
___________________________________________________________________________
עלייה ב' מפנה מקומה להעפלה
משלא נתמלאו התקוות שתלו המדינאים הציונים בשיתוף הפעולה עם הבריטים, החל שידוד המערכות. בחלוף 1942 הבין היישוב בארץ את משמעות גורל יהודי אירופה והחליט להיחלץ לעזרתם. אלא שאז מצא עצמו חסר אונים עשרת מונים מכפי שהיה בתקופה שלפני המלחמה. את כל פעולות העזרה וההצלה צריך היה לעשות במסגרת פעולות המעצמות ומדיניותן, ואלה דחו את הפניות אליהן. כיצד ניתן יהיה לתמרן כדי ליצור קשר, לסייע ליהודי אירופה, ואף להפעיל עלייה בלתי לגאלית במסגרת של העדר מדיניות הצלה של המעצמות הדמוקרטיות? בשנים 1943 ו- 1944 נעשה מאמץ יישובי להגיב, ולו במעט, על חורבן אירופה. פעילי העלייה ושליחי הסוכנות חזרו לקושטא ויצרו בה "משלחת ארץ-ישראלית לפעולות עזרה והצלה". המשלחת יצגה את כל חוגי היישוב. חבריה ניסו ללמוד מלקחי העבר, ולגבש דרכי עבודה שבאמצעותן יוכלו לנצל סיוע ישיר או עקיף של בריטניה, תורכיה ומדינות הבלקן.
הגרמנים לא התירו עוד יציאת יהודים, ובוודאי לא התירו יצירת קשר עמם. צריך היה למצוא קצה חוקי אחר לפעולות העזרה והעלייה, וזאת תוך ניצול מורכב ומעודן של אינטרסים פוליטיים שונים בשאלת היהודים.
מדינות הבלקן, שפזלו לעבר המעצמות הדמוקרטיות בשלב זה, יכלו לראות בסיוע להוצאת יהודים "אליבי" לאחר שתסתיים המלחמה. ובזה ניתן היה לתמרן. הביון הבריטי שהיה צמא לאינפורמציה מהימנה על מדינות הבלקן ותנועות הגרמנים, יכול היה לראות בעולים יהודים מקור טוב להשגת האינפורמציה וניתן היה למשוך אותו לסייע לעלייה ב', ואולי תימצא גם דרך להשיג תמיכה אמריקנית בפעולות אלה, חשבו מדינאים ציונים, ובכך להרחיב את מקורות הסיוע היהודים שבראשם עמד הג'וינט האמריקני.
באלה תימרנו אנשי המשלחת הארץ-ישראלית בקושטא. הם לא בחלו גם בעבודה עם בלדרים תאבי בצע, סוכנים כפולים ואחרים שיכלו לעזור בהשגת רשיונות יציאה, אניות, או בהעברת מכתבים וכספים לגולה.
דרכה של המשלחת הייתה רצופה כישלונות. כל שניסו בענייני העלייה ב- 1943 – לא צלח בידם. הספקנים בארץ-ישראל חשבו שאין סיכוי להגיע לתוצאות חיוביות. אולם אנשי המשלחת, שהיו קרובים לאיזור החורבן וחשו בו יותר מאלה שבארץ – לא יכולים היו לוותר.
בשנת 1944 החלו מאמצי המשלחת ואנשי המוסד לעלייה ב' לשאת פרי. ממרס ועד אוגוסט 1944 יצאו שמונה אניות עולים מרומניה, ובהן כשבעת אלפי ניצולים יהודים.
עוד טרם חלפה המלחמה בכל אירופה, הבינו המדינאים הציונים שעלייה בלתי לגאלית שוב הופכת להיות מכשיר מרכזי של המדיניות הציונית. עם שחרור הבלקן נשלחו חברי המשלחת, ביניהם חברי המוסד, לארגן עלייה בלתי לגאלית מן הריכוז היהודי הראשון שהשתחרר – רומניה ובולגריה.
בכך נפתח השלב הבא של מאבק עלייה ב', הידוע בשם העפלה, שעיקרו לאחר תום המלחמה.
מתוך סקירה חודשית מס' 3-4, מרץ אפריל 1981, ההוצ"ל מש"הבט
