כשהמדובר הוא בעליה "בלתי-לגאלית" כביכול, מקובל הדבר בתוכנו, שהכוונה היא לאותן אניות המעפילים שהגיעו לחופי המולדת מתחת לאפם של משמרות ממשלת המנדט. אך אותו פרק מזהיר ומפואר של צי המחתרת העברית, אינו אלא חלק ממסכת העפלה נועזת רבת-ממדים. כשבחורינו עמדו במימיו הקרים של התיכון והורידו שרידי כבשנים, באותן השעות הקרירות עסק הפלמ"ח בעליה שניה מן היבשת. ב"עליה ב'" הבלתי ידועה כמעט עד היום הזה.
כבר בשנת 1943 שר הפלמ"ח את שירו של חיים פיינר:
בין גבולות בהרים ללא דרך
בלילות חשוכי כוכבים
שיירות של אחים מבלי הרף
למולדת אנו מלווים.
יהודי ערב נרדפים ונאנקים בסבלם הרב. גזירות ורדיפות מנת חלקם היום-יומי. חייהם חיי עבדים, החרב תדיר מעל צוארם, והמוות מרחף במעונם. קריאות העזרה מסתננות אלינו מגלות מרה זו. הנוכל לעמוד על דם אחינו הנתונים בצרה? בהרי הגליל המסולעים והגבוהים החלה עליה "בלתי-ליגלית" שניה, מקבילה לזו שבים. היה זה בליל חשוף וזועף עת יצאנו לראשונה להעביר יהודים ארצה, להבריח בגבולות אחים הכמהים למולדת. זקנים וצעירים, קשישות ותינוקות, נערים וילדים, מעבירים אנו בגשם ובקור, בין הרים וסלעים, בדרך לא דרך.
ולא אחת יקרה שיהודי פלוני אלמוני אינו יכול להמשיך עוד, שגילו וכוחו אינם מאפשרים לו לרוץ ולטפס, לקפץ ולעלות, והכל לפי הצורך, והכל בחשאי ובסתר.
זרקור האימפריה הבריטית מאיר לפתע על פני השיירה החולפת ביעף. מחפש הוא מעפילים העלולים להבריח גבולות, עוקב הוא אחר כל תנועה חשודה לבל יכנס חלילה וחס היהודי הנודד למולדתו הנכספת. אנו שוכבים בשקט מבלי הניע אבר. "קפואים" ודוממים. האבנים והקוצים מעיקים ללא הרף. מצפים אנו לרגע בו יכבה אור הזרקור. תינוק בן שנה פורץ לפתע בבכי מר ומפריע את הדומייה. קולו מהדהד באויר ויש חשש רציני שהגיע לאזני משמרות הגבול. הדאגה גוברת. תינוק זה בן השנה מסכן שיירה שלמה על מלוויה. האם מנסה להשתיקו אך לשווא.
הנשימה כאילו נעצרת… האמנם הבחינו בנו המשמרות..? אנו ממשיכים בחפזון דרכנו כשאורות יישובים מבצבצים ממרחקים. כוכבי מרום מלווים אותנו ביררנו את הרי מדינת-ערב ועל גבולות הצפון הרחוקים עולה ונשמע זמזום אלמונים: זה יום נכספנו לו, עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה! הנה אנחנו…
פרטיזנים…
בהתרגשות רבה ומתוך סיפוק נפשי מובילים אנו את אחינו ציונה, עוברים בין משטרות ומטמרות, מתחת לאפם של שומרי גבולות, ותומכים ביד האחת בכושלים ובתשושי כח כשהיד השניה לופתת הנשק שהנו קודש להגנה על השיירות.
לילה לילה ורשמיו. לילה לילה וסכנותיו.
מספר האנשים בכל שיירה היה שונה. היו שיירות גדולות בנות עשרות נפשות והיו כאלה בנות 3-5 נפשות. מספר המלווים כמעט שלא השתנה מאחר שגם על נפש אחת חייב אתה לשלוח מורה-דרך, גששים, ומלווים מזויינים. ברור כי שיירות גדולות ביחס, הצריכו יותר מלווים שנשאו על כתפיהם ילדים ותינוקות או שנתנו ידם כמשענת לסב זקן. לדידנו היה זה התפקיד הנעלה והמעניין ביותר שידענו אי פעם. במו-ידינו הובלנו מדי לילה שיירות אחים בגבולות הצפון, ובמו-עינינו חזינו בתנועה משיחית אם לא למעלה מזה. היש זכות גדולה מזו? והיו תופעות רוויות התרגשות שלא ימושו מלבות כל אלה שנפל בחלקם להשתתף בהעפלה נועזת זו. לכשהגעת עם השיירה למשק מסוים המשמש תחנת-מעבר, היו לעתים נופלים לרגליך, מנשקים את אדמת המולדת, וחובקים אותך כאשר תחבוק אם את בנה. וקרה שבחוצות העיר חיפה היית פוגש ביהודים שהכירוך כמלווה שיירות ולא הרפו ממך עד כי הסכמת להלוות אליהם לבית משפחתם.
בני מוריד מעפילים
העברת השיירות מבעד לגבולות הצפון עם כל הסכנות והתופעות הנדירות הטמונות בה הרי זו פרשה בפני עצמה, וזו איננה אלא אחת הפרשות הנעלות ביותר במלחמתנו בשלטון "הספר-הלבן". פרשה זו עוד תפורסם במלואה, על כל גילויי הגבורה ואומץ הלב שנתגלו בה, על כל קשייה וסכנותיה, אמצעיה ומבצעיה, ואשר הפלמ"ח עסק בה במסירות שאין לה תקדים.
לא הועילו המשמרות שהוגברו, לא עזרו הזרקורים, לא הרתיעו המארבים, כי ילדים נאמנות הובילו את אחינו אל אדמת ישראל כשנשק עברי דרוך ומוכן לפעולה. והימים ימי מחתרת…
* מתוך פרקי זיכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ', ארכיון ההגנה
