אי”ל (הארגון היהודי הלוחם) צ’אנסטוכוב
בפעולה
המרד
אי"ל (הארגון היהודי הלוחם) צ'אנסטוכוב
מספר: י. יוריסה ממקימי המחתרת של מפלגת פועלי-ציון בגיטו צ'אנסטוכוב, בין הניצולים.
“בקיץ 1942 הגיעה אלינו בשליחות מיוחדת מווארשה חברה שקראה לעצמה זוסיה.
התכנסנו לשמוע מפיה על המתרחש ביהדות פולין. השליחה סיפרה, כי הייתה לא מזמן בחבלי-הספר, ביקרה בעשרות ערים ועיירות. אין עוד יהודים בתוכן. בעיירה אחת פגשה יהודי אחד ויחיד; בעיירות אחרות שרדו יהודים ספורים, לרוב – – חייטים וסנדלרים העובדים אצל הגרמנים. לפני צאתה מורשה – המשיכה וסיפרה – הגיעו ידיעות ע”י פועלי-רכבת פולנים, כי היהודים המגורשים מוסעים דרך מאלקיניה לאיזו טרבלינקה (שם זה שמענו אותו אז לראשונה!), וכאן הם מומתים. לבסוף מסרה, כי נעשים מאמצים להקים ארגון יהודי לוחם בורשה. אמנם לא כל ארגוני היהודים נתנו ידם לכך, אך מרכז “החלוץ” החלטתו נחושה להקים את הארגון. מטרת בואה הנה היא: לעורר אותנו להתארגן ולבוא בקשר עם שאר ההיסתדרויות במקום. היא קראה לנו לרכוש נשק, ואף הבטיחה לסייע, במידת האפשרות, בכלים ובכספים. אותו לילה עזבה השליחה את העיר.
ב- 20 בדצמבר 1942 פגשתי, בחזרי מן העבודה, את רבקה גלאנץ, חברת הקיבוץ, ממתינה לי. היא חזרה זה עתה מורשה ודברים חשובים בפיה. נדברנו לקיים אותו ערב פגישה בביתי, ולהזמין מפעילי התנועה במקום.
בפגישה מסרה רבקה כי הצליחה להתחמק מן הגטו ונסעה לורשה. שם, בורשה, כבר מאורגנת התנועה החלוצית לעמידה ולהתגוננות. האקציה של יולי מצאה את חברינו בלתי- מוכנים דיים, אך לא תהיה עוד אקציה ללא התנגדות יהודית נמרצת. כיוון שצ’אנסטוכוב היא מן הערים המעטות בגובארניה בה שרדו כמה אלפים יהודים הכרח הוא להקים כאן ארגון יהודי לוחם. רבקה הביאה עמה כמה אקדחים שקיבלה מידי אי”ל בורשה וכן כתובות בכפרים הסמוכים לפז’אדבוז’ לשם קשר ולהתקנת בונקרים.
באותה פגישה הוטל על רבקה ועל שילדהויז לבוא בדברים עם שאר ארגוני היהודים במקום. לאחר כמה ימים נתקיימה ישיבה, בה השתתפו, נוסף לאנשי תנועת א”י העובדת, באי-כוח הקומוניסטים היהודים (אברמוביץ, ואם איני טועה: צאלניק) ופועלי-ציון שמאל (שמעונוביץ- הורוביץ). כולם נתנו ידם להקמת הארגון.”
מתוך: צוקרמן, יצחק. ספר מלחמות הגיטאות. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 332.
___________________________________________________________________
קיבוצי ההכשרה של “השומר הצעיר”, “גורדוניה” ו”דרור” בצ’אנסטוכוב הקימו את הארגון היהודי הלוחם במקום.
הנשק
השאלה העיקרית הייתה השגת-נשק. חברה נסעה פעמים אחדות לורשה והביאה אמנם קצת נשק, אבל וארשה זקוקה הייתה לנשק בשביל עצמה.
השתדלנו, אפוא, להשיג כלים במקום. חברינו יצאו לעבודה לבית- החרושת של הורביץ, לשם היו מביאים פולנים אקדחים למכירה.
בחזרם מן העבודה היו חברינו מכניסים את הכלים הקנויים לגטו.
נבנה בונקר גדול, שממנו נמשכה באורך של עשרות מטרים למרכז העיר, בעבר הארי; כאן הוסתר הנשק. גם בקבוקי “קוקטייל”, להבערת בתים וטנקים, ייצרנו במו ידינו.
זקוקים היינו לסכומי כסף גדולים והתחלנו להטיל מס על היהודים העשירים, מהם שעשו את הונם בחיסול הרכוש היהודי בגטאות. גבינו מ- 15,000 זהוב ומעלה, ומי שסירב היה מוחזק במעצר, עד אם שילם את המוטל עליו.
הפעולות
ביצענו פעולות חבלה בתעשיית הנשק בצ’אנסטוכוב, וכן בטראנספורטים שעברו מגרמניה למזרח. בבית-החרושת לתחמושת, ראקוב, נעשו על-ידינו הרבה פעולת-חבלה שהפריעו למהלך הייצור והפחיתוהו במידה ניכרת. לא פעם אחת נעצרו פועלים שנאשמו בביצוע החבלות, אך המחבלים עצמם לא נתגלו.
קבוצה של חמישה חברים הלכה לרכבת-המזרח, כדי לפוצץ את פסי המסילה שהוסעו בה המשלוחים הצבאיים. באמצע עבודתם, כשכבר פרקו את ברגי המסילה, השגיחו בהם אנשי הווארקשוץ הגרמני ופתחו עליהם באש. החברים השיבו אש, נתפתח קרב שבו נפלו ארבעה מהם, ביניהם – בו-הארץ, אביב ראדזינאר שמו. אביו גאה היה על בנו, שנפל עם נשק בידו בקרב עם הנאצים.
קשר עם החוץ
עשינו מאמצים לשלוח חברים אל הפארטיזאנים הפולנים. עוד בראשית 1942 עמדו חברינו בקשר עם קבוצות פארטיזאנים. קבוצה ראשונה של 40 חברים נשלחה למאנדז’יצא, ומשם צריכים היו חברי פ.פ.ר. (מפלגת הפועלים הפולנית שעזרה למחתרת בגטו) להעבירם ליערות. חברינו חיכו שם שבועיים ולשוא. בימים ההם נערכה אקציה בסביבה ההיא, וחברינו, עם כל היהודים, הועלו לקרונות להסעה. הם ברחו בדרך, אבל רק חלק קטן חזר אלינו.
הוחלט לשלוח קבוצות ליער שיקיימו שם קשר עם קבוצות אחרות של פארטיזאנים. נשק לא היה ברשותנו במידה מספקת, כל קבוצה של 10 אנשים לא קיבלה אלא 3-2 אקדחים בלבד והלכה לסביבת קוניצפול. ביער חפרו לעצמם בונקר גדול, והיו יוצאים לפעולות חבלה שונות. מראש הכפר קוניצפול דרשו שיעמיד לרשותם כל חודש מכסה ידועה של תפוחי-אדמה, קמח וכו’, והוא נענה לדרישתם. לסביבת קוניצפול נשלחו כמה עשרות חברים.
אהרן בראנדאס
מתוך: צוקרמן, יצחק. ספר מלחמות הגיטאות. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 333-332.
___________________________________________________________________
הארגון הלוחם בצ’נסטוכוב הוקם תוך תיאום ומגע עם הארגון היהודי הלוחם בווארשה, ומשם גם הגיע הנשק הראשון – אקדחים בודדים. הארגון, שכלל את חברי התנועות החלוציות המרוכזות בקולקטיבים, וכן צעירים מאנשי המפלגות השונות, ניסה להשיג נשק בדרכים משלו. תמורת כסף, שהושג באמצעי שכנוע וכפיה מיהודים אמידים בגיטו, נקנו אקדחים.
פותחה גם תעשיית רימונים מתוצרת עצמית. בסך-הכל הגיע מחסן הנשק הכולל לכעשרים אקדחים, שני רובים ורימונים.
אנשי הארגון ביצעו פעולות חבלה בבתי-החרושת לחימוש, שבהם עבדו אנשי הגיטו. חוליה של אנשי הארגון, שקיבלה על עצמה למקש את מסילת-הברזל, נתקלה במשמר גרמני ועמדה בקרב עם משמר זה. שתי קבוצות של אנשי צ’נסטוכוב יצאו מהעיר מתוך מגמה להתחבר עם כוחות הפרטיזנים. הקבוצה הראשונה, שמנתה כארבעים איש, פנתה למיינדזיז’ץ וציפתה שם לשליחי פפ”ר )הקומוניסטים הפולנים( – אך הללו לא הופיעו כלל. מרבית אנשי הקבוצה נקלעו לאקציה במקום, ורק מועטים מהם חזרו לצ’נסטוכוב. הקבוצה השניה, שמנתה כעשרה אנשים, הצליחה לאחר הרפתקאות להיאחז בכוחות עצמה במקום בקצה היער בסביבות קוניצפול.
מרבית אנשי הקבוצה נרצחו על-ידי חבורות פולנים, ורק אחדים החזיקו מעמד תוך נסיונות לפעול בשטח.
ב- 4 בינואר 1943 נערכה בגיטו צ’נסטוכוב התנגשות מזוינת ראשונה בין הלוחמים והגרמנים. הגרמנים ציוו על חלק מן היהודים להתרכז במקום מסומן בגיטו. למתכנסים הצטרפה קבוצה של לוחמים, ובידיהם נשק – אקדח אחד וסכין. בנשק זה התנפלו שני לוחמים על הגרמנים. האקדח לא פעל, ובעל הסכין, לוחם בשם פיינר, דקר את הנאצי במדים. שני הלוחמים נורו, ועמם 25 יהודים שהוצאו מן השורה.
הלוחמים הכינו מנהרות מוסוות היטב, וריכזו והחביאו בהן את הנשק. ניתן היה להגיע אליהן מהבתים הקיצוניים, ולצאת דרכן אל מחוץ לגיטו. התוכנית היתה לערוך קרב – ולאחריו להימלט דרך המנהרות.
ב- 25 ביוני הגיעו ידיעות על האקציה הממשמשת. הלוחמים התרכזו במנהרות.עמהם היה מארק פולמן, שהגיע מווארשה וסיפר ללוחמים פרטים על המרד הגדול בגיטו. הלוחמים המרוכזים היו דרוכים לקרב, אולם לאחר ישיבה של שעות נמסר מבחוץ, שהכל מתנהל כרגיל ושהאזעקה היתה כנראה אזעקת-שוא. הגיוס התבטל. כעבור שעה פתחו הנאצים באקציה.
החדירה לגיטו היתה מלווה ביריות והתקפה על הבתים, שהיוו נקודות ריכוז של הארגון הלוחם. רבים מהלוחמים נפלו, לפני שעלה בידם להגיע למנהרות. הנאצים ידעו, כנראה, על מיקום המנהרות והתקיפו את הפתחים ברימונים. הלוחמים הלכודים נפלו והתאבדו. למחרת החליטה קבוצה, שנשארה עדיין בפנים, ליטול את הנשק, לפרוץ החוצה ולהגיע ליער. לאחר שעזבו מרבית האנשים, ונשארו בפנים רק ששת האחרונים, הוקף המקום על-ידי הנאצים.
בשני אקדחים ורימון אחד בידיהם עמדו ששת הלוחמים בקרב-התגוננות מר. לאחר שהוציאו את כל כדורי האקדחים, השתמשו ברימון. נפל גסטפואי אחד, ונפצע השוטר לאבאל, שסיפר אחר-כך במו פיו את פרטי הקרב הזה באוזני כמה פועלים יהודים… ששת הלוחמים המשיכו בקרב, כבר בלי נשק, רק באבנים בלבד, ולבסוף נספו כולם.
