אוגוסט 1942 – הרג'ימנט הארץ-ישראלי.
סמל הרג'ימנט הארץ-ישראלי בצבא הבריטי בשנת 1943.
סמל נייטראלי זה התקבל במורת רוח בקרב החיילים העבריים,
שסרבו לענוד אותו.
ההקמה
בלחץ דעת הקהל הצהיר שר המלחמה גריג בבית-הנבחרים הבריטי באוגוסט 1942, כי אף-על-פי שהחלטת הממשלה נגד הקמת צבא יהודי עומדת בעינה, בכל זאת יוקם רג'ימנט ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, שיהיה מורכב מגדודים יהודים וערבים נפרדים. הפלוגות הקיימות של ה"באפס" תצורפנה לרג'ימנט זה, ויש סיכויים להוסיף עליהם 10,000 מתנדבים. כן הוסיף גריג "שלא יעמדו על שוויון מספרי גמור בין היהודים לבין הערבים".
בסוף שנת 1942 הגיע היישוב לראשית הסדר של ענייני גיוסו. כ- 20,000 איש ואשה נכנסו לשירות הצבא. כששת אלפים איש שירתו בנוטרות וביחידות משטרה שונות, יותר מ- 1000 איש ניצבו בשורות הפלמ"ח. לאט לאט צעד היישוב לקראת גיוס כללי למאמץ המלחמה.
יוני 1942, מס עם לוחם, מגבית שהוכרזה מטעם המוסדות הלאומיים, בעיקר על מנת להגיש עזרה למשפחות המגוייסים ועל מנת להבטיח את "היענות הכלל כולו לצו השעה".
התסיסה בגדודים
ההכרזה שפורסמה באוגוסט 1942 על הקמת גדודים יהודיים במסגרת רג'ימנט הארץ-ישראלי עוררה התלהבות-מה בין המתנדבים לחיל הרגלים. בעת הגיוס הגדול בימי אל-עלמיין נהרו רבים לפלוגות היהודיות של ה"באפס", ומספרן הגיע ל-15 (כ- 3,000 איש). מפלוגות אלה הוקמו שלושה גדודים ראשונים לרג'ימנט הארץ-ישראלי והחיילים תלו תקוות רבות בהבטחתה המפורשת של הממשלה הבריטית, כי "האימון של היחידות הקיימות וציודן יתנהלו בכל המהירות האפשרית".
אבל מן היום הראשון להחלטה על הקמת הרג'ימנט הארץ-ישראלי החלו האחראים לביצוע המדיניות במזרח התיכון לחבל בביצועה. תפקידי הפלוגות לא השתנו, ובהתאם לכך לא אורגנו הגדודים כגדודי קרב עם מחלקות קשר ומטות, וכלי רכב לא הועמדו לרשותם.
האכזבה בשורות החיילים גרמה לכך, שרבו העוברים מיחידות חיל-הרגלים ליחידות העבריות בחילות העזר, שנראו להם "לוחמות" יותר.
במצב-רוח זה באה על הגדודים ביוני 1943 הידיעה על החלטת הממשלה להוציא את הגדודים מן הארץ. "הטוענים לחזית – סיפר אח החיילים – ששו בלבם שהנה סוף-סוף אנו פורצים את 'תחום המושב' ומשהו יעשה בנו – – – אולי נשותף במלחמה ואף נפגש עם אחים גולים". לעומת זאת טענו אחרים, כי אין כוונת השלטונות אלא לנצל את הגדוד לתפקידי שמירה בחוץ-לארץ, והיו שראו בכך מזימה להחליש את כוח היישוב בארץ.
הסוכנות היהודית עמדה בתוקף על ההבטחות שניתנו על-ידי השלטונות בעת ייסוד הגדודים, שתחום שירותם יהיה בארץ-ישראל וסביבותיה. במכתב לפיקוד הבריטי במזרח התיכון כתב משה שרתוק: "אנו חוששים שהיחידות היהודיות לא תצאנה לשדה הקרב ככוח לוחם ושמארץ-ישראל עצמה יישלל אותו חלק מחייליה היהודים שנחשבו עד הזמן האחרון, בצדק, כחיל מצב מקומי קבוע". בסופו של דבר קיבלו המוסדות הלאומיים את תביעת המפקדה הבריטית. בנאום בפני החיילים אמר להם משה שרתוק, כי מוטל עליהם לצאת את הארץ, תוך הבטחה שהסוכנות היהודית לא תרפה ממאבקם להפכם ליחידות לוחמות של ממש ולשליחתם לחזית.
אחד הגדודים יצא מחיפה בראשית יולי 1943 והועבר למחנות בסביבות בנגאזי שבלוב. כאן שוב הועסקו החיילים בשמירה על מחסני נשק ואספקה והאכזבה היתה מרובה. גורל דומה ציפה לגדוד אחר של הרג'ימנט הפלשתינאי, שיצא מן הארץ באביב 1944, החיילים נשלחו לשמור על מחסני הצבא הגדולים במצרים. קציני הגדוד היהודים הודיעו, כי אינם יכולים להיות אחראים לקיום הפקודות אם יישלחו חייליהם אך ורק לתפקידי שמירה. "אנו טוענים – כתבה הסוכנות היהודית למפקד הראשי בקהיר – כי אין לשלול מבחורינו הן את האפשרות לפגוש את האויב בשדה הקרב – – – והן את האפשרות למלא את שירותם בארצם הם, כפי שהובטח להם".
מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, עמ'365, 370
