טוצ'ין

היכן התגוררה משפחתך עם פרוץ המלחמה?

הורי התגוררו ב- ZANDVOORT שבהולנד. הם עזבו את גרמניה רק בתחילת אוגוסט 1939 (חודש לפני פרוץ המלחמה). ראש הגסטפו בעיר הולדתנו בורקן (גרמניה) שהיה חבר של אבי, בא אליו ערב אחד ואמר לו "הגיע הזמן לעזוב, אדון גנז". הגסטפו הפך את הבית שלנו למפקדה שלהם. ראש הגסטפו ידע כל הזמן על עסקי ההברחות של אבי שעסק בהעברת יהודים להולנד, אך הוא שתק.

אחי הצעיר תאו היה בבורקן בזמן ליל הבדולח, מיד אחרי זה הוציא אותו אבי להולנד ומשם המשיך לאנגליה לבי"ס בקנט.

בי"ס זה היה פנימייה לילדים גרמנים יהודים ונקרא BUNCECOURT. אבי ביקר אותו שם ביולי או אוגוסט 1939. עם פרוץ המלחמה פונו כל בתי הספר באזור קנט (דרום אנגליה) למרכז אנגליה.

אחי הבכור גרשון עזב את גרמניה לפלסטינה כבר ב- 1935 מכיוון שלא סבל את "האקלים" בבי"ס בגרמניה. הוא ביקר את ההורים בהולנד עם פרוץ המלחמה והיה חייב לחזור לארץ דרך מרסיי.

אני עבדתי כשוליה בבית חרושת במנצ'סטר (אנגליה) כטכנאי מכונות (1939). המלחמה פרצה ביום שישי וביום ראשון הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה הנאצית. אני הייתי עם חברי ממשפ' שטיינהרט ממנצ'סטר שהיו בין היהודים העשירים בעיר.

כיצד ומדוע הגעת ליחידה X TROOP?

נסעתי לאנגליה ב- 193.

8עזבתי את גרמניה לאחר שהוחרמתי ע"י חברי לכתה בביה"ס ובמשך חמש שנים לא דיבר איתי שום ילד. החלטתי למצוא חברה חדשה איתה אוכל להסתדר. עברתי לבי"ס בלונדון למשך ארבעה חודשים. משם עברתי למנצ'סטר לעבוד במפעל כשולית טכנאי מכונות, וסיימתי תיכון בלימודי ערב.

ב- 1940 נעצרתי (כבעל ברית של האויב) ומאוחר יותר אפשרו לי להתנדב לצבא הבריטי.

ב- 1942 התנדבתי ליחידת הקומנדו המוצנחת המיוחדת לדוברי גרמנית שהקים הלורד מאונטבטן ה- X TROOP.

מיום זה והלאה היו לי חוויות בלתי נשכחות. החלפתי את שמי לפרד גריי.

החלפת השם הגרמני בשם אנגלי היה הכרחי לקבלה ליחידה.

ביחידה זו נולדנו מחדש. ניתנה לנו אפשרות להחזיר לנו את כבודתנו וללחום בנאצים שמיררו את חיינו ואילצו אותנו לעזוב את מולדתנו ואת משפחותינו.

ספר לנו על השתתפותך ביום הפלישה

בתחילת מאי 1944 ה- X TROOP חדלה להתקיים כיחידה פחות או יותר.

כל החיילים הנותרים שלא נשלחו עם יחידות קומנדו אחרות לצפון אפריקה, איטליה או יוגוסלביה – התפצלו בין יחידות קומנדו שהיו אמורות לקחת חלק בפלישה לצפון אירופה.

לפחות ארבעה סופחו לכל יחידת קומנדו של חיל הים או הצבא הירוק (יחידת קומנדו מנתה לפחות 450 חיילים).

יחד עם עוד שלושה, סופחנו ליחידת הקומנדו הימית המלכותית מס' )ROYAL MARINE COMMANDO ST41( 41. כינסו אותנו באוהל בבסיס בפורטסמיט או סאוסהמטון (לא זוכר בדיוק). המחנה היה מגודר בגדר תיל ולא איפשר שום מגע עם העולם החיצון עד ה- D DAY.

במשך הזמן הזה קיבלנו תדריכים ופרטים על הפלישה. שמות הערים והנקודות בהם היינו אמורים לנחות לא ניתנו לנו, אך לפי המפות יכולנו להבין מה הולך. המחנה הזה היה בגדר חוויה מעניינת. אחד הדברים שזכורים לי היטב היה ביקור של גנרל מונטגומרי במחנה.

בין יתר הדברים שאמר הוא ציין פרט שנחרט בזיכרוני ומאוחר יותר יציל את חיי.

הוא אמר שכתות חיילים שנוחתות בחוף סובלות מ"שמחת חופים" ונשארות על החוף יותר מדי זמן ובכך גורמות לעצמן לאבדות מיותרות, בהופכן למטרות נוחות לצלפים.

החלטתי שלמלכודת זו לא אפול.

ב- 5 ביוני, לאחר רדת החשיכה, עלינו על כלי שיט שהוכן לפלישה. הכלי הכיל 80 איש.

אני מאמין ששטנו בחשכה מוחלטת ליד ISLE OF WRIGHT יחד עם עוד מאות כלי שיט ללא שום פנס או אמצעי זיהוי אחר, ברמה גבוהה מאד של משמעת וניווט. התחלפנו בינינו בישיבה בזוגות על המדרגות של הסיפון כשאנחנו צופים בכלים מסביב ומתקרבים אל החוף. דיווחנו הכל לחיילים שהיו למטה בסירה שלנו. היה קר ורטוב. סירבתי לשתות אלכוהול, אבל היה שוקו חם. בהדרגה ראינו את החוף מואר ע"י המטוסים שלנו שתקפו כשעתיים לפנינו. קני התותחים הגרמניים שעל החוף כוונו עכשיו אלינו ופגזים החלו נופלים בקרבתנו.

כשהסירה האטה וכולם קיבלו את הפקודה לקפוץ, רצתי לתוך המים עד שהגעתי לחוף. עשיתי הכל כדי להתרחק מהסירה שהייתה מטרה נוחה להפגזה. החוף היה מלא ב"מבנים" מברזל שבנו הגרמנים מתרמילי פגזים ריקים. הם היו צריכים להיות מלכודות לטנקים אך לא הצליחו להטעות אותנו. חיל ההנדסה שנחת לפנינו היה עסוק בפיצוץ מבנים אלו. באופן מפתיע הצליחו חיילי חיל ההנדסה לקחת בשבי יחידת סיור גרמנית שנשלחה לטפל בהם. עכשיו הגרמנים הובלו לנקודת ריכוז שהייתה כ- 100 יארדים מהמקום אליו הגעתי לחוף. רצתי אליהם כשאני אוחז ברובה ה"טומי" שלי. "בוקר טוב אדונים" פניתי אליהם בגרמנית "איפה השביל שעובר בין שדות המוקשים?" ללא שום היסוס הם הצביעו לי על השביל. רצתי חזרה, אספתי כתריסר חיילים מפלוגה 41 של .R.M.C וכל מי שרצה להצטרף אלי. שתי דקות מאוחר יותר היינו ב- LION SUR MER (צרפת) ללא שום חלל, ללא שום אש תותחים.

אספנו עוד כתות מפלוגה RMC 41.

היינו צריכים לכבוש בונקר גרמני בצד השני של LION SUR MER. לאט עשינו דרכינו לאורך הכביש הראשי של הכפר, כביש המקביל לחוף. הייתי צריך לצרוח על החיילים להתקדם תוך כדי כניסות ויציאות מבתים, כדי למנוע הליכה על הכביש הסלול.

ריקושטים שהותזו מהכביש הסלול גבו מחיר כבד מהחיילים (זהו פרט שלימדו אותנו ביחידה וחיילים ביחידות אחרות לא היו מודעים לזה ושילמו על בורות זו בחייהם). הצרפתים קידמו את פנינו בתוך הבתים בשמחה, היו ביניהם גם פצועים רבים אבל לא היה לנו זמן להתעכב ולא היו לי ערכות עזרה ראשונה עודפות.

כיתרנו את הבונקר הגרמני אותו היינו אמורים לכבוש מיד עם הנחיתה בחוף. כמה כלי רכב חמושים מדרום אפריקה הגיעו לנקודה בה נחתנו. הקולונל שלנו שיכנע אותם לנסוע בשיירה בכביש הראשי של הכפר תוך כדי ירי לתוך הבונקר. אחריהם יבואו החיילים מיחידת Y של פלוגת 41. שיגעון אמיתי. המפות שלנו הראו שהדרך נשמרה ע"י כלי ירי נגד טנקים שנמצאים בבונקרים מבטון. המכוניות החמושות התפוצצו, וחצי מיחידת Y נהרגו. כמובן שלא הייתי מוכן להשתתף בזה – להילחם אני מוכן, להתאבד לא.

אחרי המפלה הזו הקמנו את המפקדה שלנו בחווה חקלאית מחוץ לכפר. מצאתי עצמי במרווח צר בין 2 אבנים גדולות שהיוו חומה נמוכה בשטח פתוח. ידעתי שאנחנו מטרה ארטילרית נוחה ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים. היום כבר הגיע לסיומו, שעת בין ערביים, והייתי מת מרעב. בין האבנים האלו בישלתי את המזון המיובש שנשאנו איתנו. הייתי נחוש בדעתי לישון שינה טובה ובטוחה אותו לילה. יכולתי לראות מנקודת המחבוא שלי את כל החופים שמהם הגענו.

ברגע בו החל להחשיך, שוחררו מאות דאונים של בנות הברית שנגררו מאנגליה לאורך החופים לתוך עומק היבשת, אולי כדי לנחות בצד השני של התעלה, מראה מרהיב.

ואז, פתאום, משום מקום הופיע מטוס קרב גרמני, טס במהירות, מתפתל לכל אורך החוף.

בספר "היום הארוך ביותר" נאמר שאף אחד לא ירה בו, זה לא נכון.

הרבה אש כוונה אליו אך אף אחד לא פגע בו.

היה זה סופו של יום ארוך: סוף D DAY.

 לא הצלחנו בשום משימה שהוצבה בפנינו.

לא כבשנו את הבונקר ב- LION SUR MER, לא כבשנו את המפקדה הגרמנית שהייתה יותר בפנים, לא התחברנו ל- RMC47, ולא לאמריקאים ב- LION SUR MERE, ואיבדנו חצי מחיילי הקומנדו שלנו בעיקר בגלל שהמחלקות לא עזבו את החופים די מהר.

רק למחרת, לאחר פציעתו של הקולונל שלנו והחלפתו במפקד מהמילואים, נתבקשתי להצטרף להתקפה על המפקדה הגרמנית שהיתה יותר בפנים הארץ. החלטנו להפתיע אותם בפריצה מטורפת קדימה ללא חיפוי ארטילרי. וזה הצליח. מסתבר שאנשי המפקדה היו חיילים עייפים שנשלחו לצרפת ישר מהחזית הרוסית ושמחו מאד להיכנע.

משם הגענו ל- LION SUR MERE והתחברנו לאמריקאים. בכך השלמנו את משימותינו ב-D DAY.

כיצד ידעת היכן נמצאים הוריך?

אייכמן ארגן עסקת חליפין בה הוחלפו יהודים תמורת משאיות. יהודים אלו הועברו לשוויץ.

אחד מהם כתב לדודי שהתגורר בניו יורק שהורי חיים בטרזיינשטט. הדוד סאלי (SALY, אח של אבי) כתב לי את האינפורמציה הזו לכתובתי הצבאית המסווגת באנגליה.

אבל לפני זה, עוד בהיותם בהולנד היה לנו קשר מכתבים רצוף. ב- 1940 עם פלישת הגרמנים להולנד הורי הוסתרו בחווה חקלאית באזור FRIESLAND שבצפון הולנד. גם סבתי מצד אימי הייתה איתם. ב- 1941 הלשינו עליהם לגרמנים והם הועברו למחנות וסטרבורג, ברגן בלזן, ולבסוף טרזיינשטט. סבתי נשארה במחבוא עד סוף המלחמה.

קשר המכתבים הופסק כאשר הם נלקחו לוסטרבורג. לא ידעתי מדוע נפסק הקשר.

השלמה מגרשון קדר, ראיון במאי 2003, לנושא הידיעות על ההורים:

"הרמן אלזס – בן דודו של מוריץ, היה קונסול צרפתי באוטריכט UTRECHT אשר בהולנד. משהגיע לטרזיינשטט, פגש את ההורים. מיד אחרי כן, הוחלף במסגרת עסקת החלפת שבויים ושוחרר בשוויץ בתחילת 1945. הוא כתב לי על כך מכתב. אני כתבתי על כך לאחי מנפרד, ששהה אותה עת בדרום הולנד והיה קפטן בצבא הבריטי – וסיפרתי לו שדוד הרמן ראה את ההורים בחיים, זאת לאחר ארבע שנים בהם ניתק הקשר.

במקביל, קיבל מנפרד אינפורמציה נוספת מיהודים נוספים ששוחררו באותה עסקה, וכתבו על כך לדודנו סאלי בארה"ב. מצוייד במידע זה, ניגש מנפרד למפקד הצנחנים הבריטי ג'נרל רוברטס, וביקש איתו ראיון.

הוא הסביר לו כי הוא מוכרח לאמת את הידיעה ולפגוש את הוריו, וכי יתאחד עם יחידתו מספר ימים מאוחר יותר.

יחידתו של מנפרד, היתה אמורה לנצוח מעל נורווגיה במסגרת הפלישה. מפקדו של מנפרד, שהיה איש מילואים, הבין ללבו, אך סירב לקחת אחריות על מבצע היחיד הנועז הזה. הוא צייד את מנפרד בג'יפ, נהג ומכתב ליווי והודיע לו שבאופן רשמי אין הוא יודע דבר וחצי דבר על סיפור זה, ומחובתו של מנפרד להתאחד עם יחידתו בתום שבוע.

וכך היה…" 

מתי החלטת לנסוע לטרזיינשטט?

החדשות שהורי נמצאים בטרזיינשטט הגיעו אלי בסתיו או בחורף 1944.

אחרי שהשתתפתי ב- D DAY ועד יום הכניעה V- DAY ראיתי כל כך הרבה לחימה שלא חשבתי שאדם יכול לשרוד אחרי זה.

נתמניתי לקצין "בשדה הקרב" בזמן שהותנו בהולנד ב- 1944.

חזרתי לעיר הולדתי בגרמניה, בורקן, יומיים אחרי שנכבשה על ידי הכוחות הבריטיים (היחידה שלנו הייתה עדיין בהולנד).

הבית שלנו, שהיה בשולי העיר עמד איתן.

 המפקדה של הגסטפו במשך המלחמה (כולל מרתף עינויים) והפך עם השחרור למפקדת הממשל הצבאי. החלק הפנימי של העיר הפך תל חורבות, החורבן וההרס היו כה גדולים שלא הצלחתי לאתר היכן עמדו פעם בית הכנסת ובית הספר היהודי.

מיד לאחר ביקורי בבורקן יצאתי עם הג'יפ והנהג לחפש את הורי.

האם הממונים עליך תמכו בנסיעה זו?

הממונים עלי תמכו בי מאוד. יכול להיות שהתמזל מזלי שהקולונל שלנו היה באנגליה באותו זמן, והיחידה הייתה בידיו של הסגן. שאם לא כן, יתכן שהקולונל היה מקשה עלי, ,כיוון שהיה איש צבא קבע (בהמשך נתן לי לנסוע לעיר הולדתי בורקן שבגרמניה מיד אחרי השחרור). הסגן היה איש מילואים ושיתף פעולה בהתלהבות.

באותם ימים איפשר הצבא הבריטי עצמאות רחבה לקציניו. במילים של צ'רצ'יל: "GENERALLY THAT TRUST WAS NOT ABUSED" (האמון לא נוצל לרעה).

אנשי הקומנדו תמיד סמכו על יוזמת הקצינים שלהם, והיינו צריכים לדעת מה אנחנו עושים.

חוץ מזה, היחידה הייתה חייבת לי רבות. מיום הפלישה ועד יום הכניעה הרגישו החיילים בטוחים יותר כאשר הייתי במחיצתם.

מכיוון שהייתי היחיד מיחידת X TROOP ביחידות הקומנדו הבריטיות בשטח, הוטל עלי להצטרף לכל סיור ולכל קרב.

ההכשרה שלנו הייתה הרבה יותר מקצועית מזו של הקצינים האחרים ולכן בטחו בנו ללא דופי.

ביום הפלישה, איבדו יחידות הקומנדו הבריטיות חמישים אחוז מחייליהם, אבל אני לא איבדתי ולו חייל אחד מאלו שהיו איתי. לכן, כאשר הודעתי להם שאני יוצא לחפש את הורי, הניחו כולם שאני יודע מה אני עושה.

מתי ראית את הוריך בפעם האחרונה?

את אבי ראיתי ביולי או באוגוסט 1939. שני הורי היו באנגליה בחג השבועות 1939 לפני המלחמה. גם אחי הצעיר תאו, כבר היה באנגליה.

מה היה ידוע לך על מפת אירופה עם השחרור?

הייתה בידי מפה מלפני המלחמה של גרמניה וצ'כוסלובקיה. כל הצבאות היו "על גלגלים" בתנועה. לא היה לי איכפת במיוחד היכן נמצא צבא זה או אחר. האפשרות שמישהו יתחיל לירות על ג'יפ יחיד בשטח הייתה נמוכה מאוד.

מדוע לא לקחת את הוריך איתך כשעזבת?

הרוסים לא אפשרו להוציא אנשים מהמחנה בגלל המחלות המידבקות שהיו בו. כמו כן הדרכים והכבישים היו לא בטוחים.

רובם היו ממוקשים, נורו יריות לעבר הכבישים והרוסים זרקו רימונים למקומות שונים לשם שעשוע. אני זוכר שבמקרה אחד זינקנו כולם מתוך הג'יפ לחפש מחסה, מפני שחיילים רוסים זרקו רימונים גרמנים לשדות, סתם.

הרגשתי שמחובתי לסייע למספר רב של חיילים בריטים ואמריקאיים, שבויי מלחמה לשעבר שניסו לחזור לקווים הבריטים והאמריקאיים. חיילים אלה אספנו בדרך.

כיצד ומתי יצאו הוריך מהמחנה?

הממשלה ההולנדית הזמנית התמקמה קרוב לבסיס שלנו בהאג (HERTOGENBOSCH) נסעתי לשם למחלקה שעסקה בתושבים חוזרים. היה איתי מכתב משופט כוח השלום בהאג, שמיועד לנסיכה יוליאנה. אישה נחמדה במחלקת התושבים החוזרים הציעה לקחת אותי לנסיכה. נפגשנו, נתתי לה את המכתב והיא אמרה לי לקבוע פגישה עם המזכירה שלה. פגישה זו לא קוימה כיון שהיחידה שלנו עברה לבורקן (עיר הולדתי בגרמניה). בכל זאת, שבועיים מאוחר יותר הייתי בהאג, מצאתי את הבחורה הנחמדה מהמחלקה (איתה יצאתי מספר פעמים מאז) והיא אמרה שטיפלה בכל – היינו שכל "הקולוניה ההולנדית" בטרזיינשטט תוטס כעבור שבוע להולנד. וכך הגיעו ההורים לאיינדהובן (הולנד).

השלמה מגרשון קדר, ראיון במאי 2003, לנושא יציאת ההורים מהמחנה:

לאחר הביקור בטרזיינשטט, חזר מנפרד ל"קרלצבד" (צ'כיה), שם היו האמריקאים, התייצב בפני הגנרל ועשו עסקה – אני אטפל בהורים, הבטיח הגנרל – אחזיר אותם להולנד ללא פגע, ואילו אתה תלך עם מפקד המודיעין שלי חזרה למקום בו נמצאו שתי הדיביזיות הגרמניות בהרי הסודטים, שביקשו להיכנע לך, ותדאג שהם יכנעו לרוסים, ולא לאמריקאים. (על פי ההסכם בין צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין, היו שטחי כיבוש מסויימים לרוסים, לבריטים ולאמריקאים, והיה להם חשוב לשמור על כך).

מנפרד עשה כך, ואחרי כן חזר להולנד והתמזג עם יחידתו.

מה זכור לך היום כחוויה מיוחדת מהנסיעה?

זוהי שאלה קשה. אתן עליה כמה תשובות: ב זכור לי מזג אויר נהדר. החיים היו יכולים להיות קשים בתנאי מזג אויר גשום.

ב הדאגה האמיתית של הקומנדט הרוסי במחנה הריכוז, שלא הבין שכבר מצאתי את הורי והציע לי עזרה אישית בחיפוש אחריהם.

ב העובדה שלאמי היה האומץ והחוצפה לגנוב תפוחי אדמה מתחת לאפם של אנשי ה- .S.S בגלל שלא היה לה שום פחד מאנשים אלו שלדעתה היו "בלתי מלומדים, חברי מועדון שתייה של שיכורים".

ב עצם העובדה שההורים שרדו.