מערכת מכמש

לאחר קרב אבן-העזר וחורבן שילה, השתלטו הפלשתים על איזור ההר המרכזי. מעט מאד ידוע לנו בקשר לאופי השלטון הזה, אך ניתן לדלות מן הכתובים בשמואל א’ ז’ ואילך פרטים המבהירים בקווים כלליים את דרכי הפעולה של הפלשתים בתקופה זו. אפשר להסיק כי הפלשתים היו מעוניינים בעיקר בניטרול כל שאיפת התפשטות ישראלית ובניהול תקין ומועיל של האיזור לצורך קידום האינטרסים הכלכליים שלהם. על כן, דאגו הפלשתים בראש ובראשונה לעבירות דרכי המסחר; לשם כך, הם הציבו חיילות משמר בנקודות אסטרטגיות. בין היתר, אנו שומעים על “מצב פלשתים” במכמש בארץ בנימין ובבית לחם בארץ יהודה. מסתבר שבין החיילים שהוצבו בנקודות הללו, היו גם “עבריים” (שמואל א’ י”ד 21) וכנראה בני העמים האחרים שבם שלטו הפלשתים. מכאן ברור כי הפלשתים לא בקשו להוריש את בני ישראל מן ההר ושהם אף עודדו שיתוף פעולה בטחוני.

נוסף על כך, ישב “נציב” פלשתי, כנראה מפקח או מפקד מחוזי, בגבעת בנימין (ואולי גם בבית לחם, ע”פ דברי הימים א’ יא”16). אפשר להשוות את השלטון הזה לשלטון הישראלי בארצות הכבושות בימי דוד (שמואל ב’ ח’ 6, 14). לדאבוננו, אין במקרא כל מידע נוסף על אופי הפעילות של אותם נציבים, ואם תפקידם היה בעיקר כלכלי ,צבאי או אחר.

בשמואל א’ י”ג 19 – 22, ישנו ציון מפורסם המצביע כנראה על מדיניות כלכלית מכבידה שאותה ניהלו הפלשתים באשר לייצור כלי מתכת. לפי הפסוקים האלה, אסרו הפלשתים על הישראליים ייצור כלי מתכת מתוך חשש לתעשיית כלי נשק. בכתוב זה, מודגש גם המחיר המופקע שנאלצו העברים לשלם עבור טיפול בכלי מתכת. מכאן הסיקו חוקרים כי הפלשתים החזיקו במונופול ברזל; הפיקוח על שליטה כלכלית זו היה בודאי בין תפקידי הנציב. אם משטר זה נבע מטעמי בטחון, כפי שמוסבר במקרא, או מטעמים כלכליים גרידא, ברור הוא שלנוהל כזה תהיה השפעה ניכרת.

הזיקה הישראלית לשלטון זה לא היתה אחידה. מצד אחד, הדעה הרווחת בקרב החוקרים המודרניים היא שהממלכה נוסדה בישראל כתגובה למפלה הקשה בקרב אבן-העזר. על פי סיפור הקמת המלוכה בשמואל א’ ח’, היתה תמימות דעים בין העם לבין שמואל, כי התפקיד העיקרי של המלך היה כמנהיג צבאי. כך שאפשר לראות בייסוד המלוכה קריאת תיגר על השלטון הפלשתי. מצד שני, ישנם חוקרים הסבורים כי מלכות שאול היתה בתחילתה ממלכת חסות (וסל) לפלשתים ולא היתה בה משום סתירה מהותית לשלטון הפלשתי.

על פי סיפורי שמשון, אנשי יהודה השלימו עם השליטים הפלשתיים כבר בראשית התעצמותם. אין כלל מידע על המתרחש בתקופה הנדונה בצפון הארץ, למרות שמסיפור מותו של שאול בהר הגלבוע, למדים אנו שלפלשתים היתה גישה נוחה גם לעמק יזרעאל. רק באיזור דרום הר אפרים ובעיקר בשטח בנימין, פרצה התנגדות כלשהי לשלטון הפלשתי. רצח נציב פלשתים בגבעה בידי יונתן בן שאול שימש אות לתחילתו של מרד לשחרור בני ישראל. אך התוצאה העיקרית של המעשה היתה בהלה ציבורית ניכרת. בואו של כוח פלשתי גדול גרם למנוסה כללית של תושבים ישראליים ולהתפוררות הצבא שהוקם לא מכבר. למרות הניצחון המרשים בקרב מכמש, לא ברור אם תנועת ההתנגדות התפשטה מעבר לאיזור המרכז בלבד.

מצדם, לא יכלו הפלשתים לעמוד מנגד לנוכח רצח נציגם הרשמי בגבעה. הם שלחו 3000 חיילים ויחידות רכב למגר את המרד. כוח זה חנה, על פי המסופר בשמואל א י”ד, ליד המשלט האסטרטגי במכמש. מכאן נשלח עיקר הגייסות לביצוע חיפושים אחרי המורדים. כוח זה, שהתפצל לשלוש יחידות, מכונה “המשחית” – כינוי זה אינו משאיר מקום לספק באשר למשימת הכוח. יחידת חיילים קטנה, בסדר גודל של מחלקה, נשארה לאבטחת המחנה – זהו “מצב פלשתים”. התקפת הפתע של יונתן על המאבטחים האלה הצליחה לדרבן את הגדוד הישראלי הבודד להיכנס לפעולה, לנצל את גורם ההפתעה והבהלה ולסלק את הפלשתים מן האיזור.