לזכרם
יום השנה החמישים לפרוץ המרד הגדול בגטו ורשה מוקדש לזכרם הקדוש של גיבורי כל המרידות בכל הגטאות ומחנות ההשמדה, לזכרם של הלוחמים האלמונים, אשר קראו לאחיהם לא לתת אימון בטכסיסי ההטעיה הערמומיים של בני השטן הנאציים; לזכרם של אלה, אשר נקטו בכל אמצעי ואחזו בכל כלי על מנת להתנגד, לשרוד ולהציל. המרידות ומעשי ההתנגדות, אשר מבחינת סיכויי הצלחתם הצבאית נדונו מראש לכישלון חרוץ, הפכו לסמל של ניצחון הרוח ואהבת החירות על עוצמה ברוטאלית.
המרד
בגטו ורשה נישא המרד על כתפיהם של צעירים וצעירות, אנשי תנועות הנוער הציוניות על כל גווניהן, חברי ה"בונד" הסוציאליסטי, קומוניסטים יהודים, דתיים וכופרים בעיקר, משכילים ופשוטי עם. מצוידים במעט נשק קל, חלקו מתוצרת עצמית ומיעוטו, שהגיע לידיהם בעזרתה של המחתרת הפולנית )בעיקר מאגפה השמאלי(, לחמו היהודים המעטים, כדי להציל את כבוד העם היהודי, אשר סברו – ולא היו רחוקים מהאמת – כי הושמד עד אחרון בניו.
צוואתם
מחשבתם האחרונה, בשעות האחרונות לחייהם הייתה – להנציח את זכר העם היהודי וכבודו. "אנחנו נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה", אמר מפקד "החלוץ הלוחם" בקרקוב, דולק ליבסקינד. מרדכי אנילביץ', מפקד "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, רשם לאחר פרוץ המרד: " חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגיטו הפכה לעובדה. ההתנגדות
היהודית המזויינת והנקמה הפכו למעשה".
והמחשבה הנוספת, שהדריכה אותם, הייתה נתונה לישוב בארץ. צוואתו של יוזק קוז'וך, מפקד הלוחמים בזגלמביה הייתה: " אם גורלנו כאן יתרום לבנה אחת להקמת מדינה יהודית – דיינו. ואני מקווה, קצב בנין הארץ יהיה מהיר יותר מקצב ההשמדה כאן".
מתוך: כהן, יוחנן. משואה. הוצאת משואה, 1993, עמ' 7.
