גילויי הארכיאולוגיה

עד לעת החדשה, ידיעותינו בקשר לפלשתים היו מוגבלות להצגת הדברים המקראית, שמטבע הדברים, משקפת את העוינות המדינית והתרבותית-דתית בין שני העמים. אך חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במרחב, החל מן המאה ה- 19, הרחיבו את הידיעות הללו באופן ניכר ביותר, במיוחד בכל הקשור לתרבותם החומרית של הפלשתים. כמה מן הערים הפלשתיות הראשיות, כגון אשדוד, אשקלון ועקרון נחפרו; נתגלו גם אתרים פלשתיים נוספים, מהם כאלה הידועים מן המקרא (תמנה ואפק) ואף כאלה שלא נודע קודם לכן על קיומם, כגון תל קסילה.

בחפירות אלו, נתגלו ממצאים רבים מן התרבות הפלשתית החומרית. מאלפת ביותר היא הקרמיקה הפלשתית שהפכה במהרה לסימן ההיכר העיקרי של תרבותם. התברר לחוקרים שקרמיקה זו לבשה צורה שונה מאד מכלי החרס הכנעניים באותה התקופה, גם בסוגי כלים וגם בעיטורם. במשך שנות המחקר בתחום הזה הובחנו שני שלבים ניכרים בהתפתחות הקרמיקה הפלשתית: בשלב הקדום יותר, הכלים מאופיינים בעיטורם החד-גוני; בשלב השני, מופיעים בעיקר כלים הצבועים בשני צבעים.

המכנה המשותף לשני השלבים הינו שימוש בדגמים גאומטריים ובציורי סוגים שונים של עופות.

מלבד המחקרים בארץ ישראל, נתגלו במצרים, ביוון, בסוריה ובטורקיה מימצאים עשירים ביותר שתורמים להבהרת מוצאם ורקעם ההיסטורי והתרבותי של הפלשתים לפני תחילת המגע עם עם ישראל. כבר בסוף המאה ה- 19 , הצביעו חוקרים אחדים על הדמיון הרב בין כלי החרס הפלשתיים לבין הקרמיקה שנחפרה באיזור האיגאי, התרבות המינואית של כריתים והתרבות המיקנית, שמקורה בעיר מיקני ביוון.

תרבויות אלו התקיימו באלף השני לפנה”ס וקדמו לתרבות היוונית הקלאסית, שצמחה החל מ- 1100 לפנה”ס בקירוב.

נוסף על הקרמיקה הזאת, נתגלו במצרים, בסוריה ובטורקיה תעודות מן המאה ה- 14 לפנה”ס ואילך המעידות על הופעתה של אוכלוסייה חדשה שחדרה לאגן המזרחי של הים התיכון, מעבר לים. הפולשים הללו, המכונים “גויי הים”, מוזכרים כשודדי ים מחד וכשכירי חרב ששרתו בצבא הפרעונים, מאידך.

והנה התברר כי הנתונים הללו תואמים כמה ידיעות מקראיות אודות מוצאם של הפלשתים. לפי ידיעות אלו, באו הפלשתים מכפתור, המזוהה בדרך כלל ככריתים. לפיכך, הציעו חוקרים כי גויי הים והפלשתים בתוכם היו מתיישבים שבאו מן האיזור האיגאי: לפי תאוריה אחת, גל הפלישה נבע מאסון טבע שפקד את איזור מוצאם של גויי הים; תאוריה אחרת גורסת שגויי הים נדחקו מארץ מוצאם על-ידי פולשים שחדרו מן הצפון, הלא הם היוונים. ישנם גם חוקרים הסבורים כי סיפורי מלחמת טרויה משקפים למעשה אותה תהפוכה היסטורית. סברה זו מתבססת, בין השאר, על העובדה כי בראש הקואליציה ה”יוונית” שתקפה את טרויה, עמד אגממנון, מלך מיקני.

אך התגלית החשובה ביותר לענייננו נמצאה במקדש של רעמסס ג’, מלך מצרים (1182 – 1151 לפנה”ס), במדינת הבו, סמוך לבירה המצרית העתיקה בתבי, נוא-אמון המקראית.

על קירות המקדש הזה, ישנה סידרה של תבליטים המתארים קרבות ים ויבשה בין צבא מצרים לבין גויי הים, ובתוכם הפלשתים.

קרבות אלה נערכו בשנה השמינית למלכות רעמסס ג’, על פי הכתובות המפורטות המלוות את התבליטים. קרב היבשה נערך בארץ “צ’אהי”, כנראה ארץ-ישראל או פיניקיה.

המחנה הפלשתי, על לוחמיו ואזרחיו, הותקף על-ידי הצבא המצרי. באשר לקרב הימי, חלוקות הדעות על מיקומו: יש חוקרים הסבורים שהקרב נערך בדלתה של הנילוס, ואילו אחרים טוענים כי גם במקרה זה, הזירה היתה בארץ-ישראל.

תבליטים אלו הם המקור החזותי היחיד שלנו למראיהם של הפלשתים; התבליטים מספקים לנו גם מידע חשוב ביותר על דרכי הלחימה של הפלשתים. לכן, נתאר כאן את התבליטים בפירוט.