(Palestine Scheme) "התוכנית הארץ-ישראלית"
אותה שעה באה "התכנית הארץ-ישראלית" ופתרה לזמן מה את בעיית קיומו של הפלמ"ח, אף נתנה דחיפה גדולה להתקדמותו ולהתפתחותו.
הסכנה הבלתי אמצעית שנשקפה לארץ מהתקדמות צבאות מדינות הציר במדבר המערבי, והחשש המתמיד מחדירה נאצית מן הצפון, קרבו לזמן מה את שלטונות הצבא הבריטי ואת היישוב היהודי בארץ. האנשים שראו עצמם אחראים לביטחון היישוב, חיפשו אחרי הדרכים היעילות ביותר לניצול מלוא כוחו המועט של היישוב כדי לעצור את הסכנה, או לכל הפחות להבטיח עמידה של כבוד בעת שחיילים נאצים יגיעו לגבולות הארץ.
במסגרת הקשרים בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לבין מחלקת "הפעולות המיוחדות" שבצבא הבריטי, הביאו יצחק שדה ויוחנן רטנר בפני לויטננט-ג'נרל וילסון, בא כוח המפקדה הבריטית, תכנית של פעולות פרטיזניות נגד תחבורת האויב ונגד מפעלים חיוניים לפולשים. בפגישה זו לא הוזכרה ה"הגנה", אלא דובר על "נוער יהודי השואף לקחת חלק במאבק עם הנאצים". הוסכם על "תכנית פעולה לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי האויב" ( The Palestine Post-occupation Scheme). מטרת התכנית היתה "לגייס כוח יהודי – – – אשר במקרה של נסיגה בריטית יישאר, אם במסווה של ערבים, אם כאנשים המתחפשים במדי איטלקים וגרמנים, לפעולות חבלה ולפעולות מחתרת תחת שלטון הנאצים" (ראובן זסלני).
הבריטים אישרו תקציב לגיוס ולאימון 300 איש והבטיחו לתת להם ציוד מספיק. ב- 8 למארס אישרה המפקדה הארצית את שיתופן של פלוגות הפלמ"ח בתכנית. "התכנית – כתב ישראל גלילי – נותנת אחיזה ממשית לפלמ"ח. יש להתחיל מיד בפעולה להרחבת הפלמ"ח".
מטה הפלמ"ח עבר לדירה רחבת-ידיים בהדר הכרמל, ואליו צורפו יוחנן רטנר כקצין התכנון ודוד נמרי כסגן מפקד הפלמ"ח. הם היו נפגשים עם בא כוח "מחלקת הפעולות המיוחדות" בצבא הבריטי אבא אבן (אז – מיור אוברי איבן) בקשר לתכנית פעולתם. מחנה האימו נים המרכזי של הפלמ"ח נקבע בחורשת משמר-העמק.
חומרי הנפץ והתחמושת ניתנו מאת הבריטים, אולם הנשק היה כולו ממחסני ה"הגנה". היו אלה מאה רובים צרפתים שנאספו על-ידי שליחי ה"הגנה" בעת פלישת הצבא האוסטרלי לסוריה. האימונים כללו קורסים לחבלה ולצלפות בהדרכת קצינים בריטים. הקורס הראשון לחבלנים נפתח באפריל 1942 והשתתפו בו כ- 150 איש מכל פלוגות הפלמ"ח. בפעם הראשונה נכנסה החבלנות כענף ראש באימוני ה"הגנה". הקורסים לצלפות, אף הוא מקצוע חדש לאנשי ה"הגנה", נמשכו שבועיים ימים לכל קבוצה. נערכו גם קורסים לסיירות. "בקורס זה – סיפר אחד החברים – למדנו מנהגים ערביים ואיך להתלבש כערבים".
המחזור הראשון במשמר העמק סיים את אימוניו רשמית ב- 30 במאי 1942. במפקד הסיום, שבו נכחו ראשי ארגון ה"הגנה" עם ה"ידידים" הבריטים, התייצבו 427 פלמ"חאים.
במסגרת ההכנות לפלישה הגרמנית הוקמה גם "מחלקה גרמנית". אנשי היחידה – כשישים איש – נבחרו מבין עולי מרכז-אירופה, רובם הגדול – חברי קיבוצים. הם השתדלו לספוג תוך אימוניהם את הווי של איש צבא נאצי. "המחנה שלנו – סיפר מפקדה יהודה בן-חורין – היה ממש מחנה צבא גרמני. חיינו במערה שקישטנו אותה בסמלים ובדגלים גרמניים. על מבוא המערה שמרו חיילים 'נאצים' בתלבושת צבאית שלמה. — התאמנו בתרגילי סדר גרמניים, בנשק גרמני ובאימון כללי. למדנו את הטקטיקה הגרמנית המקובלת. – – – למדנו גם שירים שהיו מקובלים אז בצבא הגרמני". בין מדריכי המחלקה היה גם סמל גרמני. המחלקה הגרמנית התקיימה גם אחר ימי אל-עלמיין, ובסתיו 1944 התגייסו חבריה ל"חטיבה היהודית הלוחמת" ויצאו לחזית איטליה.
אחת הבעיות שעמדו בפני אנשי ה"הגנה" בתקופת השיתוף עם הבריטים היתה שמירת עצמאות הפלמ"ח. "אסרנו על אנשינו לגלות את שמותיהם האמיתיים. — שום רשימת מתנדבים לא נמסרה לקצינים הבריטים על א, דרישותיהם החוזרות. — הוסבר לאנשים, כי שיתוף מעין זה של המחנה במשמר-העמק אינו אלא צורה אחת מצורות המחתרת שאנו חייבים לנצלה, ואפילו משמעה שותפות עם אויב למחצה למען מלחמה משותפת באויב חזק ומסוכן יותר" (יגאל אלון) בעצם היערכותן של הפלוגות באו הבשורות הרעות מאל-עלמיין. התפרצותם של הגרמנים לאזור הדלתה ולסואץ נראתה בלתי נמנעת. ב- 3 ביולי פקד המטה הכללי על הפלוגות המאומנות ביותר לצאת דרומה. כן פקד המטה הכללי על כל הפלוגות להפסיק את עבודתן במשקים ו"לעבור לאימון מלא", תוך הבטחה, כי "העבודה אשר תגיע למשקים תוחזר להם )אם יאפשר המצב( בעבודה מלאה בחודש אוגוסט".
האנשים יצאו למחנותיהם החדשים, כשהם דרוכים לפעולה. אבל במהרה התברר כי אין נשק. עד הימם ההם עמד לרשות הפלמ"ח רק נשק לאימונים, ואנשיו השתמשו, באיסור, גם בנשק הנוטרים השמור בתחנות "משטרת היישובים העברים", עתה תבע פיקוד הפלמ"ח חלוקת נשק לאנשיו, "כדי שיכיר כל איש ואיש את כליו וכדי שהיחידות תוכלנה לפעול במלוא הכוח בשעת החירום". אולם בפיקוד העליון נמצאו מתנגדים למסירת נשק מקומי לפלמ"ח. הד לימים ההם נשמע באחד מפזמוני הפלמ"ח השר על "פלוגונת לנגב נשלחה, עם מקלות בתחליף לרובים".
רבותי ההסטוריה חוזרת ימי המתיחות עברו עם הדיפת ההתקפה הגרמנית באל-עלמיין. עם חלוף הסכנה חלה התרופפות ביחסים בין הבריטים לבין ה"הגנה" והוחל בחיסול מחנה האימונים במשמר-העמק. בעת החיסול סירבו הבריטים להחזיר ל"הגנה" את הנשק הצרפתי שהוכן לשם שימוש במסגרת "התכנית הארץ-ישראלית". הם טענו כי שלמו את מחירו המלא למספקיו. אנשי ה"הגנה" התנגדו עקרונית לעצם האפשרות של מכירת נשק יהודי לזרים וטענו, כי יש לראות את הכסף ששולם להם על-ידי הבריטים כדמי שכירות.
לאחר שהעבירו הבריטים את הנשק לבית-ספר צבאי בהר הכרמל יצאה מחלקת פלמ"ח מיגור ופרצה ב- 28 במרס 1943 לבית-הספר והפקיעה ממחסניו 277 רובים ו- 22 מקלעים והעבירה אותם למחסני ה"הגנה". תקופת השיתוף עם הבריטים נסתיימה. היה זה סיום בלתי נמנע, אך עתה הועמד הפלמ"ח שוב בפני בעיית קיומו מבחינה כלכלית, בעייה שפיתרונה נדחה לשנה תמימה הודות לשיתוף עם הבריטים.
מתוך: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, פרק כ"ב
