מבוא
בין העמים שבקרבם חי עם ישראל בתקופת המקרא, תופסים הפלשתים מקום חשוב במיוחד, בעל אופי מכריע וקשה. באופן כמעט קבוע, מכונים הפלשתים בכינוי הגנאי “ערלים”, המבטא גם את הבוז העמוק וגם את החרדה שעם זה עורר במחשבה הישראלית המקראית. יחס קשה זה נבע כנראה בעיקר מזכרונות השלטון הקשוח של הפלשתים על בני ישראל בסוף תקופת השופטים. על כן, זכתה מלחמת השחרור של עם ישראל משלטון זה, שהולידה בין היתר את הקמת המלוכה בימי שאול, לטיפול נרחב במקרא.
הפלשתים מופיעים לראשונה במקרא כבר בסיפורי האבות, אך העימות בינם לבין בני ישראל פרץ באופן פתאומי לכאורה במהלך תקופת השופטים. במהרה הפכו הפלשתים לאויב העיקרי של שבטי ישראל. בתחילה, ניכר המתח בין שני העמים בקירבת איזור ההתישבות הפלשתית הנודע, הלא הוא רצועת החוף הדרומי של ארץ ישראל והערים עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון וגת.
בימי שמואל ושאול המאבק התפשט לתוך לב האיזור הישראלי בהרי המרכז ואף לעמקי הצפון. לאחר עלייתו לכס המלוכה, הצליח דוד להכניע את הפלשתים; מן הנקודה ההיסטורית הזו, אין אנו שומעים שוב על הפלשתים כגורם מדיני או צבאי חשוב. יחד עם זאת, הם המשיכו להתקיים באיזור החוף ואף לקיים ממלכות עצמאיות עד סוף תקופת המקרא.
סיפורי המקרא מבליטים את המאבק הצבאי והמדיני הזה, תוך הדגשת כוחנותם ויהירותם של הפלשתים. כפי שנראה, המקרא גם מודע לעדיפותם הטכנית של הפלשתים, במיוחד ביחס לשימושם בברזל*, מתכת שהעניקה לפלשתים יכולות מוגברות בקרב. המקרא מודע למוצאם הזר של הפלשתים, שבאו לארץ ישראל מעבר לים, בניגוד לשאר התושבים הוותיקים של האיזור.
*השימוש במתכות: “רבות נכתב על הידע המטלורגי המיוחד של הפלשתים ועל מונופול הברזל שהחזיקו בידם… באתרי התקופה נמצאו עד כה מעט סימנים להפקת הברזל. גם אין מקום להניח, שלפלשתים היה מונופול על חרושת הברונזה, שכן ניתוח הממצאים מארץ-ישראל מצביע על המשכיות בתעשיית המתכת הכנענית בעמקים הצפוניים ובבקעת-הירדן. הסופר המקראי מוסר תיאור מוגזם של ריכוז חרושת המתכת בידי הפלשתים, שתואם אולי את נקודת-המבט של הישראלים יושבי ההר, שהיו מנותקים במידה רבה ממקורות המתכת.”
זינגר, א. “מצרים כנענים ופלשתים”, מתוך מנוודות למלוכה, ע’ 380
