"מקלט בטוח" – רק במדינה עצמאית
נוכח דבקותם של שלטונות המנדט בגזירות הספר-הלבן, ונוכח סבלם הנורא של היהודים בכל ארצות השלטון והכיבוש הפאשיסטי (אשר מלוא היקפה הנורא של השואה שנתחוללה שם טרם נודע באותם ימים), הגיעה הנהלת הסוכנות למסקנה, שיש צורך לנסח מחדש את מגמותיה של התנועה הציונית. בעיקר ראו המנהיגים צורך להביע בצורה חד-משמעית את השאיפה להפיכת הבית-הלאומי למדינה יהודית עצמאית, במועד מוקדם ככל האפשר לאחר תום המלחמה. ועידה כללית של ציוני ארצות-הברית שנתכנסה ב- 11 במאי 1942 במלון בילטמור בניו-יורק, בהשתתפות נציגים מן הארץ ומאירופה, ניסחה – לכן – הצהרה חגיגית, שקבעה בין היתר:
…העם היהודי, תוך חתירתו לגאולה לאומית, מקדם בברכה את התפתחותם הכלכלית, החקלאית והלאומית של העמים והמדינות הערביים. הוועידה חוזרת ומאשרת את הגישה שננקטה כבר בעבר בקונגרסים של ההסתדרות הציונית העולמית, המביעה את נכונות העם היהודי ושאיפתו לשיתוף-פעולה מלא עם שכניו הערביים.
הוועידה קוראת להגשמת מטרתם המקורית של הצהרת-בלפור והמנדט, ש"בהכירם בקשר ההיסטורי של העם היהודי אל ארץ-ישראל" נתכוונו לתת לו – כהצהרת הנשיא וילסון – את האפשרות להקים בה קומונוולת' יהודי. הוועידה חוזרת ומאשרת את יחסה השלילי שאינו ניתן לשינוי כלפי הספר הלבן של 1939 ומצהירה, כי אין לו כל תוקף מוסרי או חוקי.
הספר-הלבן נתכוון להגביל – ולמעשה לבטל לגמרי – את זכותם של היהודים לעליה ולהתיישבות בארץ-ישראל, וכמו שהצהיר מר צ'רצ'יל בבית-הנבחרים במאי 1939, הנו "הפרה והתכחשות להצהרת בלפור". מדיניות הספר-הלבן היא אכזרית, ואין כפרה לשלילתו את זכות המקלט מאת היהודים הנמלטים מרדיפות הנאצים: ובזמן שארץ-ישראל הפכה לנקודת מוקד בחזית המלחמה של האומות המאוחדות, ויהודי ארץ-ישראל נתבעים לספק את כל כוח האדם שאפשר להשיגו למען המשק החקלאי, בתי-החרושת ומחנות הצבא – עומד מסמך זה בניגוד גמור לאינטרסים החשובים ביותר של המאמץ המלחמתי המאוחד.
תוך ההיאבקות עם כוחות התוקפנות והעריצות, שהיהודים היו ראשוני קרבנותיהם ושמאיימים גם אל הבית-הלאומי היהודי, חייבים להכיר בזכות היהודים בארץ-ישראל למלא את מלוא תפקידם במאמץ המלחמתי ובהגנת ארצם, ע"י כוח-צבאי הלוחם תחת דגלו ותחת הפיקוד העליון של בעלות-הברית.
הוועידה מצהירה, שסדר העולם החדש שיקום אחרי הניצחון לא יוכל להתבסס על יסודות של שלום, צדק ושוויון, אלא אם כן יימצא בו פתרון סופי לבעיית חוסר-המולדת של היהודים.
הוועידה דורשת, ששערי ארץ-ישראל ייפתחו, שלידי הסוכנות היהודית יימסרו הפיקוח על העלייה והסמכות הדרושה למען בניית הארץ, ובכלל זה – פיתוח אדמות הבור הלא נושבות, ושארץ ישראל תכונן כקומונוולת' יהודי, המשולב במבנהו של העולם הדמוקרטי החדש.
הצהרה זו, הידועה כתוכנית בילטמור, הפכה למצע המדיני של התנועה הציונית, ולבסיס לתביעות שהעלו מנהיגי התנועה והיישוב בשנים שלאחר מכן בפני ועדות מנדטוריות למיניהן ובפני מוסדות האו"ם.
מתוך "סקירה חודשית" 9-10, אוקטובר 1967, ההוצאה לאור מש"הבט, עמ'267
