הידיעות, שהגיעו אלינו על המרידות בגיטאות קטנים ובקהילות זעירות, הן מקוטעות.
אין ודאות, אם אומנם יודעים אנו על כל המרידות במקומות השונים; כי יתכן בהחלט, שמקהילות מסוימות לא נשאר שום עד, שיספר על ההתרחשויות. כמו כן, אין זה ודאי כלל, שהמסופר על אותן הקהילות, שהותירו אחריהן עדות, ממצה את כל שהתחולל בקהילות אלו.
ההתקוממויות בקהילות הקטנות היו בעלות אופי ספונטני, כלומר, להתפרצות עצמה לא קדם התהליך המורכב והממושך, החוזר ונשנה בגטאות הגדולים: התארגנות במחתרת, לבטים בין יער וגטו, ניסיונות להשיג נשק, מאמצים להתחבר עם המחתרת הפולנית וכו’. ההתפרצות בגטאות הקטנים היא על פי רוב תוצאה של הידברות של אנשים מבני שכבות שונות, ולפעמים הוצאה לפועל של החלטה, שנתקבלה במסגרת הציבורית המייצגת של הקהילה, ובתוכה היודנראט והרב המקומי.
נשאלת אפוא השאלה: כיצד אירע, שבמקומות הקטנים דווקא היו התפרצויות ספונטניות המוניות, ואילו בגטאות הגדולים הכזיב הסיכוי למשוך המונים לפעולה? אין לנו תשובה חד-משמעית ואחידה לשאלות אלה. מתברר, שבמקומות קטנים רבים הייתה קיימת קירבה אינטימית בין התושבים, והקהל – ולעתים גם ראשי היודנראטים – היו מחוברים בקשרי משפחה וידידות עם רבים בתוך הציבור כולו; על כן שרר אמון רב יותר בין היודנראט ובין הציבור, והייתה נכונות לטכס עייצה ולפעול ביחד. יתכן, כי במקומות הקטנים לא הפעילו הגרמנים בשיטתיות רבה כל-כך את הטכניקה של עורמה, כזבים והסוואה, שתרמה חלק חשוב כל-כך למבוכה ולספק. בנוסף, הגטאות הקטנים היו סמוכים לאזורי היערות, וההתפרצות הספונטנית פתחה סיכוי-מה להצלה על-ידי בריחה וניסיון להתמקם ביער. מותר גם להניח, כי עצם הנכונות להאמין בגרוע ביותר נסתמנה בצורה ברורה יותר במקום קטן מאשר בעיר הגדולה; כי ליהודים ביישוב הקטן לא היו אותם מעצורים ואשליות, שהיו פרי החינוך האירופי והסתמכות על דעת הקהל והעולם הנאור. היהודים במקומות הקטנים גם היו מחוסנים יותר במבחנים, והכירו טוב יותר את הפרצוף האמיתי של שנאת ישראל.
ההתקוממויות בגטאות הקטנים אירעו מוקדם יותר מאשר במקומות הגדולים. צוין כבר, כי קהילות נידחות אלה היו הראשונות למרד.
