באדיבות ארכיון לבון
ירושלים העברית הנסערת עד היסוד מוסיפה להביע את נכונותה לא להיכנע לגזירות “הספר הלבן”. לאחר שתי ההפגנות האדירות של יום ה’ ואתמול, היתה הבוקר הפגנה שלישית אדירה.
רחובות ירושלים לא ראו מראה כזה! כעשרת אלפים נשים ויותר, מעשרות עדות יהודיות ומכל הגילים והשכבות, בשלל הלבשות בסגנונות שונים, צעדו בשורות מסודרות נושאות דגלים וסיסמאות, בהן: “לפני כאלפים שנה יצאנו מהמדבר. העם האנגלי, אל תשלחנו שמה חזרה!”, “מדינת הרשע לא תקום. ארץ-ישראל העברית בנה תיבנה!”.
המפגינות התאספו לאלפיהן באולם “אוריון”, שם נאמר לפניהן קצרות רחל ינאית: “הישוב והעם הוחרדו לגודל הבית השלישי ולא יוכלו לשקוט עד אם תוסר הסכנה”. הנואמת הזכירה את חללי הישוב והנאספות כיבדו את זכרן בעמידה. “שום אשה מבנות ישראל לא תיכנע ולא תוותר. נגביר כוחנו נעפיל ונבנה. אנו הולכים לבית הממשלה, לא על מנת לדבר על לב הפקידים, אלא כדי להעביר דרכם דברינו אל העם האנגלי. אנו פונות היום בשם האמהות העבריות בעיר הנצח וקוראות לעמוד לימיננו ולעזור לנו. הייתכן שלא יימצאו באנגליה אנשים, שישמעו לזעקה הפורצת מלבנו”.
דיברו עוד: שרה אשבול מהסתדרות נשים ציוניות, מרת קטינקה, שפנו בדרישה לנשי אנגליה, שלא יתנו להמיר את הכרזת בלפור, תעודת הכבוד של העם האנגלי, בספר-הקלון והאסון.
אחרי הנאומים יצאו המפגינות לרחוב. קהל אלפים, שהתאסף סביב “אוריון” וברחובות הסמוכים לו, קיבל אותן בתשואות. בראש ההפגנה צעדו: הרבנית הרצוג, איטה ילין, רחל ינאית, גב’ עזריהו ומרת בלומנפלד, שנשאה את הדגל. לכל אורך הדרך הלכה משני צדי התהלוכה שרשרת של סדרניות וסדרנים, בעיקר מקבוצות החברות לעזרה ראשונה. המונים התאספו על גגות הבניינים ועל המדרכות משני צדי הרחוב, קיבלו את המפגינות בקריאות עידוד וזרקו עליהן פרחים.
בפינת רחוב בן יהודה נעצרה ההפגנה לרגע קל בגלל דרישת קבוצה מבין המפגינות, ללכת לבית המושל. אולם – נמסר להן, כי הוחלט ללכת למשרדים המרכזיים של הממשלה אשר במלון המלך דוד ועל כן פנתה ההפגנה לא לרחוב יפו, אלא לרחוב המלך ג’ורג’. ההפגנה המשיכה דרכה בסדר מופתי, בשורות מלוכדות ובקריאות נגד “הספר הלבן” ו”לא ניכנע”.
ליד ביה”כ “ישורון” נתקלה ההפגנה במכונית-צבא. המפגינות עצרו את המכונית ומישהו חטף רובה. נוטרים יהודים, ששמרו על הסדר, הצליחו למצאו ולהחזירו לחיילים. כשעברה ההפגנה ליד בית המוסדות לאומיים קיבלו את פניה חברי ההנהלות וחבר העובדים.
לאחר קריאות במקהלה נגד “הספר הלבן” המשיכה ההפגנה דרכה במורד רחוב המלך ג’ורג’. זו היתה הפעם הראשונה, שהפגנה יהודית עברה בתוך ישוב ערבי. במורד רחוב המלך ג’ורג’ פנתה התהלוכה שמאלה והגיעה לבניין מלון המלך דוד, בו נמצאים המשרדים המרכזיים של הממשלה. כאן עמדה שרשרת של שוטרים. חבושים קובעי פלדה, נושאים מגנים ומזויינים אלות. הבניין כולו היה מוקף חיילים ושוטרים מזויינים ובראשם קציני צבא ומשטרה גבוהים. ההפגנה נעצרה לפני הבית. שתי נשים נאמו בפני המפגינות ומשלחת מורכבת מהרבנית הרצוג, אסתר זמורה, זהבה יוסף, איטה ילין ורחל ינאית נתקבלה ע”י המזכיר הראשי והביעה לו מרחשי לב המפגינות ומסרה לו תזכיר על דרישותיהן. (בשעת מסירת הדברים בטלפון אנו שומעים קריאות המון סוער: זאת הפגנה שניה, של גברים, עוברת ברבבותיה ברחוב בן-יהודה ופונה למשרדי הממשלה).
הרעיד את הלבבות מראה קבוצת נשים, שכולות מבעליהן ובניהן, שנפלו במאורעות. הן ממררות בבכי וקוראות קריאות נגד הבגידה בקורבנות הישוב. לאחר שהמשלחת חזרה, חזרה ההפגנה דרך רחוב המלך ג’ורג’ אל מרכז העיר, ובדרך רחוב בן-יהודה הלכה אל משרדי מושל המחוז. המונים גדולים הצטרפו אליה כאן והפכה להפגנת רבבות, שמילאה את רחוב יפו וכל הרחובות המסתעפים ממנו. התנועה נפסקה והמפגינים התקרבו בהמוניהם לבית שלטון המחוז.
באדיבות ארכיון לבון
לפרלמנט האנגלי, לונדון.
בשם כל הנשים העבריות בארץ ישראל ובעולם אנו פונות למצפונכם האנושי ותובעות את התערבותכם והחלטתכם להסיר מעלינו את גזירות הממשלה שהובעו בספר הלבן.
תנו את ידכם לעמנו המקים את הבית הלאומי על יסודות יצירה וחיי שלום בארץ.
מועצת ארגוני נשים עבריות בארץ ישראל: מועצת הפועלות, “ויצו” ארצית, נשי המזרחי, שיווי זכויות, “הדסה באמריקה, והסתדרות החברות באמריקה.
באדיבות ארכיון לבון
הבוקר ב- 8.30 הפגנה דחופה של כל נשי ירושלים.
הנך נקראת למלחמת תנופה נגד הגזרות על המולדת. לא נשלים ולא נשקוט עד שנבטל את המזימה. מלאי חובתך בשעה גורלית זו והצטרפי לשורותינו.
הנשים מתאספות בקולנוע “עדן”.
ארגוני הנשים:
הסתדרות נשים ציוניות (ויצו), התאחדות נשים לשווי זכויות; ארגון אימהות עובדות; מחלקת
הפועלות ליד מועצת פועלי ירושלים; הסתדרות נשים “מזרחי”; מועצת הפועלות של “הפועל המזרחי“
המנהל לפדגוגיה כתובתינו: רחוב קהילת קייב 15, תל אביב 6941010, ת.ד. 24104
כל הזכויות שמורות מפ”ט עמל ©, 2022
שדיול – מכסת רישיונות עלייה
סרטיפיקט – רישיון עלייה
מאחר שפרסום הספר הלבן הוא, ככל הנראה, בלתי נמנע והיישוב יצטרך לעמוד מול כידונים בריטים, מציעים שמספר חברים מנהיגים יודיעו לנשיא, שהם יוצאים לארץ-ישראל מיד, כדי לשאת יחד עם היישוב בקרבנות העמידה נגד המשטר החדש.
בן גוריון.
עיתונה היומי של התנועה הרביזיוניסטית, הוקם ב- 1938 לאחר גילגולים רבים )”דואר היום”, “העם”, חזית העם”, “הירדן”, “קול השחר”, “משמר העם” ועוד( וקיים את רציפותו עד ימי מדינת ישראל. את הנחת היסוד של התנועה הרביזיוניסטית, פרסם ז’בוטינסקי כבר בשנת 1928 בגיליון הראשון המחודש של העיתון “דואר היום”. בראש הגליון בא ה”אני מאמין” של ז’בוטינסקי, שהוא ה”אני מאמין” של המפלגה והעיתון גם יחד: …”מטה אהרון ואף תיבת קסמים אין בידי, גם בתור עסקן וגם בתור עיתונאי לא אחדש שום חידוש.. רק חידוש אחד הבאתי: אני מאמין, בכל מה שהאמנתם בימי ילדותה של הציונות, ורק לאחר מכן, בשנות הבינה המבוגרת, ביטלתם, כמעשייה של חדר תינוקות…. בנדר האנגלי, שעתה נהפך שמו בפינו לסמל עורמה ומרמה מדינית, בכל החלומות, בכל התקוות, בכל הנבואות…ארץ ישראל תהיה מדינתנו, מדינה עברית, מדינה ככל המדינות שלכל גוי וגוי. עמנו הוא שיבנה אותה..כי אין לך מעצור שיעמוד בפני רצונו!”… עיתוניה של התנועה הרביזיוניסטית הצטיינו בביקורת תמידית על ממשלת המנדט ובנעימה חריפה ביותר, מסיבה זו היו בעלי שיא בהחרמות והפסקות מצד הממשלה ועוררו סערה רבה.
מורה, חוקר ועסקן ציבור בארץ ישראל. ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית. בשנים 1920 – 1928 כיהן כנשיא אספת הנבחרים וראש ועד הלאומי. נולד בירושלים, היה מראשוני מורים העבריים החילוניים בירושלים, התמחה בלשון עברית, ספרות ערבית ובלשונות אירופה.
בשנת 1914 התפטר ברעש גדול מבית המדדרש למורים בירושלים, בשל הסכסוך בשאלת שפת ההוראה: דוד ילין התעקש להורות בעברית, בעוד ראשי המוסד בחרו להורות בשפה הגרמנית.
ב 1936 נתמנה פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית. כתב ספרים בחקר הלשון, בהיסטוריה ובספרות של ימי הביניים.
סופר, עיתונאי ומנהיג ציוני. מייסד התנועה הרביזיוניסטית. נולד באודסה ב 1880 למשפחת סוחרים אמידה היה פעיל בתנועה הציונית עוד מנעוריו. למד משפטים בשוויץ ובאיטליה ושימש כתב של עיתונים רוסיים. על מאמריו חתם בשם-העט “אלטלינה”. את פעילותו הציונית החל בעקבות הפוגרום בקישינוב ב 1903 ומאותו רגע, הוקדשו חייו למפעל הציוני. הדגיש את חשיבות החינוך הלאומי, הלשון העברית ותרבותה. ב-1915 הקים יחד עם יוסף טרומפלדור את “גדוד נהגי הפרדות” אשר פעל עם הצבא הבריטי בחזית גליפולי ,אולם נמנע מלשרת מחוץ לגבולות א”י. הוא שירת כקצין בגדוד “קלעי המלך “שהשתתף ב-1918 בכיבוש מעברות הירדן מידי התורכים . עקב פעילותו המדינית העניפה נאסר ע”י הבריטים יחד עם שאר חברי ההגנה. קיבל חנינה, ונבחר לאספת הנבחרים של א”י, למחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ולחבר ההנהלה. בשל חילוקי דעות על הקו הפוליטי הפרו-בריטי של ויצמן שדגל בתפיסת השלבים הפרגמטית של “עוד דונם ועוד עז” – פרש ז’בוטינסקי, אשר ביקש לערוך “רוויזיה” )בחינה מחדש( של כל הנחות היסוד של התנועה הציונית, הקים את המפלגה הרביזיוניסטית ואת בית”ר ובכך ניסה ליישם את העיקר על פי תפיסתו: האקטיביזם המדיני והיוזמה הפרטית. נפטר בארה”ב ב 1940.
מראשי התנועה הציונית ותנועת הפועלים הציונים. היה רה”מ ושר בטחון ראשון של מדינת ישראל. בן גוריון נולד כדוד גרין ב-1886 בפולין, וב-1906 עלה לארץ. הוא למד משפטים בקושטא וחזר לארץ ב-1914 . ב-1915 גורש ע”י התורכים למצרים, משם יצא לארה”ב והיה פעיל בתנועת “החלוץ”, ובהקמת “הגדודים העבריים” לשחרור א”י .לאחר מלחה”ע ה-1 חזר לא”י והחל בפעילות ציונית עניפה. היה ממנהיגיה של מפלגת “פועלי ציון” ו”מפא”י”, המזכיר הראשון של ההסתדרות (1921), יושב ראש הסוכנות היהודית (1935), יושב ראש מינהלת העם הזמנית, ועם הקמת המדינה – ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון . בתקופת המאבק נגד הבריטים דרש את איחוד כל הכוחות הלוחמים במחתרות , וריכוזם תחת מרות אחת. באפריל 1948 נבחר למנהל עניני הביטחון לאחר צאת ההגנה מהמחתרת. לאחר החלטת האו”ם הכריז על כינון מדינת ישראל והקמת ממשלה זמנית. הוא התמסר להקמת צה”ל, לממלכתיות ולקליטת העלייה. ב 1953 פרש מהשלטון לשדה בוקר במטרה לסחוף אחריו את הנוער להתישבות בנגב . בן גוריון ייזכר כמנהיג אשר רעיונותיו עיצבו את האידאולוגיה של מדינת ישראל בראשית דרכה וקבעו את דמותה.
בתקופת המנדט הקים הישוב היהודי בארץ ישראל מוסדות נבחרים, אשר היו תשתית לשלטון-עצמי, אף על פי שכמה קבוצות אוכלוסייה יהודיות נמנעו מהשתתפות בהם. המוסדות העיקריים היו אספת-הנבחרים, הוועד הלאומי והרבנות הראשית. גופים אלה עסקו בנושאי חינוך, תרבות, סעד, בריאות ושירותי דת של הישוב היהודי. במקביל פעלו גופי ההסתדרות הציונית העולמית ומשנת 1929 גם הסוכנות היהודית. תקנות כנסת ישראל אושרו על-ידי הנציב העליון פלומר ב- 30 בדצמבר 1927 ופורסמו בעיתון הרשמי ב- 1 בינואר 1928.
מועצת הרבנות הראשית
(2) מספר החברים בכל לשכת רבנות ייקבע ע”י ועד הקהילה בתנאי שבכל מקום שבו קיימת עדה ספרדית תהיה לעדה הנ”ל ביאת כוח בלשכת הרבנות, ביחס למספר חברי העדה.
(2) כל בית דין כזה יהיה כוחו יפה, בהימלכו בדעת ועד הקהילה, ובהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר באופן חוקי, למנות אפוטרופוסים על נכסי יתומים קטנים ונכסי אנשים נעדרים מן הארץ שהם חברים לקהילה.
(ב) לפקח על הקדשות צדקה של יהודים; (ג) למנות אותם הפקידים שיהיו נחוצים לשם מילוים הנכון של תפקידי מועצת הרבנות הראשית ולשכותיה; (ד) ליישב עפ”י הוראות פקודת הבוררות הנוהגת מזמן לזמן כל הסכסוכים בין יהודים במקום שנכתב שטר בוררות על ידי שני הצדדים.
מתוך קובץ מסמכים בתולדות המדינה 1897-1979, ירושלים תשמ”א, ערכה נורית גבזה ברוורמן, הוצ, משרד הבטחון, ע”מ 30-35.
רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל ואחר כך של מדינת ישראל משנת 1936 עד יום מותו. נולד בפולין והתחנך באנגליה ובצרפת. בשנת 1908 הוסמך לרבנות. היה בעל תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה של לונדון. בשנים 1915 עד 1936 כיהן כרב באירלנד – בתחילה כרבה של בלפסט ומשנת 1925 הפך לרב הראשי של אירלנד. בתקופת השואה פעל רבות להצלת יהודים, וביחוד להוצאת ילדים יהודים מן המנזרים, בהם הוסתרו על מנת להציל את חייהם. על שמו נקרא היישוב “משואות יצחק”.
סופר עברי, מחלוצי החקלאות היהודית בארץ ישראל.
נולד באוקראינה למשפחה חקלאית. עלה לארץ ישראל ב 1890. נמנה על מייסדי חדרה. עבד כפועל חקלאי בחדרה ובמושבה ראשון לציון. בשנת 1893 עבר למושבה הסמוכה רחובות, ובה השתקע כפרדסן וכורם. בשנת 1900 היה ממייסדי “התאחדות המושבות ביהודה” – גוף שהשתלב בשנת1927 ב”התאחדות האיכרים” – ארגון שייצג את “המחנה האזרחי” ותמך בעידוד המשק הפרטי. ערך את בטאון ההתאחדות – “בוסתנאי”.
בשנת 1906 פרסם סיפורים ראשונים מחיי הערבים והאיכרים היהודים, ובכך הפך לסופר העברי הראשון שכתב סיפורים על הווי הערבים והבדואים. כתב גם ספרי זכרונות על ראשית ההתיישבות היהודית בא”י. כתביו כונסו ב- 12 כרכים.
מנהיג ציוני ואיש מדע, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, נשיאה הרביעי של ההסדרות הציונית.
למדיניותו הציונית היו מתנגדים רבים במהלך הזמן, בעיקר משום שאהד את אנגליה והאמין שלא תתכחש להבטחותיה בנושא הבית הלאומי. נולד ברוסיה הלבנה, קיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו בלט בלימודי הכימיה והמדעים. בגיל 15 יסד בעיר מולדתו אגודה בשם “שפה ברורה”, שמטרתה היתה להנחיל את הדיבור העברי להמוני היהודים.
בשנת 1898 השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון, לאחר שהתקרב לחוג סטודנטים יהודים מרוסיה, שהיו ציוניים בהשקפתם. שנה לאחר מכן, ב 1899 קבל תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה בה למד בשוויץ. בקונגרס השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל”ציונות סינתטית” שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בא”י.
בשנת 1921 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וב-1929 נבחר לנשיא הסוכנות היהודית.
בשנת 1936, השתקע סופית בארץ ולצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר לעבודה מדעית ברחובות – ניצול פרי הדר לצרכי תעשיה. בתקופת מלחמת העולם השניה, גייס את כישוריו כמדען למאמץ המלחמתי של בריטניה והמציא שורה של המצאות כימיות שחשיבותן הצבאית היתה גדולה. לאחר המלחמה, על רקע מדיניותה העוינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לטרומן – נשיא ארה”ב בבקשה להפעיל את השפעתו, מהלך שהוביל בסופו של דבר למנויה של ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית לפתרון בעיית ארץ-ישראל. ב -1948, נבחר לכהן כנשיאה הראשון של מדינת ישראל.
מראשי התנועה הציונית, מחשובי המנהיגים של תנועת העבודה, הסתדרות העובדים ומראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל, סופר והוגה דעות, עורכו הראשון של עיתון “דבר”.
נולד ברוסיה הלבנה לבית סוחרים אמיד, ספג מסורת יהודית וציונית מילדות. הושפע מן הסוציאליזם הרוסי, הצטרף למפלגות סוציאליסטיות ויהודיות שונות. בשנת 1909 עלה ארצה, תחילה עבד כפועל חקלאי במושבות שונות, חיש קל הפך פעיל פוליטית והיה בין יוזמי “המשביר” – האגודה הצרכנית של הפועלים, ובין המניחים את היסוד לקופת חולים.
ב – 1918 התנדב לגדוד העברי הארץ-ישראלי שהוקם ע”י הבריטים ושרת בו עד פירוקו.
ב – 1920 פעל יחד עם דוד בן גוריון איחודן של מפלגות הפועלים בארץ.
ב- 1925 התמנה לעורכו הראשי הראשון של עיתון “דבר” – בטאונה של הסתדרות העובדים.
יסד את הוצאת הספרים של ההסתדרות “עם עובד”. לאחר פרסום הספר הלבן הבריטי של 1939, היה בעד החרפת המאבק נגד ממשלת המנדט. משפרצה מלחמת העולם השניה, תמך בהתגייסות לצבא הבריטי, כדי להכשיר כוח צבאי יהודי עצמאי.
נפטר ב 1944 , נקבר בקבוצת כינרת, בה עבד עם בואו לארץ.