ההתנגדות בקובנה
בחודשים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה התגבשו בגיטו קובנה קבוצות של אנשי תנועות הנוער הציוניות וקבוצות קומוניסטיות במחתרת. בתקופה הראשונה שלאחר פרוץ המלחמה הגרמנית-הסובייטית היו מבצעי הרג מרוכזים ופוגרומים, אך במשך שנת 1942 היתה תקופה של רגיעה יחסית. במארס 1943 הוקם ‘ועד ציבורי להצלה ולהתגוננות’, שהקיף את נציגי הפלגים השונים במחתרת וחתר להצלת ילדים ואנשים, שניתן למצוא להם מקום מחבוא. כן חתר הוועד לארגון התגוננות והתוויית דרכים ליער. ליד הוועד הוקמה ועדה צבאית-טכנית, שהחלה לארגן כוח קרבי בגיטו קובנה. עובדה תוכנית, לפיה חולק הגיטו לשמונה מגזרים.
לכל קטע כזה צריכה היתה להיצמד יחידה קרבית. לפי התוכנית, עתידה היתה להתרכז בנקודות אלה בשעת הסכנה גם האוכלוסיה האזרחית. עם בוא הגרמנים לבצע אקציה כללית, צריכים היו הלוחמים להיכנס לפעולה בקטע שלהם. הכוונה היתה להשמיד חיילים גרמנים רבים ככל האפשר, לרתק את הכוח הגרמני, לאפשר לקבוצות הקרביות שבקרבת גבול הגיטו לפרוץ את הגדר ולפתוח דרך בריחה לרבים ככל האפשר מאוכלוסיית הגיטו.
שלא כבווילנה ובגיטאות האחרים, שררה בגיטו קובנה הבנה בין כוחות המחתרת ובין היודנראט והמשטרה. ביודנראט פעלו אנשים בעלי אחריות ציבורית, ובייחוד ראשו, ד”ר א’ אלקס; גם ראש המשטרה, משה לוין, איש בית”ר, היה שותף פעיל לעבודת המחתרת ושילם בחייו, יחד עם רבים מחבריו, בעד פעילותו זו.
הדמות המרכזית במחתרת קובנה היה חיים ילין, מנהיג קומוניסטי, שארגן בשלב הראשון את אנשיו במסגרת ‘הארגון האנטי-פשיסטי’. ביציאות הרבות שלו מן הגיטו הצליח לאחר מכן להקים קשר יעיל עם המחתרת הקומוניסטית מחוץ לגיטו ועם הממונים על התנועה הפרטיזנית שבפיקוח הסובייטים, שפעלה באיזור. בגיטו רוכזה כמות מסוימת של נשק, והוחל באימונים של החוליות. אך עם התגברות הקשרים עם נציגי המרכז הקומוניסטי בחוץ הועלו התוכניות ליציאה ליער, והמחתרת בגיטו קובנה החלה לפעול בכיוון זה. הקבוצות הראשונות, שיצאו ליערות אוגוסטובה, לא הגיעו ליעדן. הן תעו בדרכים, נתקלו במשמרות גרמניים והוסגרו על-ידי תושבים ליטאים.
מרבית האנשים נפלו לידי הגסטאפו ועברו עינויים קשים. כ- 15 אנשים מהנלכדים הופרדו מהשאר והועברו לפורט 9 – שם נערכו הרציחות ההמוניות – ואולצו לעסוק בשריפת הגופות של הנרצחים. בפורט 9 אורגנה בריחה, שהיו שותפים בה הן אנשי המחתרת מקובנה הן השבויים הסובייטים במקום. 11 איש מהקבוצה חזרו לקובנה, ולאחר זמן יצאו מחדש ליערות רודניקי. מהאנשים, שיצאו לאוגוסטובה, נשארו עוד 21 בכלא. הנאצים ניסו בעינויים להוציא מהם מידע על הארגון בגיטו; הדבר לא עלה בידם, ובאחד הימים הוצאו האסירים להורג. לאחר כשלון אוגוסטובה התארגנה הפעולה מחדש. הפעם הוכנה היציאה הן בגיטו הו בחוץ בצורה נכונה, ורוב היוצאים אכן הגיעו ליערות רודניקי (כ- 90 קילומטרים מקובנה), שם הוכשר בסיס לקבלתם. תוך זמן קצוב יצאו כ- 120 לוחמים בקבוצות של 30-20 אנשים, ובסך-הכל – מ- 200 עד 300 לוחמים. חיים ילין פעל הן בגיטו הן בחוץ בארגון היציאה ובהבטחת הדרך. באחת הפעולות מחוץ לגיטו נתפס על-ידי הגרמנים ולא שב עוד.
בקובנה לא היה מרד, ולא היתה לחימה בתוך הגיטו. אולם הקשר המתמיד בין הגיטו והיער, העזרה שהגיש הגיטו ליער והדאגה, שגילו האנשים ביער להמשך זרימת הכוחות מהגיטו ליער – כל אלה הפכו את הגיטו לשותף ממשי במערך המלחמה הפרטיזנית.
