ספר המעל התפרסם
– – אנחנו צריכים למוטט את המשטר האנגלו-ערבי. לא נחריב אותו בנשק. זה ברור. בל נרמה את עצמנו. בל נחשוב שכוח הנשק שלנו יכול לעלות על כוחו של הצד הבריטי עד עכשיו, והבריטי-ערבי אחר כך. אבל אנחנו יכולים להרוס את המשטר מבחינה כלכלית. סוף סוף אנחנו מפרנסים את המשטר הזה. ואם נהיה מסוגלים לאחוז באמצעים אשר אולי יהיו קשים גם בשבילנו, ואם נדע להקריב קרבנות כלכליים, אולי גם נרויח על ידי זה. כבר ראינו שהחרם הערבי עלינו גרם לנו למעשה ליצור כמה וכמה מקורות עבודה ופרנסה (עבודה עברית במושבות; נמל תל-אביב; עבודה בנמלים וכדומה). ויתכן שגם המלחמה הכלכלית שלנו במשטר הזה עלולה ליצור לנו מקורות פרנסה בשבילנו, אף כי היא יכולה, כמובן, גם לרושש אותנו מבחינות אחרות. הענינים דורשים שיקול דעת. אבל אין ספק שבידנו לסתום כמה וכמה צינורות הכנסה של המשטר הזה. דוגמאות אחדות: למשל, אילו היה עולה בידנו להימנע מכל שימוש ברכבת והיינו מסדרים תחבורה משלנו לכל נקודותינו וגם להובלת המשאות. אין ספק שמחקר רציני של מצבנו באימפורט יכול היה להוכיח כמה יכולנו לקמץ באימפורט ובמכסי אימפורט.
כמובן, אין זה רק ענין של מחקרים, אלא ענין חמור יותר, השאלה היא שאלת כוח הישוב: היש כוח להגשים את זה, האפשר ליצור מרות כזאת אשר מוכרחים יהיו להתחשב בה, או שכל זה רק ישאר נחלת בעלי-חלומות טובים?
– – הכרזנו על משטר של חירום, על זה הכריזה מפלגת פועלי ארץ-ישראל בכרוז שלה. אבל "משטר של חירום" – אין זאת מלה בעלמא. יש בזה תוכן פוליטי, יש בזה תוכן לחייהם של קיבוצי אנשים גדולים, אשר צריכים לעמוד על המשמר, אשר צריכים להעמיד א עצמם כפעם בפעם בסכנת חיים או בסכנת מאסר.
מתוך התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל יחידה ד', משרד החינוך, המרכז לתוכניות לימודים, ירושלים תשל"ט, ע"מ 203.
היהודים ימשיכו גם בלי עזרת בריטניה
באדיבות ארכיון לבון
לונדון 19 (סטא). ד"ר וייצמן פנה בנאומו בועידת ציוני אנגליה בקריאה חמה ולישוב העברי בארץ-ישראל להשמר מירידה לשפל העבריינים הערביים, להמנע ממעשי אלמות ולהשתמש באמצעי שלום גם במלחמה בספר הלבן ובפוליטיקה הבריטית
החדשה בארץ ישראל. גם במלחמה זו מן החובה להמנע ממעשי עוול ורשע. אחרי נאומו של ד"ר וייצמן ננעלה הועידה בקבלת ההחלטה שההסתדרות הציונית באנגליה תומכת בכל כוחה בפוליטיקה של הסוכנות היהודית הדוחה בהחלט את הפוליטיקה
הארץ ישראלית שבספר הלבן הממשלתי החדש.
לונדון, 18 (פאלקור). הנחה אחת מנאומו של ד"ר ח. וייצמאן הערב בישיבת הנעילה של ועידת ציוני בריטניה (ראה "דבר" מהבוקר) – היא, שבשעת מצוקתה החמורה ביותר של היהדות פגעה הממשלה הבריטית פגיעה קשה בתקוות הגאולה של העם היהודי ובגדה בהבטחתה שניתנה לפני 22 שנים. שיבת היהודים לארצם לא התחילה עם פרסום הצהרת באלפור, אלא שנותיה כשנות הגלות עצמה. גדולתה של ההצהרה היא בזאת, שהיא אישרה מחדש את זכויות העם לשוב לארצו ולהקים הריסותיה; ומאז לא נתרחש שום דבר העושה זכות זו נחוצה פחות או מוצדקת פחות. אדרבה, מאורעות השנים האחרונות הוכיחו בעליל, שמצוקת העם היהודי נטול-המולדת החמירה יותר מאשר ב- 1917. החלטת הממשלה לבטל את תקפה של הצהרת באלפור לא תוכל לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית. בנין ארץ-ישראל ע"י היהודים הניזון מהעליה היהודית לא יעוכב ע"י האיסור האדמיניסטראטיבי החל משנת 1944. "הספר הלבן" חסר גילוי-לב וע"י ניסוח המשתמע לכמה פנים ועל-ידי שינוי תכסיסני של נקודות-ההטעמה מנסה הוא להשלים בין המדינות החדשה ובין ההבטחות שניתנו לעם היהודי במדיניות חדשה זו הופכת הממשלה את המנדט הפיכה גמורה בהעמידה פנים כאילו אין למלא את התחייבויותיה כלפי הערבים אלא אם כן תינתן עצמאות לארץ-ישראל והיהודים יורדו למדרגת מיעוט קבוע. בהבטחה כי הערבים לא יהיו לעולם משועבדים למדינה יהודית מתכוונת הממשלה לשעבד את היהודים למדינה ערבית.
אולם היהודים נזדעקו אל הדגל הציוני לא כדי להשתעבד לעם אחד. אין ברצוני לדבר בלשון שיש בה משום איום, אולם מחובתי להזהיר את ממשלת בריטניה מפני תוצאותיה ההכרחיות של המדיניות החדשה. הממשלה שוללת מאת העם היהודי שלוש זכויות-יסוד אלה:
1) הזכות לשוב לארץ-ישראל;
2) זכותו להתיישב בארץ כולה בלי לנשל את התושבים הקיימים בה;
3) הזכות לפיתוח חפשי של חייו הלאומיים. שלילת שלושת היסודות הללו מן ההכרח שתביא את האדמיניסטרציה בארץ-ישראל בריב עם כוחות הקידמה הכלכלית.
התנגדותם של הערבים לציונות נובעת מתוך קנאות דתית ומתוך השקפות טוטאליטאריות, שטופחו ע"י כוחות אויבים לבריטניה. אין לבטל משפטים קדומים ע"י ויתור להם.
היהודים האמינו בלב שלם, כי לאחר שיוכלו ליישב בארץ ישראל רבים מבני עמם – יהיה הדבר לברכה לא רק לעצמם, כי אם גם לאימפריה הבריטית. הם קיוו לעזרתה של בריטניה בהשגת מטרה זו, אולם התערותם בארץ-ישראל היא בשבילם שאלת חיים
או מות והם ימשיכו בחייהם אף לאחר שעזרת בריטניה נישללה מהם.
תגובתו של סמילנסקי לספר הלבן
באדיבות ארכיון לבון
מ. סמילנסקי הרצה על הספר הלבן אתמול ברחובות באולם בית העם בפני 1500 איש. הספר הלבן, אמר, אינו יצור חדש. עוד מימי הצהרת בלפור ישנה קבוצה אויבת לנו בין המדינאים הבריטיים. בלט הדבר בעיקר ביסוד האדמיניסטראציה האזרחית בארץ ויחסה האויב למפעל היהודי בה, יחס שהיה שונה מיחסו של השלטון הצבאי שקדם לה. אבני הנגף הונחו למפעל היהודי מהיום הראשון ולא ניתן ליהודים להתקרב לערבים. בקושי רב עלו לוייצמן הפגישות עם פייצל. מאז עד היום נמשך יחס זה אלינו, הנציבות העליונה הראתה רק יחס חיובי פאסיבי. מערכת היצירה של התנועה הציונית נתקלה בקשיים והיתה צריכה ליצור בארץ על אף הקשיים עד היום. עד בוא הספר הלבן. הספר הלבן אומר שמילאו את תנאי המנדט, והם – כניסה חפשית למקומות הקדושים. גם זה לא נכון. כל אשר נוצר בארץ נוצר על אף כל הקשיים. פחד הערבים מפני השתלטות היהודים הוא – פחד שוא, אפילו אם הערבים יהיו מיעוט בארץ הם נמצאים ליד ים של ערבים שכנים. ליד הישובים היהודים הוכפלו הישובים הערבים ורמת חייהם עלתה.
מה צריך היה להיות המוצא? חלוקה שכל אחד יהי אדון לעצמו, או דומיניון – שלטון בריטי. את האפשרות הראשונה הכשילו, את השניה לא הזכירו כלל. עצמאות של פלשתינה )א"י( ע"י דו- לאומיות – כיצד מתארים לעצמם אנשי השלטון? האם בקפיאת הישוב היהודי על שליש ומסירותו לשלטון ערבי או ע"י קביעת 10 אחוזים קרקע ליהודים? אם הרבו להתחשב כ"כ בפחד הערבים להשאר מיעוט במדינה היהודית המסובבת ים של ערבים – למה הסכימו למיעוט יהודים בים של ערבים? תרומה של 25.000 פליטים ו- 10.000 עולים בכל שנה ובתנאי אם הארץ תקלוט כל אלה.
יודעים אנו שהארץ קלטה 60 אלף ומעלה בהיותה קטנה מהיום. אך השאלה היא אולי נכונה: אם לא תהיה עליה גם קליטה לא תהיה. מה יהיה גורל כל הקרקעות השוממים אשר באיזורים שלא ירשו לנו לקנות בהם. יישב אותן? מי יפדה את כל השממות? אם הספר הלבן סותם את הגולל על העליה כעבור 5 שנים, הרי האיסור על קנית קרקע מיד חל טרם הוגש הספר לאישור חבר-הלאומים וכבר יש בו תוקף חוקי ביחס לקניית קרקע. מה נקרא "הבטחת הבית הלאומי" שבספר הלבן? מה פירושה לאחר הסגרתו לרוב הערבי? חבר הלאומים הועמד בשורה אחת עם המדינות הערביות השכנות; לא צויין גם מי יכריע על מי.
מה יש לעשות לאחר פרסום הספר-הלבן? הישוב והעם העברי צריכים לחזק את כוח מחשבתם ולחשוב על דרכם בעתיד. כאן לפני 20 שנה כן עתה. ידענו כי האדמיניסטראציה היא נגדנו. והחלטנו לפעול וליצור בכל התנאים. עלינו להמשיך גם עכשיו במפעל בכל התנאים.
אסור לכל יהודי לתת את ידו ליצירת המדינה הפלשתינאית בחוקי עליה הבלתי חוקיים. צריך לנצל את כל הקרקעות הפנויים שברשות היהודים, ולישבם מיד.
ביחס לקניות קרקעות חדשים אשר ההתחלה נעשתה כבר מזמן – עוד יש משפט בעולם ובארץ ונשיג את חלקנו. את ביצוע מפעל החולה יש להתחיל מיד על אף הסתלקות הממשלה להשתתף בו ברבע מיליון לירות.
הספר הלבן יעבור מן העולם וימים אחרים יבואו. אם נדע להכפיל את הישוב ואת היצירה בו, רשאים נהיה לקוות לימים טובים מאלה, אך אם חלילה ניתן להקטין את הישוב – למה יש לנו לחכות? ראשית מעשה – ארגון מלוכד של כל הישוב בכל שדרותיו. אסור שנפש אחת בתוך חצי המיליון בישוב היה מחוץ לארגון. אם הישוב יצליח ליצור את הארגון יחד עם העם העברי בגולה – שפעם אחת יענה על השאלה: אייך? – הנני. – אם כל זה ייעשה, תקותנו עוד לא אבדה.
בשירת "התקוה" ננעלה האסיפה.
תגובת הרב הרצוג
כשפורסם "הספר הלבן" הצטרף הרב הרצוג אל המחאה שקמה ביישוב היהודי. בכ"ט באייר (18 במאי 1939), יום למחרת פרסומו של הספר הלבן, פרסם הוועד הלאומי נוסח שבועה ציבורית למלחמה נגד "מדיניות הבגידה של הממשלה המנדטורית". הוכרז יום שביתה, והרבנות הראשית קראה לציבור היהודי בארץ ישראל לתענית, תפילה והשבתת המלאכה. באותו יום נאם הרב הרצוג נאום דרמאטי באסיפת עם בבית הכנסת "ישורון" בירושלים. הוא תיאר את פרסום הספר כיום נורא "שבו הזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה". הוא האשים את בריטניה ב"מעילה בתפקידה ההיסטורי ובגידה בבית ישראל". הרב הוסיף שאם אין דין למטה, יש דין למעלה. הוא קרא את קריאתו של חזקיהו "אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ – הטה ה' אזנך ושמע" (מלכים ב' י"ט, טו-טז). בסיום נאומו השמיע הרב דברי נחמה, שלאחריהם קרע את העתקו של הספר הלבן בקוראו "עוצו עצה ותופר". "הספר הלבן", אמר הרב, "הפך לכתם שחור. אני חושש כי השחור עוד ייהפך, חלילה, לאדום". לאקט הדרמאטי של הקריעה היו השלכות גם לעתיד. בנו, חיים הרצוג, לימים שגריר ישראל באו"ם, נהג בצורה דומה בעת שקרע במושב העצרת את ההחלטה המשווה את הציונות לתורות גזעניות אחרות. לימים שיחזר הבן: "האפקט של קריעת הספר הלבן בידי אבא ז"ל והאפקט של קריעת ההחלטה במושב העצרת היה דומה". לאחר האסיפה יצא הקהל לתהלוכה עם ספרי תורה שניצלו מידי הנאצים. הוא התעכב ליד בתי כנסת אחדים לקריאת פרקים ותקיעה בשופר. לימים באביב תש"א (1941), כשביקר הרב הרצוג את הלורד האליפכס, ששימש אז כשגריר בריטניה בארה"ב, אמר לו כי בריטניה תיענש בידי שמים על מעילה בתפקידה לעם ישראל. מתוך "רבנות בסערת הימים", שאול מייזליש, מהדורה מיוחדת לאגודה להתנדבות בעם
ספר המעל פגישה עם ארגוני הנוער
כ"ט אייר, 18 במאי.
ספר המעל.
ירושלים.
הספר הלבן הופיע ב- 17 במאי. למחרת הופעתו פרסם בן-גוריון בעיתונות היומית תגובה מנומקת ומפורטת, תחת הכותרת 'ספר המעל'.
כאן מובא המאמר בהשמטת דברים, שיש בהם משום חזרה על עניינים, שנכללו במקומות אחרים בכרך זה, וחלקים אחרים שעיקרם טיעון משפטי. המאמר פורסם במלואו במערכה, ב, עמ' 156-121.
מתוך דוד בן-גוריון, זכרונות ו', 1987, הוצ' עם עובד, עורך גרשון ריבלין ומאיר אבי זוהר, עמ' 305-317.
במתק שפתיים
– – – אין לקפח שכרם של מחברי 'הספר הלבן'. אם דרוש היה לטהר שרץ – הרי עשו זאת בערמה ובחריצות של בעלי ניסיון רב. המעל הגדול ביותר, שנעשה על-ידי ממשלת עם תרבותי בדורנו, נוסח והוסבר באמנות גדולה של מומחים ללהטי-סלף וצביעות מתחסדת. הפרת אמונים מתעטפת באיצטלה של נאמני-ברית, והתכחשות למנדט – כאילו מחויבת מתוכו. הריסת תקוות ישראל, אינה מכוונת אלא לטובת העם היהודי.
כניעה לטרור של כנופיות המרצחים של המופתי – אינה אלא גינוי מעשי הטרוריסטים. הפרת התחייבויות בין-לאומיות – אינה אלא פרי נאמנות לרוח ברית חבר-הלאומים. הסגרת ארץ-ישראל למשטר דמים ואנרכיה – אינה אלא פרי הרצון להשליט סדר בארץ; וחרחור ריב בין שני העמים – אינו בא, אלא כדי לסייע לשלום ולאושר של תושבי ארץ-ישראל. בטחה הממשלה בכוחה ובתוקפה. יש לממשלה זו רוב עצום בבית-הנבחרים הגדול בעולם, ולשירות מדיניותה עומד כוח ענקי של עתונות, פקידות וזיון. לעומת זה קרבן מדיניותה – העם היהודי – מחוסר-אונים ונטול-מגן. אין לו צי, אין לו צבא, אין לו ממשלה, אין לו אפילו פיסת ארץ קטנה, שבה הוא אדון לעצמו. לעם חסר-מגן זה אפשר לעשות הכל – כך כנראה מאמינים תקיפי עולם. אבל יש בכל זאת דבר, שאפילו האדירה בממשלות לא תוכל לעשות לעם היהודי: להוליכו שולל במתק-שפתים ומליצות-רמייה. והמעל של 'הספר הלבן' יוקע במלואו. ואם ירצה העם היהודי, והיישוב בראשו – תושם לאל גם המדיניות הבוגדת, שבספר המעל.
ה'אמת' על ועידת-לונדון
'הספר הלבן' פותח בהרצאה על ועידת לונדון – על תקוות הממשלה להביא את היהודים והערבים לידי הסכם. על ה"ויכוח המלא, החופשי וגלוי-הלב" בין המיניסטרים הבריטים לבין משלחות היהודים והערבים, "על ההצעות, שהוגשו על-ידי הממשלה, למשלחות אלה – לאור הוויכוח ולאור ההרצאות של הוועדה המלכותית וועדת-החלוקה, על דחיית הצעות אלה גם על-ידי הערבים וגם על-ידי היהודים, על החירות, שנשארה לממשלה, לנסח מדיניות משלה".
סיפור-מעשה זה אינו מדויק כל צורכו – ועלול להטעות כל מי שלא השתתף בוועידת לונדון. הוויכוח בלונדון לא היה גלוי-לב ולא היה חופשי, ולא היה עשוי ולא היה מוכשר להביא לידי הסכם. הוויכוח, לאמיתו, היה מכוון – עד כמה שזה נוגע לדיון שנעשה בין המיניסטרים הבריטיים לבין המשלחת היהודית – להכניע את היהודים ולכפות עליהם את הצו של כנופיות-הטרור, לאחר שהממשלה נכנעה לו.
לא נעשה מצד הממשלה כל צעד רציני ומעשי להביא לידי הסכם, אלא להכניע צד אחד – את היהודים. הממשלה ניסתה בכל הדרכים לשדל, לפתות- ולפעמים גם להפחיד – את היהודים, במטרה אחת ויחידה: להסכים לדרישות הערבים. – – – הסיום של ועידת לונדון לא היה סיום אלא למחצה. בחמישה-עשר במרס נמסרו ההצעות הסופיות לשתי המשלחות – וועידת לונדון כאילו נסתיימה. אבל נסתיים המשא-והמתן רק עם היהודים. מאז, ועד הימים האחרונים, נמשך ללא הרף משא-ומתן חד-צדדי עם הערבים – בלי ידיעת הצד השלישי. ותוך כדי משא-ומתן זה הוכנסו שינויים חשובים ועקרוניים בהצעות הממשלה לרעת היהודים. הטרוריסטים הערבים ותומכיהם בחוץ המשיכו את לחצם על הממשלה, גם על-ידי הטרור בארץ וגם על-ידי אינטרוונציה של ממשלות ערביות זרות, והממשלה שינתה את הצעות לונדון ועשתה ויתורים נוספים לערבים. ו'הספר הלבן' מתחילתו ועד סופו אינו אלא ביטוי נאמן לכניעה גדלה והולכת של ממשלת-המנדט ללחץ הטרור, הפיסי והפוליטי, מצד הערבים. – – –
השמטות שכוונתן ביטול התחייבויות מדיניות
'הספר הלבן' מסכם תחילה את ההתחייבויות ליהודים והוא מצטט סעיף ב' של המנדט. אולם הציטטה שב'ספר הלבן' אינה מתאימה לטקסט המקורי. בסעיף של המנדט נאמר, כי "ממשלת-המנדט חייבת לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי, כאשר נקבע באקדמה". הכוונה של שלוש המלים האחרונות היא לפסקה, שבאקדמת המנדט, האומרת: "היות שעל-ידי כך )כלומר על-ידי הצהרת-בלפור( ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי, שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולטעמים )grounds( להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ הזאת". אולם סעיף ב' זה, מופיע ב'ספר הלבן' בשתי השמטות רבות-משמעות. במקום הבית-הלאומי ) The national home( נאמר בית-לאומי )A national home( והמלים "כאשר נקבע באקדמה" נשמטו לגמרי. בהשמטה שרירותית זו נתכוונו מחברי 'הספר הלבן' לעקור את היסודות – ההיסטורי והמציאותי – שעליהם מבוססת זכותו של העם היהודי לשוב לארץ, הקשורה אתו קשר היסטורי, ולהקים בה שוב את ביתו הלאומי.
השמטה זו הייתה דרושה למחברי 'הספר הלבן'. אילו ציטטו את המנדט כהלכתו, היה נופל כל פלפול-הרמייה, שעליו מתבססת המדיניות של 'הספר הלבן', כי הנימוקים, הניתנים ב'ספר הלבן' למדיניות החדשה, אינם מתיישבים בשום אופן עם שני העקרונות שאושרו באקדמה למנדט.
אי-אפשר לפרש בשום אופן, שה"רקונסטרוקציה" של "הבית הלאומי" – כוונתה, שהיהודים יהיו למיעוט נצחי בארץ, ושהקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו מתיר הפסקת העלייה היהודית.
ב'ספר הלבן' נשמטו גם הכרת השפה העברית והסוכנות היהודית ממניין ההתחייבויות לעם העברי. השמטות אלה אף הן אינן באות לשם קיצור הטקסט – אלא לשם קיצוץ זכויות. בפרק על החוקה נעקרה זכותה של הסוכנות היהודית. לא רק מוסד נשמט – אלא זכות העם היהודי שבגולה בוטלה. 'הספר הלבן' אינו מכיר אלא ביהודי ארץ-ישראל ובזכויות תושבי-הארץ. ההבטחה, שניתנה לעם היהודי – ולא ליהודי ארץ-ישראל בלבד – הופרה. ובכל הסעיפים, המדברים על הבטחת אינטרסים שונים במדינה העצמאית של פלשתינה וביניהם גם אינטרסים, שלא נזכרו כלל במנדט- נפקד מקומה של השפה העברית. – – –
הבית-הלאומי לפי פירוש 'הספר הלבן'
מתוך ניסיון 'להבהיר' את המושג 'בית לאומי/ בא 'הספר הלבן' לידי חיסולו. תחילה קובעים, שבית-לאומי אינו מדינה יהודית. אחר-כך, עושים צעד שני וקובעים, שארץ-ישראל צריכה להיות מדינה ערבית – והרי יוצא ממילא, שבית-לאומי פירושו גטו יהודי בתוך מדינה ערבית. 'הספר הלבן', כמובן, אינו קורא את הילד בשמו. אין הוא קובע, שארץ-ישראל תיהפך למדינה ערבית – אלא מדינה פלשתינאית בלבד. אבל במדינה זו, נידונים היהודים להיות רק שליש התושבים ולא יותר, ולשליש תושבים אלה – לא יהיה אפילו שוויון אזרחי רגיל, אלא זכות התיישבותם תהיה מצומצמת בתחום-מושב מסוים – כאשר יקבע הנציב העליון לפי ראות עיניו. מדינה 'עצמאית' – אם בזמן מן הזמנים תוגשם העצמאות הזאת להלכה ולמעשה – שהערבים יש להם בה רוב של שני-שלישים, אי-אפשר שלא תהיה, אלא מדינה ערבית, בייחוד לאחר שהעלייה היהודית תופסק עוד לפני הקמת העצמאות – עוד כשנציב עליון יהיה השליט בפלשתינה, וכל "התחייבות להקל על הקמת הבית הלאומי" לא יהא לא צידוק ולא תהיה קיימת, לאחר שיעלו לארץ עוד שבעים וחמישה אלף יהודים במשך חמש השנים הבאות.
ו'בית-לאומי', לפי פירושו המעשי של 'הספר הלבן', משמעו – חצי מיליון יהודים, בלי זכויות אזרח, נתונים תחת שלטון ערבי.
פירוש זה למושג בית-לאומי הריהו בעצם כל תוכנו של 'הספר הלבן' – ועכשיו לא נשאר לנו אלא לראות כיצד מתרצים מחברי 'הספר הלבן' את הפירוש 'הנאמן' הזה.
כאן מראה ב"ג, כיצד רוצה מחבר 'הספר הלבן' 'במכוון ובערמה' ליצור רושם, כי רק הציונים טוענים כי הביטוי 'בית לאומי' מניח סיכוי לכך, שהארץ תוכל להיות בבוא היום למדינה יהודית.על פני למעלה מארבעה עמודים, מביא ב"ג הוכחות, כי סיכוי זה הוא שעמד לנגד עיניהם של אישים בריטים – לרבות מנסחי הצהרת בלפור – ואחרים.
הוא מביא לכך ציטטות חד-משמעיות, מ- 3 במרס 1919, מפי הנשיא וילסון, ומ- 3 בנובמבר של השנה ההיא, מפי גנרל סמאטס..המאמר מראה כיצד עמדו על המשמעות הזו הן 'הספר הלבן' מ- 1922 והן דו"ח הוועדה המלכותית מ- 1937. יתר על-כן, המאמר מצטט את האמיר פייצל )1918, 1919( ואת משלחת ערביי סוריה לוועידת השלום בפריס )1919(, ומראה כי גם הם הבינו את משמעותה של הצהרת בלפור. ב"ג מסכם נקודה זו: מהו, איפוא, היסוד לאמרה של 'הספר הלבן', כי מנסחי המנדט, שהצהרת-בלפור הובלעה בתוכו, לא התכוונו לכך שארץ-ישראל תיהפך למדינה יהודית? 'הספר הלבן' נמנע מלציין את הסעיף, הפסוק או הדיבור במנדט האוסר על מדינה יהודית. והוא נמנע מעשות זאת מטעם פשוט: במנדט אין זכר ואין רמז לאיסור זה. במנדט ובהצהרת-בלפור הובטחה לעדות הבלתי-יהודיות שמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות.
האין שמירה זו מתיישבת עם קיום מדינה יהודית?
הבטחה נעלמה לערבים
'הספר הלבן' קובע בשרירות, "כי אין זה חלק מן המדיניות שלה , שהארץ תיהפך למדינה יהודית. על צד האמת יהא זה, לדעתה, בניגוד להתחייבויותיה על-פי המנדט וגם להבטחות, שניתנו לעם הערבי-בעבר, כי תושבי הארץ הערבים ייעשו נתיני מדינה יהודית נגד רצונם".
כבר ראינו, שאין כל יסוד להנחה, כי המנדט שולל הקמת מדינה יהודית, וכנראה שמחברי 'הספר הלבן' הרגישו בחולשת הנימוק הזה, ולכן הוסיפו נימוק חדש, שלא הופיע עד ימינו אלה, שכאילו ניתנה לעם הערבי הבטחה מעין זו. ונשאלת השאלה: מתי ניתנה הבטחה זו – לפני הצהרת-בלפור או לאחריה? נותני הצהרת-בלפור, כפי שהוברר כבר בהחלט, חזו מראש אפשרות של הקמת מדינה יהודית; הידעו הם על ההבטחה הנעלמה הזאת? הצהרת-בלפור נתאשרה על-ידי חבר-הלאומים ו'נבלעה' במנדט. הנמסרה לחבר-הלאומים ההבטחה הנעלמה לעם הערבי בעבר – העומדת בסתירה להצהרת-בלפור? הנתאשרה הבטחה זו על-ידי חבר-הלאומים, כאשר נתאשרה על-ידיו הצהרת-בלפור? או שמא, ניתנה ההבטחה לאחר הצהרת-בלפור – ואיש לא ידע? מדוע לא נשמע כלום על ההבטחה הזאת במשך כל עשרים השנים הללו? לשווא יחפש הקורא תשובה לשאלות אלה. נניח לרגע, שקיימת באיזה מקום נסתר הבטחה נעלמה זו – מה כוחה ותוקפה המוסרי והמשפטי? לאחר שאנגליה הסכימה לקבל את המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר-הלאומים – ארץ זו מתנהלת בהתאם לחוק היסודי, שנקבע ונתאשר על-ידי חבר-הלאומים.
אנגליה אינה בעלת ארץ-ישראל. ארץ-ישראל אינה טריטוריה בריטית.
פירושים מאחזי עיניים
(…) אם ממשלת-המנדט רוצה להסתלק, בהקדם, מהמנדט ומהשלטון על ארץ-ישראל הכרוך בו – הרשות בידה. ב'ספר הלבן' קשה למצוא סימן ממשי לרצון זה. בכל אופן, 'הספר-הלבן' מכריז בדברים ברורים, שאינם משתמעים לשתי פנים, שבמשך עשר השנים הבאות, יישאר בארץ השלטון האנגלי, ואין כל הודעה ברורה ומוחלטת, שלאחר עשר שנים תסתלק מכאן ממשלת-המנדט. להיפך, יש הוראה ברורה, שממשלת ה"מ חושבת כבר עכשיו, כי ייתכן הדבר, שגם לאחר עשר שנים יישאר כאן השלטון האנגלי. ואם שלטון זה לא יהיה שלטון של כוח בלבד, הרי הסמכות המשפטית היחידה לשלטון זה, שיש לה תוקף בין-לאומי, היא סמכות המנדט מטעם חבר-הלאומים. וראש ועדת-המנדטים כבר הורה הלכה )באוגוסט 1937( "שאין להעלות על הדעת, כי בתקופת-המעבר, שבין המשטר הנוכחי לבין הקמת משטר חדש, תהא ארץ-ישראל מנוהלת בהחלט לפי שרירות לבו של בעל-המנדט. אם המנדט ייעלם בטרם שמקבלים איזה שהוא כתב-מינוי אינטרנציונלי – תאבד בריטניה הגדולה את הזכות, שבתוקפה היא מושלת בארץ. אם המנדט נמשך, אפילו בתורת מעבר, הוא נמשך עם כל התחייבויותיו! " – – – 'הספר הלבן' רוצה לאחז שוב עיני הבריות ולהוכיח, שאין לקיים את המנדט לצמיתות. זוהי הוכחה מיותרת בהחלט. אבל אם ממשלת-המנדט באה לידי הכרה, שיש להחיש את קיום סעיפי המנדט – הרי החשה זו חלה על כל סעיפי המנדט, וקודם-כל על סעיף הבית-הלאומי. אבל אין היא יכולה, מבחינת נאמנותה למנדט, להאט ואחר-כך להפסיק את גידולו של הבית-הלאומי – למען תוכל להחיש את הקמת 'מוסדות השלטון העצמי' ולהפוך את 'המוסדות' ל'עצמאות' שלה, לאחר שעצמאות זו הוצאה בכוונה ברורה מתוך המנדט ארצישראלי.
ערפול מכוון של הגדרות המדיניות הבריטית בארץ-ישראל
– – – מחברי 'הספר הלבן' שכחו כנראה בינתיים, מה שאמרו באחד הסעיפים הקודמים על הסכנה הגדולה הנשקפת לשלום הארץ מ"משמעות מעורפלת של ביטויים, ואי-בהירות של מדיניות, הנובעת מתוכה". אם אי-בהירות המדיניות משמשת לדברי 'הספר הלבן' "גורם יסודי" לאי-השקט ולאיבת הערבים והיהודים, הרי אפשר היה להניח, שבבוא המחברים להגדיר מדיניות חדשה – ייזהרו לכל-הפחות מביטויים מעורפלים ומאי-בהירות. אולם כל ה'ערפיליות', שמייחסים מחברי 'הספר הלבן' להצהרת-בלפור ולסעיפי המנדט, היא כזוהר הבדולח לעומת האפלה הסתומה, שבה הוגדרה ביודעים ובכוונה המדיניות החדשה. שאלה ראשונה: התקום באמת מדינה עצמאית? לכאורה, עונה על כך 'הספר הלבן' בחיוב: "התכלית הסופית של ממשלת ה"מ היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית – שתהא קשורה עם בריטניה הגדולה בחוזה, שיהא בו כדי סיפוק הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של שתי הארצות לעתיד, בצורה המניחה את הדעת". אבל נשאלת שאלה: דעת מי? ומה יספק את הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של בריטניה הגדולה? ואם "הדרישות המסחריות והאסטרטגיות" לא יתיישבו עם עצמאות פלשתינה, מה יהא אז על העצמאות? על שאלות קלות אלה אין כמובן כל תשובה.
שאלה שנייה: מתי תקום המדינה העצמאית? לכאורה, עונה 'הספר הלבן' גם על שאלה זו תשובה ברורה: "בתוך עשר שנים". – – – אולם כשמוסיפים לקרוא הלאה, נולד ספק רציני ב'אריתמטיקה המדינית' של 'הספר הלבן'. וזוהי לשון ההמשך: "אם כתום עשר שנים יתברר לממשלת ה"מ, כי בניגוד לתקוותה מחייבות הנסיבות דחיית ייסודה של המדינה העצמאית" – הרי שעשר שנים הן לאו דווקא . ממשלת ה"מ מתחייבת אז להימלך "בדעת נציגי תושבי הארץ (הסוכנות היהודית נעלמת בינתיים – בלי ש'הספר הלבן' יודיע על כך, ובלי שיסביר העלמה זו על יסוד פירוש 'נאמן' למנדט) ובדעת מועצת חבר-הלאומים ובדעת המדינות הערביות הסמוכות". (את המקום הריק של הסוכנות היהודית, כנציג העם היהודי כולו – תופסות פתאום מדינות ערביות זרות, שאין להן כל מעמד בארץ-ישראל, וכל זה נעשה על טהרת 'הנאמנות' להתחייבויות המנדטוריות). אולם לא תושבי הארץ, ולא חבר-הלאומים, אפילו לא השותף החדש לקביעת גורלה של הארץ – המדינות הערביות השכנות, אלא ממשלת ה"מ "תקבל החלטה בעניין דחייה זו". האין זו מדיניות 'בהירה' להפליא? זוהי "התכלית הסופית" – המסמר של המדיניות החדשה. אולם גם לגבי 'תקופת-המעבר' )שלפי 'הספר הלבן' היא יכולה להימשך עוד עידן ועידנים, אם תרצה בכך ממשלת ה"מ(, אין למצוא בהירות רבה במדיניות החדשה, מלבד יסוד אחד בהיר מאד-מאד: "הקמת מדינה עצמאית – תקדם לה תקופת-מעבר, ובמשך כל התקופה הזאת תחזיק ממשלת ה"מ בידה את האחריות לשלטון הארץ". דברים כדורבנות. ספק גדול הוא, אמנם, אם בהירות זו, שאינה מוטלת בכל ספק, תביא לידי שקט ושלום. כי לפי דברי 'הספר הלבן', הסיבה הראשית של המהומות בארץ היא רצון התושבים (הערבים כמובן) אותו משטר באיצטלא אחרת לשלטון עצמי ולהשתחררות מהאפוטרופסות של ממשלת-המנדט, לא רק כשממשלת-המנדט מקיימת, בהרבה או במעט, את סעיפי המנדט, אלא גם כשהיא תמשול בארץ, בניגוד להתחייבויות המנדט, כאשר היא מתכוננת לעשות לפי 'הספר הלבן' החדש. או שמא סבורה הממשלה, שהערבים מורדים נגד שלטון אנגליה, רק כשהיא מודה בבית-הלאומי – והם ישלימו עם שלטונה, כשהיא תקפח את הבית-הלאומי? הניסיון של מצרים ועירק אינו מחייב סברה זו. . .
וספק רב הוא, אם הבהירות בנקודה חשובה זו תשמש גורם משקיט ומרגיע. אולם המשכת שלטונה המלא של אנגליה בתקופת-המעבר – שאין לה כל גבול מסוים ומוחלט – היא הנקודה הבהירה היחידה בתכנית המשטר החדש. כל השאר – לוט ערפל עב של מלים, המשתמעות לכמה פנים . . .
"מיד לאחר שיוחזרו השלום והסדר בארץ במידה מספקת, תיעשה הפעולה הדרושה לביצועה של מדיניות זו של מתן חלק גדל והולך לתושבי הארץ בשלטון ארצם". ושוב מתעוררת שאלה, שאין עליה תשובה ב'ספר הלבן': ואם לא יוחזר השלום? ומי יקבע את "המידה המספקת"? ומה הדין, אם השלום יופרע שוב? הסבורים באמת מחברי 'הספר הלבן', שהבטחות סתומות אלו יניחו דעתם של 'מפריעי השלום'? היספיק לטרוריסטים האתנן של חיסול 'הבית-הלאומי'? – – –
אותו משטר באיצטלא אחרת
בתוך כל הערפל המבולבל והסתום הזה של שלבים ועיונים ונסיבות, הנקבעים מזמן לזמן לפי ראות עיני ממשלת ה"מ, קשה למצוא תשובה לשאלה אחת: מה לכל הלהג הזה ול'מוסדות שלטון עצמי'? 'ראשי-המחלקות' לא ייבחר על-ידי תושבי ארץ-ישראל. הם לא ייצגו איש. הם יתמנו על-ידי הממשלה, על-ידי הנציב או עוזריו. הם ייעזרו על-ידי 'יועצים' בריטיים, 'יפוקחו' על-ידי הנציב העליון – היכן כאן 'השלטון העצמי' בתקופת 'המעבר'? מבהירי המדיניות החדשה נמנעו, משום-מה, לתת תשובה לשאלה זו. . . ושמא תאמרו ששכחו – אינכם אלא טועים: "בשלב זה, אין ממשלת ה"מ מציעה כל הצעה בעניין הקמת מוסד מחוקק נבחר".
– – – ב"ג ממשיך לצטט על-מנת להראות, שאין הממשלה מתחייבת כלל וכלל להקים מוסד כזה גם להבא.
. . . ואין היא מבטיחה, אלא למנות פקידים פלשתינאים, כשם שמינתה עד עכשיו, אלא תקרא להם בשם חדש 'ראש-מחלקה', אם-כי יהיה כפוף ל'יועץ' הבריטי ונתון להוראותיו של הנציב העליון. במה, איפוא, יהיה משטר זה שונה מהמשטר הנוכחי, מבחינת שלטון עצמי? למה אחיזת-העיניים של השם המצלצל? ואם אין הממשלה בטוחה כלל, שייתכן להקים מוסד נבחר בתקופת-המעבר – כיצד תינתן עצמאות לארץ? והן אפילו 'מנגנון' מסכן זה, שהממשלה תהיה מוכנה להקימו, אם דעת הקהל תתמוך וכו' – אינו מובטח עדיין, כי 'הספר הלבן' מתחייב להקימו, רק "אם התנאים המקומיים ירשו זאת".
הגנה על "המעמד המיוחד של הבית הלאומי בפלשתינה" – מה טיבה?
– – – אולם נוגעת עד הנפש ממש היא הדאגה העמוקה והכפולה של 'הספר הלבן' להגנת היהודים ו"למעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה", בהתאם להתחייבויות הממשלה. איזה התחייבויות? האם מתכוון 'הספר הלבן' להתחייבות "להקל על עלייה יהודית" – והן 'הספר הלבן' מכריז, שהעלייה היהודית תיפסק כעבור חמש שנים. או אולי מתכוונים להתחייבות "לאמץ התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע" – והן 'הספר הלבן' מכריז, שעוד בתקופת-המעבר, כשכל השלטון נמצא בידי ממשלת ה"מ, יורידו את היהודים לדרגה של משוללי-זכויות, יסגרו בפניהם אזורים שלמים של הארץ ויגבילו התיישבותם באזורים אחדים. כלום תתבע הממשלה שוויון-זכויות מלא ליהודים בפלשתינה העצמאית-כשהיא עושקת זכויותיהם בפלשתינה המנדטורית? מדוע מחויבת פלשתינה העצמאית לנהוג בשוויון כלפי היהודים – לאחר הדוגמא המאלפת, שנותנת לה מלכות בריטניה בתקופת-המעבר? – – – ומהו 'המעמד המיוחד' המסתורי, שיינתן ל'בית -הלאומי' המסורס? 'הבית-הלאומי' יהיה מנותק מכל העם היהודי. אף יהודי אחד, ואפילו ילד או אב של אזרח יהודי בארץ, לא יורשה לעלות לארץ – אם במקרה יהיה מעבר ל'שליש' הסדומי, שקבעה עכשיו הממשלה . רק, אולי, במקרה שתהיינה פרעות חדשות ביהודים לאחר חמש שנים, וה'שלישי' יפחת בכמה מאות או אלפים יהודים – תמצא ממשלת ה"מ היתר להעלות יהודים אחדים. האם לכך מתכוונים בהגנת 'המעמד המיוחד'?
עד כאן תעלו ולא תוסיפו
אם הפרק על ה'חוקה' כולו סתום, מעורפל, ניתן לכל מיני פירושים וביאורים ומשתמע לכמה וכמה פנים – הרי הפרק על העלייה הוא בהיר, חרוץ ומסוים בתכלית. ואם-כי המחברים מאריכים בהסברות ופלפולים ופירושים כיד 'הנאמנות' הטובה עליהם, הרי תמציתו של פרק זה אפשר לסכם בפסקה אחת קצרה: "במשך חמש השנים הבאות, תהיה העלייה היהודית – – – בשיעור, שיביא את היישוב היהודי לכדי שליש, בקירוב, מכל אוכלוסי הארץ". לפי החשבון של מחברי הספר יוצא, שלשם כך, יש להרשות עוד עלייה נוספת של 75,000 נפש, לערך. "כעבור חמש השנים לא תורשה עלייה יהודית נוספת, אלא אם מוכנים ערביי פלשתינה להשלים עמה". – – – מחברי 'הספר הלבן' הרגישו, כנראה, בכך שהעם היהודי לא ישלים עם גזירת-סדום על העלייה, ושיערו, שמלבד העולים ה'מותרים' יעלו יהודים בלי היתר הממשלה. ממשלת ה"מ יודעת, שצרת היהודים תקיפה מגזירותיה, וצורכי העלייה עולים על המכסה השרירותית. היא גם יודעת, שאין בכמה מקרים האפשרות לגרש עולים 'בלתי- חוקיים', והריהי מודיעה נמרצות: "אחת החליטה הממשלה – לעצור את העלייה הבלתי-חוקית, והשלטונות אוחזים באמצעי-מניעה נוספים. מספרם של כל אותם העולים הבלתי-חוקיים, אשר יצליחו להיכנס לארץ, על אף האמצעים האלה, ואשר אי-אפשר יהיה לגרשם, ינוכה מן המכסות השנתיות".
כך, תסיים ממשלת בריטניה הגדולה את התחייבויותיה לעם העברי.
אולם יש לדעת, שזוהי ממשלת-חסד, אשר לא תקשיח לבה לגמרי מצרת ישראל, והריהי מוסיפה מתנת-חינם לסילוק וחשבונותיה המנדטוריים, והיא מודיעה, שמלבד המכסה השנתית לתקופת חמש שנים, "בתור תרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים, יוכנסו 25,000 פליטים מיד כשייווכח הנציב העליון, כי הובטחה כלכלה מספקת בשבילם, ובייחוד יתחשבו עם ילדי הפליטים ועם "תלויים לכלכלתם באחרים".
עשרים וחמשת אלפים עולים אלה, שאינם נזקפים על חשבון המנדט – כנראה מהניסוח של 'הספר הלבן' – לא ינוכה מספרם – אם חלילה יעלו ארצה גם פליטים 'בלתי-ליגליים'.
משום מה לא הוגדרו שיעורי העלייה היהודית לארץ-ישראל כיאות לממשלה תרבותית ושומרת-אמונים, אין ממשלת-המנדט מכריזה סתם ובפשטות, שבתוקף השלטון שבידה, היא מפסיקה את העלייה היהודית לארץ, מפני שכך נראים צורך השעה וטובת-הנאתה, אלא היא מנמקת ומסברת את גזירתה בטוב-טעם ובהשכל, כשופט-רמים, שאין לפניו שום משוא-פנים ואינטרס עצמי – אך אדיר חפצו הוא לקבוע את הצדק והמשפט, העומדים מעל כל. ולמעלה משני עמודים שלמים מוקדשים למלאכה דקה זו, בפרק על העלייה. – – – חנק העלייה היהודית – פרס לפורעים : "אף-על-פי, שלא קשה לטעון, כי המספר הרב של עולים יהודים, שהורשה לעלות לארץ עד הנה, נקלט בארץ מבחינה כלכלית, הרי פחד הערבים, כי זרם העלייה יימשך בלי סוף, עד שהאוכלוסים היהודים יגיעו למצב, שיוכלו להשתלט עליהם, הביא לידי תוצאות שהן חמורות מאד ליהודים ולערבים כאחד".
דברים אלה נשמעו גם בשיחות לונדון, אולם כשנשאלה הממשלה: ומה בדבר פחד היהודים להשתלטות הערבים עליהם – לא ניתנה כל תשובה, אם כי הוויכוח, לפי עדות 'הספר הלבן', היה "מלא, חופשי וגלוי-לב". אין תשובה לשאלה זו גם ב'ספר הלבן'. ובמה נתגלה 'פחד הערבים'? כלום בבריחתם מהארץ? לא! מספר הערבים בארץ לא הוקטן אלא הוגדל בתקופת המלחמה לפי יכולת-הקליטה, והוגדל במידה כזו, שאין דומה לה בשום ארץ ערבית אחרת, ולא עוד אלא שערבים מהארצות השכנות, הנהנות מ'עצמאות' ואין בהם 'סכנת' בית-לאומי עברי – עזבו את ארצותיהם העצמאיות והתיישבו בארץ-ישראל. במה איפוא נתגלה הפחד? 'הספר הלבן' נותן הפעם תשובה לשאלה: "המאורעות העגומים בשלוש השנים האחרונות" – כלומר, הטרור ומעשי-החבלה נגד ערבים, יהודים ואנגלים, שאורגנו בארץ על-ידי מישהו. 'הספר הלבן', כמובן יודע "לגנות ללא כל סייג את השיטות, שנקטו בהן הטרוריסטים הערבים נגד בני-עמם הערבים ונגד היהודים כאחד". יש לציין לשבח את מחברי 'הספר הלבן', שלכל הפחות בנקודה זו אמרו את האמת כולה – שהטרור היה מכוון לא רק נגד יהודים, אלא גם, ובראשונה, "נגד בני-עמם הערבים". אבל מחברי 'הספר הלבן', שבלי-ספק פיקחים הם, מדוע לא שאלו את עצמם: לשם מה היה צורך בטרור נגד ערבים – אם הטרור הוא גילוי פחד הערבים מפני יהודים? על יסוד מה הם קובעים, כי "פחד זה חולל את המהומות"? מדוע נרצח ראש עיריית חברון – בעיר שאין בה כמעט יהודים – אם סיבת המהומות היא פחד מפני יהודים? ומדוע נרצחו מנהיגים ערבים אחרים – ביפו, שכם, ג'נין, טול-כרם, וכפרים ערבים לעשרות-הגם שאין שם כלל יהודים? האם לא נכון היה למצוא את מקור הטרור בקיום כנופייה, הרוצה להשתלט על הארץ, על היהודים והערבים גם יחד – בניגוד לרצון התושבים, והמשתמשת למטרת השתלטותה באמצעי טרור? האין ממשלת ה"מ מכירה את הכוחות שמחוץ לארץ-ישראל ומחוץ לעולם הערבי – הכוחות האויבים לאימפריה הבריטית, לא פחות משהם אויבים לעם היהודי, והעומדים מאחורי המהומות הממושכות בארץ? "המהומות – מקונן 'הספר הלבן' – הסיגו את התקדמותה של הארץ אחורנית במידה רבה, מוטטו את ביטחון החיים והרכוש, ויצרו בין הערבים והיהודים מרירות, המעציבה מאד, בין אזרחים של אותה ארץ".
אולם כמה משונה המסקנה, המוצאת מציון עובדות אלה. המסקנה אינה – כפי שאפשר היה להניח – עקירת הטרור ותמיכה ביישוב השקט, אוהב-השלום, שומר-החוק והמסוגל לקדם את התפתחותה של הארץ ולבצר את ביטחון החיים והרכוש – אלא פרס לפורעים: חנק העלייה היהודית.
גזירת הקרקע
לאחר 'סידור' העלייה, בא תורה של הקרקע. הפרק על הקרקע הוא קצר ביותר, ומכיל רק שני סעיפים. אבל פרק קצר זה, הוא הפרק המורעל ביותר שב'ספר הלבן'. בפרק על העלייה נתחב סכין בגבו של העם היהודי, אולם יהודי ארץ-ישראל לכל-הפחות – לא בתורת יהודים ובנים לעמם, אלא כאזרחי ארץ-ישראל, כחבשים, יוונים, ארמנים וכבני עמים אחרים היושבים בארץ – אינם נפגעים. ברם, הפרק הקצר על הקרקע גוזל לא רק את זכותו של העם, מחוסר-הקרקע היחיד בעולם, להתיישב ב'ביתו הלאומי' – אלא מוריד את יהודי ארץ-ישראל למעמד של נתינים משוללי זכויות-אזרחים ומדביק עליהם תו של מצורעים, שיש להגן מפניהם על אזרחי הארץ הערבים, ויש לסגרם באזורים מסוימים או באזור אחד מסוים, ואף באזור זה יש להגביל את תנועתם מחוץ לערים.
איך ייעשה הדבר הזה בדיוק – לא נאמר ב'ספר הלבן', אולם מהשיחות בלונדון ידועה היטב מגמת הממשלה, וב'ספר הלבן' ניתנו לנציב "סמכויות כלליות אסור ולהסדיר העברת קרקע, וסמכויות אלו תחולנה מיום פרסום גילוי-דע זה על המדיניות, והנציב העליון יחזיק בהן במשך של תקופת המעבר".
בשיחות לונדון הודיעה לנו הממשלה, שיש בדעתה לקבוע שלושה סוגי אזורים בארץ לגבי העברת קרקעות: סוג אחד – יהיה סגור לגמרי בפני התיישבות יהודית; בסוג השני העברת קרקעות ליהודים תהיה מוגבלת בהתאם להצעות הוועדה המלכותית וועדת וודהד; בסוג השלישי – העברת הקרקעות תהיה חופשית. – – – בשטח העלייה אין 'הספר הלבן' מעלים את הדבר, שלא נימוקים כלכליים, אלא שיקולים פוליטיים, הביאו את ממשלת ה"מ לידי מסקנה שיש לצמצם, ואחר-כך להפסיק, את העלייה היהודית. ויש לשבח את מחברי הספר, שלכל-הפחות בשטח זה לא התחבאו מאחורי אמתלות כלכליות כוזבות, אלא גילו את הקלף: יש להיכנע לטרור הערבי ולהפסיק את העלייה היהודית. ואי-אפשר שלא להתפלא, מדוע לא עמד להם אומץ-לבם של בעלי 'הספר הלבן' גם בפרק על הקרקע.
הצעת גטו טריטוריאלי בשביל האזרחים היהודים בארץ-ישראל וה"איסורים וההסדרות" בהעברת קרקעות לידי יהודים, מנומקים, כאילו, בדאגה של ממשלת ה"מ לריבוי האוכלוסים של הערבים וברצון לשמירת רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים. האומנם נמוכה רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים בארץ-ישראל המערבית מזו שבעבר-הירדן – שבה קיים כבר זה משנים האיסור על העברת קרקעות? הנמוכה רמת-החיים של ערביי ארץ-ישראל מזו שבתימן, עירק ומצרים – אשר ממשלת ה"מ שיתפה אותן בקביעת גורלה של ארץ-ישראל? האין בארצות המזרח הקרוב הערבי שטחים רחבי-ידיים, אשר יספיקו לכל עמי-ערב החיים היום, ולבניהם אחריהם, בשפע רב וגדול? האין עירק העצמאית יכולה לקלוט כפליים ופי ארבעה ממספרם של ערביי ארץ-ישראל, כלום יכולה ממשלת ה"מ לסתור את הדברים הישרים והאנושיים, שקבעה ועדת-המנדטים, כי "יש לזכור, שהסבל הקיבוצי של הערבים והיהודים אינו בר-השוואה, היות ושטחים רחבי-ידיים במזרח הקרוב – לפנים משכנו של יישוב רב-מידות ומולדתה של תרבות מזהירה – פתוחים לראשונים, בשעה שהעולם הולך ונסגר יותר ויותר להתיישבותם של האחרונים".
אם ממשלת ה"מ מטילה את כל המזרח הקרוב, מעירק ועד תימן, על כף המאזניים הפוליטיים של ארץ-ישראל – הרי מן הדין הוא, שתיקח בחשבון כל הארצות האלה, בבואה לדון על גורלם של הערבים בארץ-ישראל, שעדיין לא באו לאולם. בעירק, כידוע, יש אפשרויות עצומות, כמעט בלתי-מוגבלות, להתיישבות נוספת, ואין ספק שיש אינטרס חיוני לעירק להרבות את יישובה הערבי, למען לא יקרה אותה המקרה, אשר קרה את מחוז אלכסנדרטה בסוריה.
אולם אפשרויות ודאגות אלה, כנראה, אינן מעסיקות כל את מוחה של בעלת-בריתה הבריטית של עירק. הארצות הערביות השכנות קיימות, כנראה, רק כשיש צורך להוסיף משקל פוליטי ללחץ של הכנופיות הטרוריסטיות. המפקדה של הטרור הערבי ומחברי 'הספר הלבן' נהנים מהטוב שבשני העולמות: לגבי לחץ נגד היהודים – קיים עולם ערבי מאוחד; לגבי חישובי אפשרויות ההתיישבות – ארץ ישראל סגורה על מסגר ומבודדת.
העם היהודי רואה את ארץ-ישראל כיחידה נפרדת ואינו מודה – ההיסטוריה האנושית אף היא אינה מודה – שארץ-סגולה זו היא רק סרח-עודף של ארצות-ערב והתביעה היהודית מתבססת על האפשרויות בתוך תחומיה של ארץ-ישראל – תחומי ארץ-ישראל ההיסטורית, שנתכוונה אליה הצהרת בלפור, לפי עדותה המובהקה של הוועדה המלכותית. אולם אפילו בתחומי ארץ-ישראל המערבית, הנתונה תחת מנדט בריטי, יש שטחים פנויים, המסוגלים להכיל יישוב חקלאי גדול פי כמה מזה שיש בה עכשיו. – – – מה ייתן ומה יוסיף לרמת-החיים של עובדי האדמה הערבים, אם שממת הארץ תעמוד בעינה, ואדמה, שלא תסכון לחקלאי הערבי, תיאסר גם על המתיישב היהודי? שאלות אלה הוצגו לממשלה ע"י נציגי היהודים בוועידת לונדון – ונשארו בלי תשובה.
'הספר הלבן' אף הוא לא יכול לענות עליהן.
לא הדאגה הכלכלית לערבים, אלא ההתנגדות הפוליטית ליהודים מונחת ביסוד המדיניות החדשה, גם בשטח העלייה וגם בשטח הקרקע. – – –
מתכחשים ליהודים ונמנעים מהתחייב לערבים
שני הפרקים על העלייה והקרקע הם גזר-דין של מוות על גידולו של הבית-הלאומי. זהו בעצם כל תוכנו הברור והמסוים של 'הספר הלבן'. אם גזר-דין זה הוא מה שנדרש על-ידי הטרוריסטים הערבים ותומכיהם, הרי השיגו כמעט את כל מבוקשם. אבל יותר מזה לא קיבלו.
אם הטרוריסטים הערבים קיוו ל'עצמאות' ערבית בארץ-ישראל – הרי 'ספר לבן' זה אכזב את תקוותם. אמנם, הפרק על החוקה גדוש ומלא הבטחות והכרזות על שלטון עצמי ועצמאות – אבל אין אלה אלא מלים נבובות בלי כל תוכן ברור ומחייב. תפילת המופתי עשתה מחצה: )ראה תגובות העולם הערבי( ממשלת-המנדט נכנעה, וגזלה מהיהודים את המגיע להם לפי המנדט והצהרת-בלפור, אבל נמנעה בהחלט מהתחייב ברורות על עצמאות; היא נזהרה אפילו מהתחייב על שיתוף הערבים בשלטון; היא רק הבטיחה משרות לערבים יחידים, אשר ימצאו חן וחסד בעיניה; אולם נושאי-משרות אלה לא ייבחרו על-ידי העם הערבי ולא יהיו כפופים לו.
המשטר בארץ יהיה משטר אנגלי המחלק משרות. לא שלטון עצמי ולא שלטון ממשי – אלא תואר, משכורת וכיבודים למלחכי-פנכה ערבים, שייקראו בשם 'מנהלי מחלקות' – כשהעבודה במחלקה תיעשה על-ידי 'היועץ' הבריטי, לפי הוראות הנציב העליון. מה שיקרה בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים או בעוד חמש-עשרה שנה – על זאת תחליט ממשלת ה"מ, לפי ראות עיניה, לאור הנסיבות באותו זמן. הפיצוי הממשי היחיד, שקיבלו הטרוריסטים הערבים ב'ספר הלבן' – זוהי חניקת הבית הלאומי בעודו באבו, הריסת תקוות ישראל. – – – הפרת-אמונים זו, אינה עדיין המדיניות המאושרת של העם האנגלי.
'הספר הלבן' אינו, לפי-שעה, אלא הצעת הממשלה. העם האנגלי עוד לא אמר את דברו.)ראה מאמרים בנושא( אנו חיים אמנם בתקופה, שמשקלם של הערכים המוסריים ירד בבורסה הפוליטית. אולם טעות היא לחשוב, שנדם לגמרי המצפון האנושי בכלל והאנגלי בפרט.
עצם ההתחסדות של 'הספר הלבן' מוכיחה, שיש צורך 'להצדיק' ולהסביר את הפרת-האמונים בנימוקים מוסריים ומשפטיים בפני דעת-הקהל האנגלית והעולמית. אולם המצפון עכשיו אינו מתעורר בנקל – והדבר תלוי בעם היהודי, ובראשו היישוב הארצישראלי, אם יידע לעמוד בפני המעל במלוא כוחו: לא בדברים, אלא במעשים, שיהלמו את שאיפתו ומפעלו, מצוקתו וכבודו.
ציון סיים* להצלה עצמית
שלשת רבעי הישוב חונכו לעיניכם ובהסכמתם מעין מקסם היפנוטי, כי אין חשיבות למאבק המדיני. כי ארץ נרכשת רק על ידי בניית בתים, וכי התשובה הקולעת ביותר למה שהתרחש בעולם היא – ליצור עוד נקודת יישוב.
יש חשיבות לבתים, אבל לא בזה מתבטאת מלחמת-שחרור של עם.
בפני שלשה תפקידים עומדים אנו עכשיו. האחד הוא התנגדות, השני – תכנית, והשלישי ליכוד הכוחות, יצירת אומה.
לשאלת ההתנגדות: מסופקני מאד, אם רובו של הישוב יעשה זאת, אך לך אסור לשכוח את הדבר. להסתלק ללא התנגדות פירוש הדבר – למסור את הכל. כאשר מתפרסם חוק גרוע, והעם מציית לו באמונה, הרי עצם הצייתנות הזאת מוסיפה לחוק כוח-משנה.
שתיקת הציבור היא אישורו של המעשה, שהציבור חייב למחות נגדו.
זוהי משמעותה של עליה ב' – עליה חפשית. כל נסיון לעליה חפשית, בין שהוא מצליח ובין שאינו מצליח, הוא מחאה נגד העקרון של "סטופ אימירגיישן". במידה שהעליה החפשית תלך ותגבר, במידה שיכלו ויגברו האמצעים שנוקטים נגדה, כן יגדל ויעצם לעיני תבל ולעיני לונדון הרושם של העוול שנעשה לעם ישראל.
וצורה שניה של התנגדות: יודעים אתם, שיש קבוצות אנשים בארץ, אלפים אחדים, האחראים לשבירתה של ה"בלגה", של אותה "הבלגה", שבה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר.
היהודים היו עוסקים רק בהדלקת נרות להזכרת נשמות.
כיום אין מתווכחים עוד על נושא זה. כשה"ארגון" הצעיר עולה, עולה גם תקוותכם, וכשהוא נופל, נופלים גם אתם. מכל צורות המחאה זוהי החזקה ביותר, כי גם אצל מתנגדינו מנקרת במצפון השאלה, אם הדרך שהלכו בה עד הנה היתה הדרך הנכונה, אם נכון היה ליצור בתים הניתנים לצילום. יכולים אתם לעזור להם: סייעו להם והביאום אל אותו היום, כשכל הנוער העברי ייגרף על-ידם. אל תשכחו, שיש לנו בארץ-ישראל נוער המונה 60.000 איש: עיזרו להם בכל האמצעים, ואני פונה אל הנוער הזה; היודעים אתם, מי אתם? אתם אנשי הרזרבה של ה"ארגון"! מתוך התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל יחידה ד', משרד החינוך, המרכז לתוכניות לימודים, ירושלים תשל"ט, ע"מ 203.
*ציון סיים היה שמו של הנאום באספת עם בוורשה, זמן קצר אחר פרסום הספר הלבן. ז'בוטינסקי הביא בנאומו רעיון הקמת סיים (פרלמנט) ציוני של יהודי מזרח אירופה
ר' דויד ואיטה ילין החזירו את אותות הכבוד
פרופ' דוד ילין ואשתו איטה ילין החזירו אתמול לנציב העליון את אותות-הכבוד, שניתנו להם על-ידי הממשלה. וזה נוסח מכתביהם אל הנציב העליון:
ר' דויד ילין כותב: "אות-הכבוד שניתן לי על-ידי הממשלה הזאת אשר נסיבות פוליטיות מכריעות אצלה את הכף כנגד כל רגש של מוסריות ומביאות אותה לתת עזרתה לאלה שהרגו ורטשו לא רק את בני-עמי (בתוכם גם בני התמים!) ובני-עמם אלא גם את אנשי-צבאה ופקידיה היא. אות-כבוד זה נחשב עתה בעיני כאות לא-כבוד והנני משיבו למי שנתנהו לי לפני 21 שנה, בהיות רוח אחרת בממשלת ה. מ. מלך אנגליה המנוח".
מרת איטה ילין כותבת: "הנני רואה עצמי מוכרחה עתה, אחרי הופעת "הספר הלבן", המבטל לגמרי את כל הבטחות ממשלת ה. מ. לעזור לעם ישראל, להקים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו , – להשיב לממשלת ה. מ. את האות הזה. איננו נחשב בעיני עוד לאות-כבוד".
שדיול – מכסת רישיונות עלייה
סרטיפיקט – רישיון עלייה
מאחר שפרסום הספר הלבן הוא, ככל הנראה, בלתי נמנע והיישוב יצטרך לעמוד מול כידונים בריטים, מציעים שמספר חברים מנהיגים יודיעו לנשיא, שהם יוצאים לארץ-ישראל מיד, כדי לשאת יחד עם היישוב בקרבנות העמידה נגד המשטר החדש.
בן גוריון.
עיתונה היומי של התנועה הרביזיוניסטית, הוקם ב- 1938 לאחר גילגולים רבים )"דואר היום", "העם", חזית העם", "הירדן", "קול השחר", "משמר העם" ועוד( וקיים את רציפותו עד ימי מדינת ישראל. את הנחת היסוד של התנועה הרביזיוניסטית, פרסם ז'בוטינסקי כבר בשנת 1928 בגיליון הראשון המחודש של העיתון "דואר היום". בראש הגליון בא ה"אני מאמין" של ז'בוטינסקי, שהוא ה"אני מאמין" של המפלגה והעיתון גם יחד: …"מטה אהרון ואף תיבת קסמים אין בידי, גם בתור עסקן וגם בתור עיתונאי לא אחדש שום חידוש.. רק חידוש אחד הבאתי: אני מאמין, בכל מה שהאמנתם בימי ילדותה של הציונות, ורק לאחר מכן, בשנות הבינה המבוגרת, ביטלתם, כמעשייה של חדר תינוקות…. בנדר האנגלי, שעתה נהפך שמו בפינו לסמל עורמה ומרמה מדינית, בכל החלומות, בכל התקוות, בכל הנבואות…ארץ ישראל תהיה מדינתנו, מדינה עברית, מדינה ככל המדינות שלכל גוי וגוי. עמנו הוא שיבנה אותה..כי אין לך מעצור שיעמוד בפני רצונו!"… עיתוניה של התנועה הרביזיוניסטית הצטיינו בביקורת תמידית על ממשלת המנדט ובנעימה חריפה ביותר, מסיבה זו היו בעלי שיא בהחרמות והפסקות מצד הממשלה ועוררו סערה רבה.
מורה, חוקר ועסקן ציבור בארץ ישראל. ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית. בשנים 1920 – 1928 כיהן כנשיא אספת הנבחרים וראש ועד הלאומי. נולד בירושלים, היה מראשוני מורים העבריים החילוניים בירושלים, התמחה בלשון עברית, ספרות ערבית ובלשונות אירופה.
בשנת 1914 התפטר ברעש גדול מבית המדדרש למורים בירושלים, בשל הסכסוך בשאלת שפת ההוראה: דוד ילין התעקש להורות בעברית, בעוד ראשי המוסד בחרו להורות בשפה הגרמנית.
ב 1936 נתמנה פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית. כתב ספרים בחקר הלשון, בהיסטוריה ובספרות של ימי הביניים.
סופר, עיתונאי ומנהיג ציוני. מייסד התנועה הרביזיוניסטית. נולד באודסה ב 1880 למשפחת סוחרים אמידה היה פעיל בתנועה הציונית עוד מנעוריו. למד משפטים בשוויץ ובאיטליה ושימש כתב של עיתונים רוסיים. על מאמריו חתם בשם-העט "אלטלינה". את פעילותו הציונית החל בעקבות הפוגרום בקישינוב ב 1903 ומאותו רגע, הוקדשו חייו למפעל הציוני. הדגיש את חשיבות החינוך הלאומי, הלשון העברית ותרבותה. ב-1915 הקים יחד עם יוסף טרומפלדור את "גדוד נהגי הפרדות" אשר פעל עם הצבא הבריטי בחזית גליפולי ,אולם נמנע מלשרת מחוץ לגבולות א"י. הוא שירת כקצין בגדוד "קלעי המלך "שהשתתף ב-1918 בכיבוש מעברות הירדן מידי התורכים . עקב פעילותו המדינית העניפה נאסר ע"י הבריטים יחד עם שאר חברי ההגנה. קיבל חנינה, ונבחר לאספת הנבחרים של א"י, למחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ולחבר ההנהלה. בשל חילוקי דעות על הקו הפוליטי הפרו-בריטי של ויצמן שדגל בתפיסת השלבים הפרגמטית של "עוד דונם ועוד עז" – פרש ז'בוטינסקי, אשר ביקש לערוך "רוויזיה" )בחינה מחדש( של כל הנחות היסוד של התנועה הציונית, הקים את המפלגה הרביזיוניסטית ואת בית"ר ובכך ניסה ליישם את העיקר על פי תפיסתו: האקטיביזם המדיני והיוזמה הפרטית. נפטר בארה"ב ב 1940.
מראשי התנועה הציונית ותנועת הפועלים הציונים. היה רה"מ ושר בטחון ראשון של מדינת ישראל. בן גוריון נולד כדוד גרין ב-1886 בפולין, וב-1906 עלה לארץ. הוא למד משפטים בקושטא וחזר לארץ ב-1914 . ב-1915 גורש ע"י התורכים למצרים, משם יצא לארה"ב והיה פעיל בתנועת "החלוץ", ובהקמת "הגדודים העבריים" לשחרור א"י .לאחר מלחה"ע ה-1 חזר לא"י והחל בפעילות ציונית עניפה. היה ממנהיגיה של מפלגת "פועלי ציון" ו"מפא"י", המזכיר הראשון של ההסתדרות (1921), יושב ראש הסוכנות היהודית (1935), יושב ראש מינהלת העם הזמנית, ועם הקמת המדינה – ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון . בתקופת המאבק נגד הבריטים דרש את איחוד כל הכוחות הלוחמים במחתרות , וריכוזם תחת מרות אחת. באפריל 1948 נבחר למנהל עניני הביטחון לאחר צאת ההגנה מהמחתרת. לאחר החלטת האו"ם הכריז על כינון מדינת ישראל והקמת ממשלה זמנית. הוא התמסר להקמת צה"ל, לממלכתיות ולקליטת העלייה. ב 1953 פרש מהשלטון לשדה בוקר במטרה לסחוף אחריו את הנוער להתישבות בנגב . בן גוריון ייזכר כמנהיג אשר רעיונותיו עיצבו את האידאולוגיה של מדינת ישראל בראשית דרכה וקבעו את דמותה.
בתקופת המנדט הקים הישוב היהודי בארץ ישראל מוסדות נבחרים, אשר היו תשתית לשלטון-עצמי, אף על פי שכמה קבוצות אוכלוסייה יהודיות נמנעו מהשתתפות בהם. המוסדות העיקריים היו אספת-הנבחרים, הוועד הלאומי והרבנות הראשית. גופים אלה עסקו בנושאי חינוך, תרבות, סעד, בריאות ושירותי דת של הישוב היהודי. במקביל פעלו גופי ההסתדרות הציונית העולמית ומשנת 1929 גם הסוכנות היהודית. תקנות כנסת ישראל אושרו על-ידי הנציב העליון פלומר ב- 30 בדצמבר 1927 ופורסמו בעיתון הרשמי ב- 1 בינואר 1928.
מועצת הרבנות הראשית
(2) מספר החברים בכל לשכת רבנות ייקבע ע"י ועד הקהילה בתנאי שבכל מקום שבו קיימת עדה ספרדית תהיה לעדה הנ"ל ביאת כוח בלשכת הרבנות, ביחס למספר חברי העדה.
(2) כל בית דין כזה יהיה כוחו יפה, בהימלכו בדעת ועד הקהילה, ובהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר באופן חוקי, למנות אפוטרופוסים על נכסי יתומים קטנים ונכסי אנשים נעדרים מן הארץ שהם חברים לקהילה.
(ב) לפקח על הקדשות צדקה של יהודים; (ג) למנות אותם הפקידים שיהיו נחוצים לשם מילוים הנכון של תפקידי מועצת הרבנות הראשית ולשכותיה; (ד) ליישב עפ"י הוראות פקודת הבוררות הנוהגת מזמן לזמן כל הסכסוכים בין יהודים במקום שנכתב שטר בוררות על ידי שני הצדדים.
מתוך קובץ מסמכים בתולדות המדינה 1897-1979, ירושלים תשמ"א, ערכה נורית גבזה ברוורמן, הוצ, משרד הבטחון, ע"מ 30-35.
רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל ואחר כך של מדינת ישראל משנת 1936 עד יום מותו. נולד בפולין והתחנך באנגליה ובצרפת. בשנת 1908 הוסמך לרבנות. היה בעל תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה של לונדון. בשנים 1915 עד 1936 כיהן כרב באירלנד – בתחילה כרבה של בלפסט ומשנת 1925 הפך לרב הראשי של אירלנד. בתקופת השואה פעל רבות להצלת יהודים, וביחוד להוצאת ילדים יהודים מן המנזרים, בהם הוסתרו על מנת להציל את חייהם. על שמו נקרא היישוב "משואות יצחק".
סופר עברי, מחלוצי החקלאות היהודית בארץ ישראל.
נולד באוקראינה למשפחה חקלאית. עלה לארץ ישראל ב 1890. נמנה על מייסדי חדרה. עבד כפועל חקלאי בחדרה ובמושבה ראשון לציון. בשנת 1893 עבר למושבה הסמוכה רחובות, ובה השתקע כפרדסן וכורם. בשנת 1900 היה ממייסדי "התאחדות המושבות ביהודה" – גוף שהשתלב בשנת1927 ב"התאחדות האיכרים" – ארגון שייצג את "המחנה האזרחי" ותמך בעידוד המשק הפרטי. ערך את בטאון ההתאחדות – "בוסתנאי".
בשנת 1906 פרסם סיפורים ראשונים מחיי הערבים והאיכרים היהודים, ובכך הפך לסופר העברי הראשון שכתב סיפורים על הווי הערבים והבדואים. כתב גם ספרי זכרונות על ראשית ההתיישבות היהודית בא"י. כתביו כונסו ב- 12 כרכים.
מנהיג ציוני ואיש מדע, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, נשיאה הרביעי של ההסדרות הציונית.
למדיניותו הציונית היו מתנגדים רבים במהלך הזמן, בעיקר משום שאהד את אנגליה והאמין שלא תתכחש להבטחותיה בנושא הבית הלאומי. נולד ברוסיה הלבנה, קיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו בלט בלימודי הכימיה והמדעים. בגיל 15 יסד בעיר מולדתו אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה היתה להנחיל את הדיבור העברי להמוני היהודים.
בשנת 1898 השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון, לאחר שהתקרב לחוג סטודנטים יהודים מרוסיה, שהיו ציוניים בהשקפתם. שנה לאחר מכן, ב 1899 קבל תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה בה למד בשוויץ. בקונגרס השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בא"י.
בשנת 1921 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וב-1929 נבחר לנשיא הסוכנות היהודית.
בשנת 1936, השתקע סופית בארץ ולצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר לעבודה מדעית ברחובות – ניצול פרי הדר לצרכי תעשיה. בתקופת מלחמת העולם השניה, גייס את כישוריו כמדען למאמץ המלחמתי של בריטניה והמציא שורה של המצאות כימיות שחשיבותן הצבאית היתה גדולה. לאחר המלחמה, על רקע מדיניותה העוינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לטרומן – נשיא ארה"ב בבקשה להפעיל את השפעתו, מהלך שהוביל בסופו של דבר למנויה של ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית לפתרון בעיית ארץ-ישראל. ב -1948, נבחר לכהן כנשיאה הראשון של מדינת ישראל.
מראשי התנועה הציונית, מחשובי המנהיגים של תנועת העבודה, הסתדרות העובדים ומראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל, סופר והוגה דעות, עורכו הראשון של עיתון "דבר".
נולד ברוסיה הלבנה לבית סוחרים אמיד, ספג מסורת יהודית וציונית מילדות. הושפע מן הסוציאליזם הרוסי, הצטרף למפלגות סוציאליסטיות ויהודיות שונות. בשנת 1909 עלה ארצה, תחילה עבד כפועל חקלאי במושבות שונות, חיש קל הפך פעיל פוליטית והיה בין יוזמי "המשביר" – האגודה הצרכנית של הפועלים, ובין המניחים את היסוד לקופת חולים.
ב – 1918 התנדב לגדוד העברי הארץ-ישראלי שהוקם ע"י הבריטים ושרת בו עד פירוקו.
ב – 1920 פעל יחד עם דוד בן גוריון איחודן של מפלגות הפועלים בארץ.
ב- 1925 התמנה לעורכו הראשי הראשון של עיתון "דבר" – בטאונה של הסתדרות העובדים.
יסד את הוצאת הספרים של ההסתדרות "עם עובד". לאחר פרסום הספר הלבן הבריטי של 1939, היה בעד החרפת המאבק נגד ממשלת המנדט. משפרצה מלחמת העולם השניה, תמך בהתגייסות לצבא הבריטי, כדי להכשיר כוח צבאי יהודי עצמאי.
נפטר ב 1944 , נקבר בקבוצת כינרת, בה עבד עם בואו לארץ.