ההתנגדות בביאליסטוק
גיטו ביאליסטוק היווה צומת שבו התרכזו, בנוסף על בני-המקום, שליחים ובאים מווילנה ומווארשה.
ואומנם, הגיטו והארגון הלוחם בביאליסטוק מהווים בתחומים רבים מעין דרך- ביניים בין השיטות שהופעלו בווילנה ובין אלה שבווארשה. בשלב הראשון של המלחמה הגרמנית-סובייטית סבלו יהודי ביאליסטוק ממכת ההרג פחות מאשר היהודים בערים האחרות בשטח הכיבוש הסובייטי. הגיטו נותר יציב במשך תקופה ממושכת הודות למפעלי החרושת והמלאכה שהוקמו, והודות לזריזותו של אפרים ברש במשא-ומתן ובתמרונים עם השלטונות.
כך נתחזקה הדעה, גיטו ביאליסטוק עשוי להינצל מהפגעים, שפקדו קיבוצים יהודיים אחרים.
גיטו או יער
בגיטו ביאליסטוק התארגנו שני כוחות לקראתהמאבק המזוין. הגרעין העיקרי באחד הארגונים היה מורכב מהקומוניסטים ואנשי השומר הצעיר, ובמרכזו של הארגון השני עמד קיבוץ ההכשרה של חברי ‘דרור’ בביאליסטוק. הריכוז של אנשי ‘דרור’ זכה להתעצמות, לאחר שבקיץ 1942 הגיע למקום מרדכי טננבוים-תמרוף מווארשה והתייצב בראש חבריו.
הוויכוח על הדרך אותה יש להעדיף בתוכנית הלחימה – גיטו או יער – לא היה נחלת גוף אחד בלבד, אלא העסיק את כל הארגונים בגיטו. הרוב נקט בעמדה, כי יש לחתור למאבק בשני מסלולים; אך פלג בשם ‘הארגון של יודיתה’ (על-שם יהודית נובוגרודזקי שעמדה בראשו), שריכז בתוכו קומוניסטים וגם אנשים מחוגים אחרים, גרס, כי אין מקום ללחימה בגיטו, ויש להפנות את כל הכוחות ליער. הקומוניסטים סירבו להקים חזית משותפת עם אנשי ‘דרור’. המאמצים להתגבר על הפיצול בלעו זמן רב, ורק סמוך למועד האקציה האחרונה נוסד הארגון המאוחד, ומרדכי טננבוים היה לראש המטה.
השגת נשק
הנשק, שהגיע לידי אנשי הארגונים בביאליסטוק, הובא בחשאי על-ידי העובדים אצל הגרמנים. במשך כל שנת 1942 רוכזו רק כלי-נשק בודדים. האקציה החלקית בינואר 1943 דרבנה את המחתרת להגביר את כוח החימוש, וצבירת הנשק נעשתה בדרכים שונות. כלים וחלקי כלים, אקדחים וחלקי רובים – ובמקרה אחד אף רובה אוטומטי – הוגנבו לתוך הגיטו.
במשך שנת 1943 ערכו חברי הארגון שתי פשיטות על מחסני הנשק הגרמניים, ובשתיהן רוכזו מעל לשבעים רובים וחלקי רובים. כן הופעלו בגיטו סדנאות נשק, שבהם עסקו בהרכבת חלקי כלים ותיקון נשק פגום. פותח גם ייצור של רימונים מתוצרת עצמית.
בביאליסטוק נעשה נסיון להגיע לפולנים במחתרת, שהיו פעילים ב’ארמיה קאריובה’, ולקבל עזרה ממחסניהם. במכתב, שבו פונה טננבוים לראשי ההנהגה של המחתרת הפולנית במחוז, נאמר בין השאר: “כאזרחי המדינה הרינו פונים אליכם כאל נציגי פולין החופשית: מאות רימוני-יד ועשרות אקדחים – ודאי שאין בהם כדי לחרוץ גורל, אך יש בהם כדי להכריע בגורלם של אחרוני הגיטו. זה דבר אחד. מוצא אחר – להעביר מיד את אנשינו-לוחמינו אל המערכה הכללית.
למטרה הנשגבה הרינו מעמידים לרשות התנועה את המקסימום מזה שנותר לנו בגיטו לאחר הרצח השיטתי על-ידי סרדיוטות היטלר. מחכים אנו להחלטתכם. רוצים אנו לקוות, כי ברגע של שיקול-דעת תחשבו על אחריותכם כלפי אלפי הנפשות וכלפי ההיסטוריה”.
למכתב זה לא באה כל תשובה.
בזמן האקציה של ינואר לא פעלה המחתרת במלוא כוחה, אך היו גילויים של התנגדות. ידוע ביותר הוא מקרהו של יצחק מלמד. הוא שפך חומצה גופריתית בפניו של איש ס”ס, והחייל הפצוע החל לירות ללא אבחנה והרג אחד מחבריו. מלמד ברח, וכתגמול נלקחו 120 יהודים והוצאו להורג. אך הגרמנים לא הסתפקו בכך: הם איימו, שאם מלמד לא יוסגר לידיהם, יחסלו את הגיטו כולו.האיש התייצב, כשם שהתייצב ויטנברג בווילנה, והגרמנים הוציאוהו להורג בתליה.
בתקופה שבפברואר עד אוגוסט התבססה היחידה היהודית ביערות מסביב לביאליסטוק. באותה עת עדיין לא פעל ביערות אלה כוח פרטיזני כללי, ונפל איפוא בגורלם של היהודים בביאליסטוק להיות למפלסי דרך של התנועה הפרטיזנית ביערות הסמוכים. תפקיד חשוב בהתבססות ביער מילאו יהודים מהעיירות הקטנות יותר – סופראסל, ישינובסקה, קרינקי, סלונים – שהגיעו לביאליסטוק כפליטים אחרי העקירה במקומותיהם. הם פנו ראשונים ליער וגילו כושר הסתגלות לתנאים. גם הארגונים שלחו אנשים ליער. הוקמה היחידה ‘ופריוד’ )’קדימה'( שעמדה בקשר עם הגיטו באמצעות קבוצת נערות, שפעלו במסווה של לא-יהודיות בצד הארי של ביאליסטוק.
המרד המרד בגיטו ביאליסטוק פרץ ב- 15 באוגוסט 1943, כאשר ביקשו הגרמנים להוציא את אוכלוסיית הגיטו, שמנתה באותה תקופה 45,000 יהודים.
תוכנית הלוחמים היתה מבוססת על התבצרות של קבוצות לוחמים בבתים הגדולים והאיתנים יותר שבשטח הגיטו. הנסיון מהאקציה הראשונה לימד, כי היהודים ברובם אינם מוכנים לציית לגרמנים, והם מתחבאים, נמלטים ומסרבים להיענות לקריאות ואיומים. בהסתמכם על כך הניחו הלוחמים כי ניתן יהיה לשתף רבים בהתקוממות; אולם כשיצאו לרחובות כדי לבדוק את הלוך-הרוח של הציבור, חזרו והודיעו כי רבים נוהרים למקום האיסוף, ואין שומעים לשידולים של הלוחמים. חייקה גרוסמן, חברת המטה של הארגון הלוחם בביאליסטוק, מספרת במרירות על אכזבת הלוחמים: כנראה, קלה יותר מיתה קצרה מחיי עינויים ארוכים.
אכן, חיים בחור, בשקע של קיר, בצינורות הביוב, במערה, אולי לקללה ייחשבו לעומת המוות המהיר, הגואל? אולי לא הבינונו את חיי הבדידות של הורים, המסתכלים בילדים רעבים ונמקים. חיים חסרי תקווה ומוצא. מה בצע בחיים כאלה? הסתבר, שהתוכנית להקביל באש את פני הגרמנים, שיבואו להוציא את היהודים מהבתים, אינה מעשית. היהודים עזבו את הבתים והתאספו ברחוב יורוביצקה, שנקבע כמקום הריכוז.
הלוחמים נאלצו לשנות את הטקטיקה. הוחלט לצאת בראש השיירה הגדולה, להתקיף את הגרמנים בקרב פנים-אל-פנים ולפרוץ דרך, שבה ינועו היהודים הרבים שבמקום הריכוז בעקבות הלוחמים.
“החלטנו לפתוח בהתקפה בלי להתחשב בכוח האויב . לא היתה ברירה. היתה זאת תוכנית אסטרטגית האפשרית האחרונה. ידענו שניפול ראשונים, ידענו שפורצי הדרך, המתקיפים, יהיו נתונים לאש חזקה, ומעטים אולי יפרצו את שרשרת האש. אך ההמונים היו מאחורינו. ייפתח המחסום – ירוצו, יברחו אלפים. במקום הריכוז היו כנראה יותר מ- 20,000 יהודים. יפלו עשרות – יגיעו מאות, יפלו מאות – יגיעו אלפים. ואנחנו? אנחנו נהיה הגשר. גופותינו, קורבנותינו יהיו הגשר החי, גשר החיים להמונים אלה. נפרוץ בנשקנו דרך להמונים. מאחורי הגדר נמצא פרבר רחב-ידיים, ובו שבילים עקלקלים. משם פתוחה הדרך ליערות”.
על הנשק וכמות הלוחמים נאמר: הנשק חולק. מאה יחידות של נשק ארוך חולקו, חוץ מאקדחים ורימונים; והלוחמים היו מרובים, למעלה מ- 200 איש נשארו לא חמושים או חמושים בנשק קצר בלבד להגנה עצמית.
האות ניתן. נתלקחה חבילת חציר, ששימשה סימן ללוחמים שיש להתחיל בפעולה. קבוצות לוחמים, בעיקר נערות, עסקו בחבלה בבתי-החרושת שבגיטו ובהצתת הסחורות המוגמרות ומלאי חומרי-הגלם, המצוי במחסנים. חלק זה של המשימה הצליח. הלוחמים ירו והתקדמו בכיוון לגדר, הסוגרת על הגיטו. החיילים הגרמנים, החבויים ליד הגדר, פתחו באש, כאשר התקרבו אליהם הלוחמים. האקציה של ביאליסטוק באה אחרי המרד בגיטו וארשה, ואין ספק שהנאצים למדו לקח והניחו שהיהודים עלולים להתגונן, ואף התכוננו לכך. האש הגרמנית הבעירה את הבתים, שלצדם התקדמו הלוחמים. היו אלה בתי עץ, והלוחמים מצאו עצמם חשופים. התנהל קרב תוך נסיגה ונסיונות להתקדם. הנאצים הפעילו נשק כבד. בעיצומו של הקרב הופיעו שתי שדרות של אנשי ס”ס. הם ירו ללא הרף מנשק אוטומטי, ניתקו את הלוחמים מההמון וכיתרו אותם. מרבית הלוחמים נפלו בקרב, והנלכדים על-ידי הגרמנים הועמדו ליד קיר – ‘קיר השבעים ואחד’ – ונורו. בין הנופלים במרד היה גם המפקד, מרדכי טננבוים. קרב זה, שבו נאבקו המורדים במערכה פתוחה עם הנאצים, היה עיקרו של המרד בגיטו ביאליסטוק. במשך מספר ימים ולילות נמשכו ההתנגשויות בתוך הגיטו; שרידי הלוחמים והיהודים החבויים חתרו ליער, שם חיכו להם חבריהם לנשק.
