וארשה היתה לסמל למרד, אבל וארשה לא היתה בודדה במלחמת היהודים. בה נתגלם הקרב, בה הגיע לשיאו. אבל לא רק בגיטו וארשה נלחמו. לפני וארשה ואחריה היו מרידות ונסיונות של מרידה: בצ'אנסטוכוב ובביאליסטוק, בבאנדין ובווילנה, בקראקוב ובעשרות עיירות ומחנות נלחם הנוער היהודי. לא תמיד האירה ההצלחה פנים. היו מקומות שבהם לא הארגון הלוחם השתלט על הגיטו, על הגאסטאפו, על היודנראט, אלא להיפך: הללו הכריעו את אי"ל. היו מקומות שבהם לא משתפי-הפעולה אלא אי"ל נאלץ היה לעזוב את הגיטו.
אבל אם יהיה זכר למרד של יהודים בגולה, ייזכרו במחשבה היהודית, בעתיד היהודי גם אותם הבחורים בגיטו צ'אנסטוכוב, שקמו נגד הגרמנים והאקדוחים שבידם לא ירו, ואז התנפלו בשיניהם על אויבם – ונרצחו. אם מבחינת ההד לא הגיעו לשיאו של מרד וארשה, הרי מבחינת הכוח הנפשי, מבחינת הנכונות והמסירות – לא נפלו ממורדי וארשה.
המרד בווארשה – מרד של בדידות היה, אבל הוא לא היה המרד הקשה ביותר. יש מרד קשה עוד יותר, והוכיחו לנו אנשים בטראבלינקה ובסוביבור: אפשרי הדבר שיהיה מרד בגיהינום. יכלו יהודים בתוך טראבלינקה, בסוביבור, בתאי הגאזים, להתקומם, ואם במאוחר, ואם ככלות הכל, ואם גם לאחר הירצחם של מיליונים. הם הוכיחו לנו, שאפשרי הדבר שאדם יילחם בתהום האבדון.
יצחק צוקרמן
מתוך: צוקרמן, יצחק. ספר מלחמות הגיטאות. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 109.
