בספטמבר 1944 הוחלט לשחרר מן הפלמ"ח את מרבית הוותיקים, ששירתו ביחידה יותר משנתיים. המשוחררים עתידים היו לשמש חיל מילואים לפלמ"ח תוך שמירה על קשר מתמיד עמו. לכבוד המאורע נערך כינוס פרידה בחורשת קבוצת גבע. חמש-מאות מוותיקי החטיבה התייצבו במפקד. נאמר להם, כי "החל מערב זה משוחררים הם מהשירות הפעיל ומניחים יסוד לחיל מילואים, שיהיה חלק אורגני של הפלמ"ח" (י. אלון). נאמנותם של אנשי המילואים לפלמ"ח עמדה במבחן בשנות המאבק ובמלחמת הקוממיות, בעת שהתייצבו בשורותיו וקיבלו עליהם את כל התפקידים שהוטלו עליהם.
באותם הימים הוחלט גם לקדם את התפתחות הפלמ"ח על-ידי ליכוד פלוגותיו בגדודים, שכל אחד מהם יכלול לפחות שלוש פלוגות. תקן הגדוד נקבע ל- 750 איש, ועם תום מלחמת העולם השנייה היה מבנה הגדודים כדלקמן:
גדוד ראשון: פלוגות א', ד', ו', בפיקודו של נחום שריג.
גדוד שני" פלוגות ב', ה', ח', בפיקודו של אורי ברנר.
גדוד שלישי: פלוגות ג', ט', י"א, בפיקודו של אורי יפה.
גדוד רביעי: גדוד המטה, פלוגות ז', י' בפיקודו של יעקב סלומון.
במקומם של מפקדי הפלוגות שעלו לדרגת מג"דים באו בחורים צעירים חניכי הפלמ"ח מבין מפקדי המחלקות.
"היתה בכך משום מהפכה במושגי צמרת ה'הגנה' בדבר הפעלת כוחות צעירים לתפקידים אחראיים" (י. אלון).
מתוך: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, פרק כ"ב
