ראשית המערכה המדינית על צבא עברי
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית מיד על הזדהותה עם המחנה הלוחם בגרמניה הנאצית. בהודעה זו הוטעם: "'הספר הלבן' ממאי 1939 פגע בנו קשה, וכמקודם נעמוד במלוא יכולתנו על זכות העם היהודי במולדתו, אולם – – – המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל העזרה שיהא ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית – נתן בנפש חפצה".
לכאורה היתה בעיית הקמתו של צבא עברי במלחמת העולם השנייה קלה ופשוטה יותר מאשר במלחמה העולמית שקדמה לה. ראשית, העם היהודי בעולם כולו היה שותף טבעי ללוחמים בהיטלר; שנית, כבר היה תקדים של הקמת גדודים יהודים מיוחדים במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה .
אולם לבעלות הברית היו שיקולים אחרים. אחד מהם היה הפחד מפני התעמולה האנטי-יהודית של היטלר. הנאצים השתמשו בהצלחה רבה בסיסמה "מלחמה זו היא מלחמתם של היהודים", ובעלות-הברית לא העזו לצאת נגד תעמולה זו ובחרו לא להבליט את חלקם של היהודים במאמץ המלחמה הכללי. מניע נוסף היה המדיניות הבריטית בארץ-ישראל. הפקידות הבריטית העוינת ידעה כי צבא יהודי עלול לשמש משען פוליטי וצבאי סביר להגשמת שאיפת העם היהודי לכונן מדינה משלו בארץ-ישראל עם תום המלחמה.
באווירה זו נאבקו התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ-ישראל למען השתתפות מלאה וגלויה של היהודים בעולם כולו במלחמה זו על כבודם ועל חייהם. עוד לפני פרוץ המלחמה הביאו באי-כוח הסוכנות את תכניותיהם להקמת צבא יהודי לפני משרד המלחמה בלונדון ולפני מפקדת הצבא בארץ-ישראל. תכניות אלה כללו שתי הצעות יסוד: א) הקמת צבא יהודי שאנשיו יגויסו מבין הפליטים מארצות האויב ומבין היהודים בארצות הנייטרליות. צבא זה ישרת בכל מקום אשר יידרש ממנו; ב) גיוסם המלא של יהודי ארץ-ישראל ביחידות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי לשם הגנה על הארץ ועזרה לבעלות הברית במזרח התיכון. בהצעות אלה ניכרה הכוונה לא לרוקן את הארץ, שטרם נחלצה מאווירת מאורעות הדמים של שנות 1936-39, ממיטב כוח האדם שלה.
אולם ההצעות נתקלו באדישות ובחוסר אהדה מצד הממשלה הבריטית. מפקד הצבא בארץ-ישראל הגנרל בארקר השיב לנציגי הסוכנות: "אם נקים צבא של ארבעים אלף יהודים, בלי שנוכל לתת להם כרגע נשק ופיקוד מספיקים, יש סכנה שיתקוממו הערבים נגדנו, ובכוח אשר נקים כאן נצטרך להשתמש לדיכוי מרד זה". המפקדה הבריטית הסכימה להיעזר רק בשני סוגים של מתנדבים: בבעלי מקצוע, המצויים לפי ידיעתה לרוב בקרב היישוב היהודי, על מנת לחזק את יחידות השירות הצבאיות הבריטיות במזרח בתיכון, וכן להקים פלוגות חפרים פלשתינאיות לעבודות הביצורים בצרפת. הסוכנות היהודית החליטה להיענות לבקשת המפקדה ולספק את בעלי המקצוע הנדרשים ליחידות הבריטיות. יותר משש מאות איש נקראו להתנדב להשלמת היחידות הבריטיות שחנו בארץ-ישראל.
גיוס החפרים
כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה פנו השלטונות האזרחיים אל הסוכנות היהודית בהצעה לגייס פועלים לשירות בחזית הצרפתית. בין שאר הנימוקים להצעה זו נאמר גם, כי "בשים לב לחוסר העבודה השורר בארץ, אפשר שתהיו נוטים להקל על המצב על-ידי שלחתם של חלק ממחוסרי העבודה לשירות זה". הצעה זו נדחתה על-ידי המוסדות, וכעבור זמן מה באה הצעה חדשה, והפעם מחוגי הצבא, לצרף מתנדבים יהודים ליחידות פלשתינאיות |(מעורבות, יהודים וערבים) במסגרת גייס מיוחד בצבא הבריטי, המכונה "חיל החפרים" (Pioneer Crops). היו אלה כאמור יחידות צבאיות למחצה, שעבדו בחזית בהכנת חפירות לביצורים. הן אומנו פחות מחיילים רגילים, ורק כרבע מאנשיהן נשאו נשק. באנגליה שירתו ביחידות כאלה רק אזרחים קשישים, לשעבר חיילים במלחמת העולם הראשונה. בשם הסוכנות היהודית מסר דוד בן-גוריון למפקד הצבא, כי הסוכנות "מצטערת על שהעזרה שהציעה בגיוס יחידות לוחמות לא נתקבלה עד עתה, ואין היא יכולה להציע לנוער היהודי שילך לעבוד ביחידה נחותת ערך, בלתי לוחמת, ובהסתרת יהדותם". אולם ממשלת ארץ-ישראל הכריזה על גיוס לחיל החפרים. הגיוס נעשה שלא על דעת המוסדות הלאומים, וכמה מחברי ה"הגנה" שהתנדבו הוצאו מהארגון.
על הצלחתו היחסית של גיוס זה השפיע המשבר הכלכלי הקשה שהשתרר בארץ בשנה הראשונה למלחמה ופגע בעיקר בעולים חדשים ובמעפילים, שבאו אליה בחוסר-כל מאירופה הנאצית.
בפברואר 1940 הגיעה לצרפת פלוגת החפרים הראשונה, כ- 1050 איש מהם כ- 750 יהודים. חודש לאחר מכן הודיעה הממשלה על גיוס פלוגת חפרים שנייה.
לאחר הנסיגה בצרפת הועברו החפרים לחזיתות אחרות. הם השתתפו, יחד עם יחידות ארץ-ישראליות אחרות, בקרבות הנסיגה בדרום יוון. כ- 1400 מהם נפלו בשבי הגרמנים.
משרידי החפרים שנמלט מיוון הורכבה פלוגת החפרים 606, שעבדה בנמל פמגוסטה בקפריסין; מביניהם באו מתנדבים לפלוגה הפלשתינאית של גדוד הקומנדו 51, שפעלה בהצלחה רבה בכיבוש מעוזי האיטלקים בהרי חבש. באביב 1942, כאשר בוטלו יחידות החפרים בצבא הבריטי, פורקו גם היחידות הארץ-ישראליות ורוב אנשיהן הועברו ליחידות אחרות.
הפצצות שהטילו מטוסים איטלקים על חיפה ותל-אביב העלו מחדש את התביעה להקים צבא יהודי מאורגן והוסיפו לה תוקף מוסרי. במכתב נרגש שנשלח אל שר המושבות הבריטי לורד לויד ב- 14.6.1940 ביקש חיים וייצמן, שיורשה ליהודים לארגן יחידות צבאיות שיתאמנו ויקבלו נשק בפיקוח השלטונות הבריטים.
תוך משא-ומתן מדיני זה החלה בארץ-ישראל פעולת גיוס והתנדבות, שבאה לענות על צורכי המלחמה הדחופים. הגיוס הראשון היה ליחידות הקרקע והשירות של חיל האוויר הבריטי.
גיוס זה היה יהודי רובו ככולו משני טעמים: א( קשה היה להשיג בעלי מקצוע בקרב הערבים; ב( אי-אפשר היה למסור את שדות התעופה, ציפור נפשה של מערכת המלחמה המודרנית, ויעד כבוש ראשון לכל פולש, לאנשים שנאמנותם לעניין המלחמה בנאצים מוטלת בספק. תוך זמן קצר התגייסו לחיל האוויר יותר מ- 1200 איש.
סמוך לגיוס לחיל האוויר הוכרז על הקמת שתי יחידות הובלה צבאיות "פלשתינאיות" (אחת ליהודים ואחת לערבים), יחידת אתתים (כמעט כל מגויסיה היו יהודים) ויחידת חיל מהנדסים. כן הוכרז על הקמת פלוגת חפרים שלישית. השלטונות קיבלו את תביעתם העקרונית של המוסדות הלאומיים להקים יחידות עבריות, והובטח שהפיקוד ביחידו יימסר בהדרגה לקצינים יהודים.
פעולת הגיוס בקיץ 1940 עוררה תקווה, כי גיוס מצומצם זה מבשר את בואו של הגיוס הגדול לצבא עברי. כ- 500 איש, בהם מוותיקי הנהגים בארץ ומהטובים שבהם, נכנסו לפלוגת ההובלה העברית. כ- 700 איש הצטרפו לחיל החפרים. באוקטובר 1940 גויסה יחידת תותחנים להגנת חיפה, וכל המגויסים, כ- 80 איש, היו חברי ה"הגנה".
בהודעת המטה הכללי של ה"הגנה" על הגיוסים החדשים צוין, כי אין הם מבשרים עדיין את הקמת הכוח היהודי הגדול "המשמש את כל התפקידים של ההגנה הצבאית על ארצנו, אשר בו היינו רוצים", אולם "הם נותנים לנו את הסיכוי להשגת העיקר ויוצרים בינתיים גם עובדות נוספות של כוח עברי".
מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, עמ' 358-359
