לפניכם סיפור מרתק ומדהים על השואה ועל המלחמה רצוף הרפתקאות, תושייה ומעשי גבורה.
במרכזו, הסיפור של משפחת גנז על שלושת בניה שגורשה מגרמניה בשנים 1936-1939 וחזרו להתאחד כמשפחה בישראל בשנת 1953.
מה עברו, כל אחד לחוד וכולם ביחד, כמשפחה בתקופה זו, תמצאו באתר בו המציאות עולה על כל דמיון.

תולדות משפחה

סופר ע"י גיורא קדר, (הנכד) בקלטת וידאו, בתוספת השלמות מראיון בע"פ עם גרשון קדר (הבן).
האווז, סמלה של משפחת גנז

שורשים
נישואי מוריץ ואלזה
ההצלחה הכלכלית
עליית היטלר לשלטון
ההחלטה להישאר
השהיה בטרייזנישטט
האיחוד
פעילות


שורשיה של משפחת גנז הם בהולנד. המשפחה התגוררה ליד רוטרדם. בזכות קשרי המסחר בבקר של המשפחה שהיו כרוכים בנסיעות תכופות, קרל הכיר בשידוך את עמליה מהעיירה בורקן בצפון גרמניה. קרל גנז נישא לעמליה ב 1880.

בשנת 1885, נולד בנם הרביעי מוריץ משה. הוא קיבל חינוך יהודי יסודי בבית הספר שהיה שייך לקהילה היהודית. לאחר מכן המשיך את לימודיו בגינמסיה שנוהלה בידי קתולים. בגיל 16, בשנת 1901 נשלח מוריץ לפרנקפורט ללמוד את עסקי הטקסטיל, ושירת שנה אחת בצבא הגרמני כמו יהודים רבים, על מנת להשיג פטור משירות מלא. הוא סיים בדרגת סמל. אין ספק שהנסיון שרכש לו בעיר הגדולה, היה לימים, בעל חשיבות עצומה בעיצוב עתידו. כשחזר לבורקן ב 1905, השתלב בעסקי הטקסטיל של המשפחה יחד עם אחיו. במרוצת השנים אברהם, סאלי ומוריץ פתחו עסקי טקסטיל משל עצמם.


מוריץ שהיה רקדן מצויין, הכיר את אלזה על רחבת הריקודים, הם התארסו וזמן קצר אחרי כן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. אחיה של אלזה – קרל פרנקל – קיפד את חייו במלחמה זו, יחד עם אלפי יהודים אחרים. מוריץ היה בן 30 כשהתגייס לחיל רגלי ליחידת הלוחמה ההררית. יחידתו שירתה בהרי הדולומיטים באיטליה. במהלך מלחמה זו, במונטה דיאבולו, נורה בטעות מאש ידידותית, ונפצע קשות ברגלו. מאוחר יותר נאלצו לקטעה עד הברך. הוא קיבל טיפול ארוך בשוויץ, ובתוך כך יצר קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית וייסד בית הבראה יהודי לחולי שחפת בשם "איתניה" בדאיוס DAVOS (שויץ).

ב – 1919 – נישא לאלזה, שחיכתה לו בנאמנות לאורך שבע שנים ארוכות.

 

מוריץ כפי שצויר ביציאה מהמחנה, 1945
מוריץ כפי שצויר ביציאה מהמחנה, 1945
אלזה בצעירותה
לזה בצעירותה


לאחר המלחמה, היתה גרמניה אומה מובסת. המוני מובטלים צבאו על הרחובות, והיו אחת מהסיבות העיקריות לעלייתה של המפלגה הנאצית. בינתיים, התמקמה המשפחה הצעירה – מוריץ ואלזה בבורקן, גרמניה, ופתחה דף חדש. אלזה, שחונכה באופן ליברלי יחסי על ברכי החברה הגבוהה האלגנטית בבריסל, עשתה מאמצים רבים להשתלב במשפחה האורתודוכסית שמנתה 10 אחים ואחיות, בעיירה קטנה ונידחת. למוריץ ואלזה נולדו 3 בנים.

 

 

 

 

 

 

 

קרל (גרשון) גנז נולד ב 1920, מנפרד נולד ב 1922, ותאו נולד ב 1925.

גרשון, מנפרד ותאו.
גרשון, מנפרד ותאו.

ב-1925, פרק מוריץ את השותפות העסקית עם אחיו , והקים שותפות עם אשתו אלזה. השותפות נשאה גם את שם האישה, בניגוד למנהג הרווח באותם ימים. החברה M.&E.GANS הצליחה מאוד, סיפקה להם בית מרווח בין 3 קומות בבורקן ואפילו את המכונית הפרטית הראשונה שנראתה בעיירה בורקן. (עקב רגלו הקטועה, היה לו נהג). מוריץ נבחר ליושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבורקן ומטעמה מונה כחבר מועצת העיר. הוא היה היהודי הראשון שאי פעם נבחר לתפקיד כזה. בורקן היתה עיירה קתולית עצמאית, תחת סמכותו של הבישופ ממונסטר. יהודים גרו שם במשך אלף שנה ושילמו מיסים לבישופ. נאסר עליהם לקנות אדמות עד למחצית המאה ה-19. סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, היו זמן קשה לעסקים. המיתון הגדול והאינפלציה בגרמניה, הביאה תושבים רבים לסף רעב.

למרות זאת, חברת M.&E.GANS (גנז), פרחה ושיגשגה, וסחרה בטקסטיל בכל אירופה.

בית המשפחה בבורקן 
בית המשפחה בבורקן

סאלי – אחיו של מוריץ, התחתן, מעט לפני שהחלה ה"סופה".


1933 "הסופה" החלה בחודש מרץ. היטלר עלה לשלטון, ולמוריץ – כאיש עסקים יהודי, פעיל במפלגה הסוציאל- דמוקרטית – לא היה ספק מה משמעות הדבר. הוא ראה באופן אישי כיצד הנאצים השתלטו על מועצת העיר, בה היה חבר. חברי האס אס השתלטו על העיר, ולא בזבזו זמן. ספרים נשרפו, עסקים נסגרו, איסורים הוטלו על היהודים, אנשים נשלחו למחנות ריכוז.


למרות שהיה לו ברור כי העתיד שחור, חוש האחריות שלו, הצלחתו העסקית, הפטריוטיזם ומעל לכל מסירותו למשפחה, גרמו לו בסופו של דבר, להישאר בבורקן. מוריץ הושפע משני גיסיו הציונים – מצד אלזה.

ב-1935, הוא ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה.

ב-1936 החל מוריץ במאמצים לפנות את יהודי בורקן מחוץ לגרמניה. הוא פנה בנושא זה למלכת הולנד, ואכן רבים מיהודי בורקן חייבים לו תודה על שחילץ אותם בזמן.

ב-1936, אלזה ומוריץ שלחו את קרל (גרשון) בן ה-16 לארץ כדי ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

בתשעה לנובמבר 1938, התרחש ליל הבדולח. הנאצים שרפו את מרבית בתי הכנסת. בית הכנסת בבורקן אמנם לא נשרף, אך ליל הבדולח ניפץ את שארית האשליות שהיו למוריץ בדבר החיים בגרמניה. מוריץ הבין שהאדמה בוערת מתחת לרגליו. הבן השני מנפרד, שהיה בן 16 באותו זמן, נשלח למנצ'סטר אנגליה ללמוד והבן השלישי תאו נשלח לאחר הבר מצווה בבורקן, לפנימיה יהודית בדרום אנגליה BOUNDS COURT.

ב-1939 מוריץ ואלזה עברו לגור בזנדפורד (עיירה על חוץ הים לא רחוק מאמסטרדם) וגרשון בנם, הצליח לבקרם מן הארץ ולצאת בשלום מהולנד – בהתערבותו של הקונסול הצרפתי שם.

ב-1940, נכנסו הנאצים להולנד. זמן קצר לאחר מכן, נפרדה המשפחה מליאו ו- HEDE, האחות, אשר קבלו ויזות לארצות הברית, וכך כתב מוריץ ביומנו – "נשארנו מאחור".

מוריץ התלבט אם לקחת סירת דיג ולהימלט לאנגליה, או להישאר עם אמה הזקנה של אלזה.

במאי 1940, מוריץ ואלזה החליטו להישאר שם ולהיאבק על חייהם, ביודעם שבניהם נמצאים במקום בטוח, ושבתום המלחמה ישובו ויתאחדו. מוריץ ירד למחתרת, ומצא מקום מסתור בחווה באיזור פריזלנד, בצפון הולנד. מכתבה של אלזה הגיע דרך ברזיל, לאחותה בתל אביב.

ב -1943, כותבת אלזה ביומנה: בחווה בה אנו מסתתרים, מוריץ עובד מבוקר עד ערב בקטיף תפוחים.


ב-1944, עקב הלשנה, הגיע הגסטפו לחווה, והעביר את מוריץ ואלזה לווסטרבורק – למחנה ריכוז המיועד ליהודים הולנדים, משם נשלחו למחנה ברגן בלזן כעונש על זה שהתחבאו, אך בשל עברו במלחמת העולם הראשונה ופעילותו הציבורית אחריה (מוריץ  שלף את מכתב ההגנה שלו מהפרוטזה המוברגת) "המתיקו את דינם", והעבירו אותם למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה. מחנה זה שימש כמחנה הדגמה לעולם – כמה יפה מטפלים הנאצים ביהודים. האמת כמובן היתה שונה. ביומנו כתב מוריץ – "היום ינואר 1944, צעדנו ברגל ממחנה ברגן בלזן לתחנת הרכבת קרובה. היינו 95 איש בקרון!! לא היה אוויר. לא יכולנו להאמין, שאנחנו – הנבחרים – מובלים בכאלו תנאים……הגענו לגטו. חיילי האס אס הכריחו אותנו לתת להם את בגדינו ואת כל חפצי הערך שנותרו לנו…..

ביוני 1944, חגגנו את חתונת הכסף שלנו…….חודש אחרי כן , אלזה במצב גופני גרוע. היא אינה ישנה מספיק וגופה מותש".

ב-1945, התקבלה גלויה מאחיו סאלי בארה"ב, שהביאה אותם לידי בכי. מוריץ סיפר לו שאלזה והוא מתקיימים על 600 גרם לחם ל- 4 ימים. רוב האנשים ששרדו את מחנה הריכוז טרזיינשטט, הועברו לאושוויץ. מהעבר השני, גרשון ואחיו מנפרד, נלחמו במסגרת הצבא הבריטי.

מ-1941 גרשון נלחם עם הבריטים נגד הגרמנים והאיטלקים. הוא שינה את שמו מגנז לקדר. הוא עשה זאת כדי למנוע זיהוי עם שאריו במחנות הריכוז, למקרה שיפול בשבי. מנפרד שינה את שמו מאותה סיבה. לאחר יום הפלישה, הגיע מנפרד להולנד.

במאי 1945, הגיע מנפרד בג'יפ מהולנד לצ'כוסלובקיה, במטרה לשחרר את הוריו ממחנה הריכוז. מנפרד מתאר כיצד תושבים הראו לו את הדרך לגטו. הוא מספר שחשב שימות מהתרגשות. עיניים עייפות ננעצו בו. הוא ביקש את כתובת הוריו. נערה ליוותה אותו. הוא בקושי זיהה את אביו. אבל עיניו האמיצות נשארו כשזכר. מוריץ ואלזה חזרו להולנד, המשפחה אוחדה שוב.

ב -1947, חזר איש העסקים מוריץ לעבודה, גיורא ויעל (בנו ואשתו של גרשון) הגיעו לבקר את אלזה ומוריץ בהולנד, חלק מהרכוש הוחזר לידי המשפחה.

1952, מוריץ ואלזה נסעו לארה"ב לחתונת בנם הצעיר תאו.

1953, עלייה לישראל. (מוריץ בגיל 65) הבית ברח' פרוג ברמת גן, הפך למרכז כינוס עבור המשפחה.

מוריץ ואלזה הקדישו את עצמם לאיחוד המשפחה, ב-1960 , גיורא חוגג את בר המצווה שלו בבית הכנסת של סבא מוריץ ברמת גן.

1980 – מוריץ מת בגיל 95, ונקבר בבית יצחק.

1988 - מנפרד ותאו בבית הקברות היהודי בבורקן
1988 – מנפרד ותאו בבית הקברות היהודי בבורקן
האנדרטה לזכר יהודי בורקן שנספו בשואה
האנדרטה לזכר יהודי בורקן שנספו בשואה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קורותיו של מנפרד

נולד בבורקן ב- 1922.

התחנך בבית הספר היהודי החד-כיתתי עד גיל 10 ובגימנסיה הקתולית המקומית עד גיל 16; לאחר עליית הנאצים לשלטון התלמידים היהודיים המעטים "בודדו" מחבריהם הנוצריים.

שלוש שנים לאחר עליית היטלר הוריו שלחוהו לאנגליה כדי ללמוד לקראת השגת תעודת בגרות באנגלית.

ב- 1940 לאחר פרוץ מלחמת הועלם, האנגלים אסרוהו והעבירו אותו למחנה ריכוז יחד עם יוצאי גרמניה נוצרים כיהודים.

כעבור 5 חודשים התנדב לצבא הבריטי תחילה ביחידת עזר של "חפרים".

לאחר זמן מה, ובעקבות פניות רבות מצדו, הצליח לשמחתו להתקבל ליחידת קומנדו מובחרת, מורכבת מדוברי גרמנית (רובם יהודים).

במסגרת היחידה השתתף בקרבות רבים ובעיקר בפלישת בנות הברית לנורמנדיה, תחילת כיבושה מחדש של אירופה מן הנאצים.

לקראת סוף המלחמה, במאי 1945 עזב את יחידתו בהולנד ובעזרת נהג וג'יפ חצה את קווי הרוסים והגרמנים כדי לפגוש את הוריו הכלואים במחנה הריכוז טרזינשטט בצ'כיה. (ראה יומן – 6 ימים במאי 1945).

עד לשחרורו מן הצבא הבריטי שירת בממשל הצבאי ובמודיעין הצבאי הבריטי בגרמניה.

בסוף 1946 החל ללמוד הנדסה כימית, תחילה באנגליה ולאחר נשואיו עם ידידת נעוריו אניטה לם בבוסטון, ארה"ב.

במשך יותר מ- 30 שנה עבד באחת החברות המובילות לתכנון מפעלים כימיים, תחילה כמהנדס ובסוף כסמנכ"ל בכיר. הקים עשרות רבות של מפעלים כימיים ברחבי העולם. לאחר פרישתו מן החברה בגיל 63 עמד בראש חברה פרטית שהקימה בין השאר מפעל פטרו-כימי גדול בארץ.

למנפרד בת – אביבה גולדברג (אשתו של דיויד ואמם של אהרון וירמיהו) ובן -דניאל (הנשוי ללינדה ואביו של דילן).

ראיון עם מנפרד גנז ראיינה: ג'ודי זיו (בת אחיו תאודור)

המוסד לעליה ב'.

בשנת 1938 הוקם "המוסד לעליה ב'", הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ"א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי "הספר הלבן". ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …"איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית? ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד  במלחמתנו…

וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו?

הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו"… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!  

מתוך הספר "תעודה כפולה", ראובן אהרוני, הוצאת יד טבנקין, 1998 על אודות חלקו של גרשון קדר ביחידת ההגנה בצבא הבריטי ששרתה בלוב ובאיטליה.

  עמ' 45.

"ככל שהתקרב מועד פינויה של היחידה מהמדבר המערבי לקראת העברתה לאיטליה, הזדרש כל מי שהיו לו יד ורגל בפעילות "רכש" להעמיס תחמושת ונשק מן המצבורים הענקיים שהיו באזור, להעמיסם על משאיות ולהעבירם לנקוודת ריכוז מוסכמות." 

 

 עמ' 46

"תחילה חשבו כי קורפורל נויברגר ולנס קורפורל פסטרנק שהיו במחלקת התחבורה, יהיו נהגי המשאית, אך לבסוף יצאה המשאית מבנגאזי עם שלושה נהגים, אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, שהיה מכונאי רכב."  "אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, עלו על הג'יפ של בלומנפלד וחצו את מצרים, את חצי האי סיני בנסיעה רצופה של יום ולילה כדי להספיק ולהגיע לחדרה עוד טרם בואה של הרכבת. לקראת ערב הגיעה הרכבת ללוד. פסטרנק הודיע כי הוא מסתלק ונוסע לתל אביב כדי לראות את משפחתו ואת חבריו, וביקש מאברום שטרן שכבר המתין שם, לשמור על המשאית במשך הלילה (…….) הלילה עבר בשקט.

אלעזר וגרשון הצטרפו לשאר אנשי היחידה בבסיס שליד כפר יונה. למחרת בשעת בוקר מוקדמת, הגיע פסטרנק בדיוק כשפועלי הרכבת חיברו את הקרון שלהם לרכבת שנוסעת לחדרה. גרשון ואלעזר נסעו לתחנת הרכבת חדרה מזרח כדי לקבל לרשותם את המשאית. הם הסיעו אותה, למרות שלא היתה במצב תקין, למחנה היחידה. (…..) 

 

 עמ' 47

"בתחנת בית ליד, המתינו אנשי ה"הגנה" לבואם, הורידו את המשאית והסיעו אותה בלילה ל"סליק" בקיבוץ עין שמר. למחרת, אנשי ה T.T.G ("תלחס טיזי גשפטן") דני שטרן, אברום שביט, אלעזר לב וגרשון קדר, החלו לפזר את השלל שהביאו ביישובי הסביבה (…) "  "חלוקת התחמושת וחומרי הנפץ לא היתה כה פשוטה. גרשון קדר ליווה את אברום שנהג בטנדר עמוס בכביש חדרה-כרכור. לפתע התקלקלו אורות הרכב והשניםי מצאו עצמם בתעלה בצדי הדרך. אברום התעשת מיד ואמר שמוכרחים להיחלץ מהתעלה לפני שתגיע המשטרה הצבאית. בכוחות משותפים ובעזרת המנוע, חילצו את הטנדר והשלימו את החלוקה לאור הירח."

טרזיינשטט

עיירה בצ'כוסלובקיה.

ראשיתה במבצר שהוקם בימי הקיסרית מריה תרזה במאה ה-18, ומכאן שמה.

לפנים היה בה מחנה צבא גדול.

העיירה מונה כ- 4000 תושבים.

ב- 1941-1945 שימשה גטו שאליו הובלו כ- 150,000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה וממערב.

כוונת הנאצים הייתה להקים בה "התיישבות יהודית לדוגמה" כדי להסתיר מהעולם החופשי את דבר

השמדתם של יהודים במזרח. לטרזיינשטט הובאו יהודים ידועי שם מגרמניה ומארצות מערב אירופה,

ויהודים מבוהמיה וממוראוויה. מנהיגיה של יהדות צ'כיה תמכו בהקמת הגטו משום שקיוו כי תביא לידי הפסקת שליחתם של יהודי צ'כיה למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

כדי שתרמיתם לא תיחשף במערב, הקפידו הגרמנים שהיהודים ינהלו חיי תרבות בגטו. ב- 1943 אף

הזמינו משלחת מטעם "הצלב האדום" לבקר בו. לכבוד הביקור הקימו בנק, חנויות, בתי קפה ובי"ס –

כולם חלק ממסכת ההונאה. בספטמבר 1942 היו בגטו 50,000 יהודים. לקראת סיום המלחמה שתוללה בגטו מגיפת טיפוס, ההנהלה הנאצית לא נקטה כל צעדים לעצור אותה.

כ- 33,000 מיהודי המחנה נספו בשל תנאי המחיה הגרועים ששררו בו. רק כאשר ב- 5 במאי 1945 ברחו השומרים הגרמנים, יכלו להגיע צוותים רפואיים מפרג ומהעיר רודינציה נאדלאבם, ובסיוע אזרחים מקומיים נאבקו במגיפה. ב- 8 במאי 1945 הגיעו ראשוני הרכבים המשוריינים של הצבא הסובייטי לטרזין והמגיפה חוסלה לגמרי בעזרת צוותים רפואיים של הצבא האדום.

שיקום האסירים נמשך עד אוגוסט 1945.

למעלה מ- 88,000 איש נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. בהשפעת האסירים לשעבר החליטה ממשלת צ'כוסלובקיה ב- 1947 להקים את אתר ההנצחה בטרזין (במבצר הקטן) לאזכור הנסיבות הטראגיות של דיכוי חרות, דמוקרטיה וחרות האדם.