פרקים מתוך הספר "התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל"
משה שרתוק, דברים בישיבת הועד הפועל הציוני, נובמבר 1942
קודם כל לגופו של ענין – מה צריכה להיות המדיניות שלנו. – – דעתי היא שאנחנו במשך המלחמה זאת ולקראת גמר מלחמה זו, מוכרחים לחגור, לאזור את כל מאמצי כוחותינו, כדי להשיג את המקסימום האפשרי, ואנחנו ניתן את הדין בפני ההיסטוריה העברית, אם לא נלך בדרך זו, אפילו אם יהיה יסוד קצת אוטופיסטי בתכנית שלנו, מפני שאני חושב שהעולם יהיה מוכרח קצת לשקוע באוטופיות לגבי הסידורים, ואנחנו לא נפגר אחרי העולם ולא נהיה רק עם העולם. הגורל היהודי מצווה אותנו להיות יותר מרחיקי לכת, מאשר העולם יכול להיות, ודבר זה פירושו מדינה יהודית.
כל הדיבורים שמדינות קטנות עבר עליהם כלח, כתוצאה ממלחמה זו לא תקומנה מדינות קטנות – כל זה אינו מעלה ואינו מוריד, זה אולי מקשה את המטרה לגבי השאלה היהודית שלנו.
ואם אני אומר מדינה יהודית, אין אני מתכוון לומר, שאם בעולם ישלוט עקרון הפדרציה, אני ארצה שהעם היהודי יהיה עם לבדד ישכון, זה לא יהיה, אני מוכן לקבל פרינציפ זה, להפיק ממנו מקסימום תועלת בשביל עצמאות העם היהודי, אבל איני מוכן לשכוח את ההכרחי בשביל העם היהודי, ואותו הדבר שישנו לכל עם ושום סידור לא יגזול את זה מהם.
שנית – מדינה יהודית, הגשמת הקמתה תתכן בשני שלבים שונים. יכול להיות תהליך של עליה והתיישבות, יצירת רוב יהודי באיטיות, וממילא אז מדינה זו תהיה מדינה יהודית. יכולה להיות הקמת מדינה יהודית כמכשיר של תהליך זה. אנחנו עכשיו מוכרחים להציג את ענין המדינה היהודית כמכשיר הבניין.
_ _ זה למעשה מדינה יהודית. אם אומרים זאת באמת, אם למלים תהיה משמעותם הנכונה, אז שלטון יהודי על עליה והתיישבות פירושו מדינה, כי אי אפשר להפריד את הדברים האלה מכל מערכת הפעולות של השלטון. אי אפשר לומר שיש שלטון אשר ידאג לסדר ולמשטר בארץ, לבתי דין, לחוקה, לענייני המכס ושלטון אחר לעליה ולהתיישבות. כל הדברים האלה משולבים.
_ _ צריך שיהיה ברור שמטרתנו אינה מדינה יהודית. אם אנחנו מעמידים בשלב זה מדינה יהודית כתביעתנו, אין זו מטרתנו, מטרתנו היא עלייה והתיישבות המונים, עד כמה שאפשר יותר גדולים, שייכנסו לארץ, ויחיו בארץ חיים ראויים לשמם, וזה כולל הכל. שלטון יהודי זהו אמצעי להשגת מטרה זו.
___________________________________________________________
דוד בן גוריון, "המדיניות הציונית", יולי 1943
ציונות גדולה הפותרת בעיות גדולות – סיכוייה גדולים יותר להצלחה
— אולם השאלה חוזרת: היש סיכויים לפתרון הציוני המלא, הגדול? כבר נאמר שאין בכוח היהודים עכשיו להפוך את ארץ-ישראל למדינה יהודית בלי עזרה חיצונית, בין-לאומית.
— והשאלה היא: התיתכן הכרעה מדינית על בסיס "תכנית ירושלים"?
התשובה נתונה בשני שיקולים:
1. שיקול היסטורי. כבר ניתנה פעם הכרעה כזו מצד אנגליה ואמריקה – בסוף המלחמה הקודמת.
— מה הייתה כוונת הצהרת בלפור ומשמעותה המדינית? על כך יש עדות מוסמכת ומובהקת של ועדה מלכותית בריטית (הכוונה לוועדה המלכותית – ועדת פיל ) 1936)) אשר בדקה כל התעודות וגבתה עדות מאת מחברי ההצהרה, בתוכם לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל – ראש הממשלה שניצח במלחמת העולם הראשונה, וראש הממשלה המנצח במלחמת העולם השנייה. והועדה המלכותית קבעה שני דברים: 1) ארץ-ישראל הנזכרת בהצהרת בלפור, כוונתה הייתה לא ארץ-ישראל המערבית בלבד, אלא הארץ בגבולותיה ההיסטוריים; 2) "הבית הלאומי" הנקוט בלשון ההצהרה כוונתו הייתה – אפשרות של מדינה יהודית.
2. אולם תביעתנו נשענת לא רק על הבטחה והתחייבות שניתנו פעם. יש הגיון פוליטי מחודש בתביעתנו, ודוקא בתביעה של ציונות גדולה, ממלכתית, איש לא יוכל לערוב שמאמצינו באנגליה ואמריקה יצליחו מיד או יצליחו בכלל, ויתכן שאנו עומדים בפני היאבקות קשה וממושכת; אבל גם הנסיון וגם ההיגיון המדיני אומר – ציונות גדולה עלולה עכשיו להתקבל יותר על דעת הגורמים המכריעים מכל ציונות אחרת, כי רק הציונות הגדולה פותרת בבת-אחת את שלוש הבעיות הקשות הקשורות בעם ישראל וארץ-ישראל:
– הבעיה ההיסטורית של העם היהודי המחוסר מולדת;
– הבעיה של מצוקת המוני ישראל באירופה וארצות אחרות בתקופה זו;
– הבעיה הפנימית של ארץ-ישראל – הניגוד בין יהודים וערבים בשאלת העלייה.
— מהו תכנה ועיקרה של הציונות הגדולה? לא נוסחה מדינית זו או אחרת – אלא יצירת עובדה, כלומר לא הכרעה מילולית, אלא הכרעה במעשה: העברה יהודית רבתי ומהירה לארץ-ישראל מיד לאחר המלחמה. עם הכפלת הישוב היהודי – ובאמצעים בין לאומיים הדבר ניתן להיעשות בזמן הקצר ביותר, נפתר ביסודו הקושי הפוליטי בארץ. לאחר שיתווסף המיליון היהודי הראשון בארץ – יש אפשרות לסדר את המשטר בארץ בדרך הטבעית ביותר, מתוך סילוק כל הניגודים הפוליטיים העומדים עכשיו בין יהודים וערבים.
הגורם הערבי
ובזה אני בא לגורם הערבי. רבים אולי יתרעמו ויתפלאו למה נדון הגורם הערבי רק לאחר הגורם האנגלי והאמריקאי, והרי הגורם הערבי הוא קודם וקובע גם את מדיניותה של אנגליה, ואולי גם של אמריקה במזרח התיכון. יש להודות: מבחינת הנצח הגורם הערבי קודם. הערבים קדמו בארץ-ישראל ובארצות השכנות לאנגליה ואמריקה. וודאי יישארו כאן לאחר שכל המדינות הזרות יסתלקו מכאן לגמרי. ברם, אין דין הפוליטיקה כדין המטפיזיקה.
אין נצח במדיניות. יש רק זמן קצוב ומסוים פחות או יותר שמכריע במאורעות פוליטיים כמו במאורעות אישיים.
פרק הזמן הקובע את גורל הציונות הוא זמן היהפכו של הישוב היהודי ממיעוט לרוב. בפרק זה לא הערבים אלא האנגלים (והאמריקנים) יהיו המכריעים. הערבים ישמשו רק גורם-משנה.
— לשם מעבר זה, הקובע הכל, אנו זקוקים לעזרה אנגלית-אמריקאית, ומעבר זה לא יעשה בהסכם ערבי – ללא עזרה אנגלית-אמריקאית. ובתקופת מעבר זו עלינו להבהיר לעצמנו שלוש שאלות, אשר לא הוגדרו עדיין ב"תכנית ירושלים":
– מה יהיה מעמד הערבים בארץ-ישראל יהודית, במדינה יהודית?
– מה יהיו יחסיה של ארץ-ישראל יהודית לארצות השכנות?
– מה יהיו היחסים בינינו ובין הערבים בתקופת המעבר – עד שתבוצע "תכנית ירושלים"?
התשובה שיש לתת היא בת ארבעה סעיפים:
– שלטון דמוקרטי מיוסד על שוויון גמור של כל התושבים ללא הבדל דת ולאום;
– אוטונומיה מלאה לכל העדות בארץ בענייניהן הפנימיים – דתיים, חינוכיים ובדומה;
– שלטון עצמי בכפר ובעיר (אוטונומיה מוניציפלית ממשית);
– השוואה מודרגת של כל תושבי הארץ ברמת-החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית.
בארבעה סעיפים אלה יש להשלים את "תכנית ירושלים".
שני גורמים יחייבו ארץ-ישראל יהודית להיות למופת ביחסה למיעוטים לאחר שהיהודים יהוו רוב בארץ: א) מציאות קיבוצים יהודים בגולה, ב) מציאות ארצות ערביות בשכנות הארץ.
___________________________________________________________
מאיר יערי *, דברים בישיבת הועד הפועל הציוני המצומצם, נובמבר 1942
_ _ אנו פרסמנו את החלטתנו הפוליטית בעיתונות, האומרת:
סדר העולם החדש, עם בוא הניצחון על יסודות השלום, הצדק והשוויון, לא ייתכן בלתי אם תיפתר בו פתרון מוחלט שאלת חוסר המולדת של העם העברי.
אי-לכך הננו דורשים:
א. לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה היהודית.
ב. לכונן בארץ-ישראל משטר מדיני, תחת פיקוח בינלאומי, אשר יעניק לסוכנות היהודית את הזכות לנהל את העלייה היהודית לפי מלוא כוח הקליטה של הארץ ובמידות ההולמות את מצוקת הגולה היהודית עם תום המלחמה.
ג. להעניק לסוכנות היהודית את הזכות הדרושה לפיתוח הארץ ובניינה, לרבות יישובן של כל אדמות הממשלה ואדמות בלתי מיושבות לפי תוכנית המכוונת לטובת שני העמים, אשר תאפשר התיישבות יהודית צפופה ופיתוח המשק הפלחי הערבי.
ד. לכונן בארץ ישראל אחרי המלחמה משטר, המיוסד על שוויון פוליטי לשני העמים, אשר יאפשר הגשמה מלאה ובלתי מופרעת של הציונות ויצעיד את ארץ-ישראל לקראת עצמאות מדינית במסגרת של משטר דו-לאומי.
_ _ כדי להבטיח המשך לעליה ולהתיישבות, הכרחי הסכם עם העם השכן. אם לא יהיה משטר של הסכם ושלום, יכול לקרות לנו, שאנו נכריז על עליה בלתי מוגבלת, אך בבוקר לא עבות נעמוד שוב פעם בפני שוקת שבורה. במשטר של שלום והסכם יש לחתור לעליית שני מיליונים יהודים לארץ-ישראל במשך 10 שנים. עלינו להציג לעצמנו את המטרה לחסל במשך התקופה הקצרה הזאת את הבעיה הארורה של קיומנו כמיעוט יהודי בכל ארצות העולם, לחדול להיות מיעוט בארץ-ישראל – זוהי תמצית הציונות בימינו.
_ _ אני מעריך, כי נוסח "בילטמור" לא ניתן לביצוע אחרי המלחמה הזאת. איני סבור שנוכל להגשים בשקט תוכניות גדולות ללא חתירה לקראת הסכם עם הערבים. נכון, כי גם בלי הסכם עם הערבים אנו נמשיך את המפעל הציוני. אנו מוכנים להמשיך בתנאים הטראגיים ביותר. אבל אנו מוכרחים לשאול, איך ליצור את התנאים הנוחים ביותר להגשמה. אני טוען כי משטר של הסכם ושלום הוא הדרך הקצרה להגשמת הציונות.
___________________________________________________________
יצחק טבנקין, אחדות פועלים מדיניות ציונית, 1944
—חברים, אנחנו חשבנו, ועודנו חושבים כך גם כיום הזה, כי אסון הוא שירדה לעולמנו האידיאה בדבר המדינה כתנאי קודם להתיישבותנו!
_ _ אינני אומר חלילה, שב"בילטמור" אמרו למסור את חציה של א"י או שליש ממנה למדינה ערבית, אני רק מדגיש שההבטחה הבין-לאומית וההכרה הבין-לאומית היא: א"י כולה להתפתחות ולעליה. אינני מומחה ל"בילטמור", ואפשר שגם שם נתקבלו הרבה דברים טובים, אבל אינני יודע במה פרוגרמת בילטמור ערבה לאוזן יותר מפרוגרמת בזל: אני בדבר אחד: אין לסלק את א"י לא רק מהכרה בין-לאומית, – אלא גם מרשות בין-לאומית.
חברים! הויכוח הוא: האם הצבת הראשונה ההכרחית היא מדינה? אם כך אתם חושבים הרי התרחקנו מרחק רב. מדוע? אנחנו חשבנו את ההסכמה למדינה עברית בחלק של א"י לעוול ולשגיאה היסטורית. אבל לא רק עוול ושגיאה היסטורית, – אני חשבתי את הרעיון הזה לאוטופיה, ולאוטופיה מזיקה. חשבתי ואני חושב שרעיון זה מחנך את תנועתנו לשינוי ערכין. מדינה – הקודמת לכל – מדינה לא כאידיאל, לא כמטרה סופית, אלא מדינה כתנאי ראשון, – הרי זו תפישה והערכה אחרת של כל המפעל בארץ. במלחמת עם על עצמאותו ועל שחרורו, לא רק מותר, אלא לעתים גם הכרחי לסכן את האנשים ואת המשקים. העם לוחם לעצמאותו הפוליטית, על משקיו, על אנשיו, על חייו, בעד דגלו, על המדינה שהיא הביטוי הפוליטי לעצמאותו הממשית של העם. אבל מדינה כתנאי קודם, בטרם שישנם האנשים, בטרם הם קיימים קיום עצמאי ממשי בארץ, מדינה זו איננה ביטוי לעצמאותם של אנשים, – אלא שלטון שאינו מיוסד על כוחו של העם ונשען על כוח של מישהו אחר. כי מדינה אינה קיימת בלי שלטון וכוח. רק הקומונה הנכספת נטולת המעמדות תהיה פעם חברה "מדינה" ללא שימוש בכוח וללא שלטון. המדינה בהופעותיה ההיסטוריות היא שלטון וכוח שלטון. רצוננו בשלטון שלנו על הארץ לפי כוחנו העובדתי, כתנאי קודם – מביא לתכנית חלוקת הארץ, מביא לחלוקת הארץ ויביא לחלוקת הארץ. מטרה פוליטית זאת – השגת מדינה "עצמאית" כתנאי קודם להמשך מפעלנו – מביאה בהכרח להגבלתה וצמצומה באותו חלק מהארץ אשר בו התיישבנו כבר או אשר בו אנו מהווים את רוב התושבים, רוב מכריע.
___________________________________________________________
החיוב והשלילה "בבילטמור", מאי 1942
(המאמר הופיע בעיתון "חירות" במאי 1942 ללא חתימה)
אנו שומעים עתה תכופות את המלים "מדינה עברית", "צבא עברי", "ציונות מדינית", "תכנית נורדאו", "הכרעה" במקום "הסכם" (לגבי הערבים), וכו' וכו', מפי אנשים, אשר עוד לפני זמן קצר מאד היו מתנפלים בשף קצף על כל מי שהעז לחשוב ולדבר ברוח זו. אנו נקלים בחוגים רחבים של נוער, הנאמן נאמנות להנהגה הרשמית ב"הסתדרות" ובישוב בסיסמאות כגון "ציונות צבאית" "ציונות מהפכנית". בו בזמן שלפני שנים ספורות נחשבו אצלם סיסמאות אלו כ"בריונות", "חוסר אחריות", "רדיפת רוח" ו"שבתאות חדישה"… את כל החידוש הזה בהלך-המחשבות הפוליטי של חוגי מפא"י אנו מכנים כאן לשם הקיצור במלה "בילטמור".
נשאלת השאלה" מנין נובע "בילטמור"? מה גרם להופעתו, ולאן הוא מוביל? ועל שאלה זו נשתדל להשיב כאן בתכלית הקיצור.
— במה נבדלה השיטה המפא"יניקית מן הרביזיוניסטית עד המפנה ה"בילטמורי"? הרביזיוניזם, שהמשיך בנידון זה את המסורת של הציונות המדינית מימי הרצל ונורדאו, טען כי השאלה העיקרית היא צורת השלטון המדיני בארץ ישראל. הוא ראה את הציונות כשאיפה להעביר את המוני הגולה לארץ-ישראל ומצא שבלי שלטון מדיני אשר יסייע בפועל לקליטת העלייה ההמונית אין כל סיכוי לציונות להגיע אל מטרתה. לכן הוא שם את הדגש על מדיניות-החוץ הציונית, שתיעזר ע"י בני-ברית שונים מקרב אומות העולם, ותגרום לביטול המשטר האנטי-ציוני ולהקמת משטר מדיני פרו-ציוני בארץ-ישראל.
ד"ר ויצמן ומפא"י טענו, שהמשטר המדיני הקיים בארץ-ישראל הוא משביע רצון ("סטיספקטורי"), כל זמן שהוא אינו מונע מן הישוב הקיים בארץ מלגבש את חייו התרבותיים והכלכליים לפי רוחו הוא ולגדול ולהתפתח בהדרגה ע"י עליה ורכישת קרקעות. הם ראו את עיקר הציונות לא בגאולת המוני הגולה אלא בהתפתחותה והתגבשותה של "יהדות" לדוגמא בארץ-ישראל – ישוב המדבר עברית, עובד אדמה ו"פרודוקטיבי" במובן הכלכלי ההולך וגדל, באופן אורגני, ע"י מבחר מתאים של העולים, ע"י "הכשרת" העולים בגולה לקראת "תנאי החיים" בארץ, וכו' וכו'. כל ניסיון להטיל את עם ישראל ואת הישוב למערכה מדינית להפלת השלטון הקיים ולהקמת שלטון מדיני חדש בארץ ראו ד"ר וייצמן ומפא"י כדבר "מסוכן", כ"הרפתקנות" ו"בריונות" העלולה להביא נזק ל"בנין".
— אין כל פלא, ששתי השקפות אלו לא הגיעו לידי הבנה הדדית עד שנאלצו להיפרד לגמרי זה מזו ע"י הפילוג בתנועה הציונית (הכוונה לפילוג בשנת 1931).
אולם במאי 1939 הגיעה ההשקפה המפא"יניקית לידי משבר גורלי. הפרלמנט הבריטי אישר את "הספר הלבן" הידוע הקובע גבול ברור ל"בנין": 75,000 עולים נוספים ואח"כ – הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל. "הקו" של מפא"י נשבר.
–עם פרוץ המלחמה השתעשעו זמן קצר באשליה, כי בימי המלחמה תשרור "שביתת נשק", והממשלה לא תגשים את הספר הלבן. אבל גם אשליה זו נתבטלה עם פרסום חוק הקרקעות, ועם סגירת שערי הארץ בפני הפליטים היהודים.
— הכל מכוון לדבר אחד: לפורר את יסודות המשק היישובי, שהוקם במשך עשרים שנה, לרושש ולנשל את היהודים, להעשיר את הערבים, ולהכין לקראת סוף המלחמה משבר כלכלי חמור בחלק העברי של הארץ אשר יחסל בו כל תאבון לעליה נוספת ויכריחו "להתחיל מחדש" כדי להקים את הריסותיו הוא…
כלומר, נוצר מצב, שהשלטון המדיני הקיים אינו נותן כל אפשרות להתפשר אתו על הבסיס שהיה נהוג עד הספר הלבן מחודש מאי 1939. מאז הספר הלבן הוא אינו מסתפק עוד במניעת הגאולה להמוני הגולה אלא הוא פוגע במישרין בישוב ורוצה להרסו. השלטון איננו עוד אנטי-ציוני בלבד. הוא גם אנטי-יישובי.
לנוכח כל העובדות האלו לא נשארה לאנשי מפא"י כל ברירה אלא להילחם. להילחם – קודם כל על קיומם. שנית – על שלטונם בישוב וב"עמדת המפתח" הציונית. ונתברר להם שאת שני הדברים הללו לא יוכל להבטיח אלא ע"י שינוי המשטר המדיני בארץ.
אחד הגורמים שהריעו אצלם את הכף למלחמה ולא לכניעה הייתה הצעת החלוקה של "ועדת פיל" אשר הופיעה שנתיים לפני הספר הלבן. הצעה זו נראתה להם כמצוינת. היא סיפקה את כל דרישותיהם. נדמה היה להם שהיא נותנת אפשרות לבצר את הישוב וגם להעלות את שלטונם עליו לדרגת שלטון מדיני. העובדה, שהצעת החלוקה ("מדינה עברית בחלק של ארץ-ישראל") נידונה ברצינות ע"י הממשלה הבריטית הוכיחה להם שיש סיכויים למלחמה לשינוי המשטר המדיני בארץ.
ומכאן – "בילטמור".
כל היסודות נשארו כשהיו תמיד. נקודות המוצא: לבצר ולהרחיב בהדרגה את הישוב הקיים ולשוות לו אופי תרבותי וסוציאלי "נעלה". מכאן הנוסחה ב"מצע בילטמור": "למסור את הפיקוח על העלייה לידי הסוכנות היהודית" רק הדרך המדינית נשתנתה. במקום התפשרות עם השלטון האנטי-ציוני – מלחמה לשינוי צורת השלטון, כך שיבטיח הבטחה גמורה ש"הבנין" ימשך. שינוי זה לא בא בגלל אי-רצון מצד מפא"י להתפשר עם השלטון, אלא בגלל החלטתו התקיפה של השלטון שלא להתפשר עוד עם היהודים, ובכלל זה גם עם מפא"י.
— אבל למרות כל אלה יש ב"בילטמור" גם הרבה מן החיוב. ההכרה, שעם שלטון זה לא יוכלו היהודים להתפשר בשום אופן: הכשרתו הרוחנית, הנפשית והתכנית של הנוער למלחמה מסביב למשטר המדיני ולא רק ל"עמידה בשער" בפני פורעים ערביים, התגברות ההכרה העברית הלאומית במקום כל האשליות בדבר "ארגון משותף". "הסכם יהודי-ערבי" "תנועת הפועלים הבין-לאומית" וכו' כל אלה יש בהן כדי לחולל מפנה בפרצופו המדיני של הישוב בכללו.
הציונות הוייצמניסטית מפא"יית הגיעה לכלל דעה, של"מפעל ובנין" צריכה לקדום הבטחת התנאים-המדיניים , הקניית השלטון המדיני המתאים ולא -הכל אבוד. בנקודה זו הם נפגשים עתה עם השיטה הרביזיוניסטית – למרות כל ההבדלים בתפיסת-היסוד הציונית שנשארו בעינם. ובו ברגע שהם הגיעו לנקודה זו, הם נאלצים גם להוציא הרבה מסקנות "רביזיוניסטיות". הן בניסוח מדיניותם, הן במתודיקה הפוליטית והן בחינוך הנוער.
זהו החיוב אולם מהי השלילה?
השלילה שב"בילטמור" כלולה באשליה שאנשי מפא"י הפכו באמת לציונים מדיניים ועתידים להילחם לגאולה הממלכתית השלימה עד הסוף. לפי הניתוח שלנו ברור הדבר, שהסיבות הבלתי-אמצעיות אשר גרמו ל"בילטמור" אינן ציוניות מדיניות אלא יישוביות מקומיות. לא צורך הגאולה של המוני הגולה עוררו אותם לשנות את "הקו" אלא הקיר האטום שבו נתקל "הבנין" עקב הספר הלבן והמדיניות, המסתמלות במק-מייקל (הנציב העליון הבריטי בארץ-ישראל).
פירוש הדבר, שהם לא יילחמו עד הסוף אלא יהיו נכונים להתפשר שוב על בסיס של חלוקה או של איזו צורת ממשל אחרת, שיהא בה כדי להבטיח להם את הצלת "הקיים" ואת המשכת "הבניין", אף אם הארץ לא תהפוך בשלימותה למדינה עברית.
מכאן הניסוח הזהיר של "מצע בילטמור" הבן-גוריוני: "לכונן את ארץ-ישראל כקהילייה יהודית".
והמחבר של "מצע בילטמור", שמו בן-גוריון, אשר היה מראשי התומכים בהצעת החלוקה בשנת 1937, לא הכחיש עדיין את דברי "השומר הצעיר", ש"מצע בילטמור" אינו אלא הסוואה לתכנית חלוקה החדשה.
זוהי השלילה שב"בילטמור". הם מתחילים ב"מדינה יהודית". והם עלולים לסיים בחלוקה או במשטר האנטי-ציוני שהיה נהוג בארץ לפני הספר הלבן האחרון.
להרחבה נוספת, ראה אתר האצ"ל.
