ביום 20 בספטמבר 1944 נתפרסמה הודעה רשמית של משרד המלחמה הבריטי, שבה צוין, כי "ממשלת הוד מלכותו החליטה להיענות לדרישת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ולהקים בריגדה מוגברת יהודית (Jewish Brigade Group), אשר תשתתף בפעולות מלחמה. הבריגדה של חיל-הרגלים תהיה מבוססת על גדודים יהודים של הרג'ימנט הארץ-ישראלי ועתה – – – מכינים יחידות סיוע ועזרה להשלמת הבריגדה המוגברת המבוססות על היחידות הארץ-ישראליות הקיימות". בהודעה שמסר ו. צ'רצ'יל בבית-הנבחרים על הקמת הבריגדה ציין, כי אף על פי ש"מספר גדול של יהודים משרת בצבאותינו ובצבאות אמריקה בכל המחנות, נראה לי כיאות בהחלט, כי יחידה מיוחדת מאותו גזע שסבל סבל שאין לתארו מצד הנאצים תיוצג בפורמציה מובהקת בין החילות שנאספו להנחיל להם את תבוסתם הסופית".

הרגשה כללית של שמחה עברה בעם היהודי, אולם שמחה זו היתה מהולה בתוגה רבה. הבריגדה, שנודעה בשמה העברי "החטיבה היהודית הלוחמת" (חי"ל) איחרה מאוד לבוא ומרבית המועמדים להילחם בשורותיה לא זכו לכך, ואף על פי כן, הצבא היהודי הפך מחלום לקטע קטן של מציאות.
ההכרזה על הקמת הבריגדה הפיחה מעט רוח חיים בתנועת ההתגייסות, אבל פחות בהרבה מאשר קיוו העומדים בראש פעולת הגיוס. מספר המגויסים שהיה הכרחי למילוי תקן הבריגדה לא הושלם במועד, והיה צורך להשלים את שורותיה גם במספר חיילים אנגלים נוצרים.
התארגנותה של "החטיבה היהודית הלוחמת" החטיבה הורכבה משלושת גדודי חיל-הרגלים היהודים, אליהם צורפו גדוד תותחנים יהודים, יחידת קשר, יחידת שדה של "חיל הנדסה", יחידת תובלה, יחידת שירות רפואי (רובם לא יהודים), יחידת דואר, יחידת שדה לציוד ולחרושת, יחידת משטרה צבאית, יחידת בתי-מלאכה ויחידה נעה לתיקון מכונות. למפקדה נתמנה איש צבא בריטי ותיק – הבריגדיר לוי (ארנסט פראנק) בנימין, יליד קנדה, ששירת 25 שנים ב"חיל המהנדסים המלכותיים".

הוסכם כי כאשר תגיע הבריגדה לאיטליה יותר לה להניף את הדגל העברי. לקראת העברת החטיבה לאיטליה היה צורך לארגנה מחדש למערך של חטיבה לוחמת. ההתארגנות נעשתה במחנה בורג-אל-ערב, סמוך לאלכסנדריה. אור ל-31 באוקטובר 1944 עלו האנשים על האניות שהובילום מאלכסנדריה לאיטליה, וכעבור חמישה ימים הגיעו לנמל טרנטו בדרום איטליה ומשם – למחנה האימונים בעיירה פיוג'י, מקום מרגוע והבראה כשבעים ק"מ דרומית-מזרחית מרומא. האנשים נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת היציאה לחזית, שנמשכו כשלושה חודשים ומחצה.

הסמלים והקצינים נשלחו לחודש אימונים לבית-ספר לפיקוד קרבי בעיר בנוונטו, ששימש מרכז ההדרכה הצבאית באיטליה. לאחר סיום אימוני הפלוגות באו אימוני הגדודים, ולאחר מכן נערכה פעולה משותפת לכל החטיבה שכללה אימון בתפיסת עמדות במשך 24 שעות בשדה.
אחת הבעיות הקשות בהקמת החטיבה כיחידה יהודית היתה בעיית התותחנים, לפי התקן המלחמתי של חטיבת חיל-רגלים מוגברת – היה צורך ב-860 קצינים וחיילים לשם כך. מיחידות התותחנים הארץ-ישראליות הובאו לאיטליה כ-400 איש בלבד. הם נשלחו להשתלם בבית-ספר לתותחנים של הצבא הבריטי, וכדי למלא את המחסור בכוח-אדם צורף לתותחנים גרעין מקצועי בריטי של קצינים, עוזרים טכניים, אלחוטאים, כוונים ונהגים וגם פלוגת תותחנים בריטית על קציניה וחייליה.

בערב פורים תש"ה (26.2.1945) סיימה החטיבה את אימוניה. היו בה כ-5,000 חיילים, שמפקדיהם בריטים (רק לאחר המלחמה מונו כמפקדי שני גדודים הקצינים אפרים בן-ארצי וזאב מליון, בדרגת סגני-אלופים). בהרכבה זה יצאה הבריגדה לחזית בצפון איטליה. הימים היו ימי סיומה של המלחמה והאויב עמד על סף התמוטטות. אבל כמיליון חיילים נאצים ופשיסטים עוד נמצאו בצפון איטליה. מפקדת בעלות-הברית התכוננה להתקפת האביב המכרעת מתוך ידיעה, כי "החיה הנאצית אם כי פצועה, מסוכנת היא – וקרבות קשים ומרים עומדים לפנינו".

בשלושה השבועות הראשונים להיותה בחזית שירתה החטיבה בגזרה שמול העיירה אלפונסינה, צפונית לעיר ראוונה. החטיבה צורפה כאן לקורפוס החמישי, שבו שירתו גדודים אמריקאים, אנגלים, סקוטים, אירים, דרום-אפריקאים, ניו-זילנדים, גורקים (מהודו), פולנים ואיטלקים. אל שלל עמים זה נוספו, כאומה העשירית במספר, היהודים. ממולם ניצבו אנשי הדיביזיה ה-42 של ה"ציידים" ("יאגארס"), רובם אוסטרים. שטח הגזרה היה מישורי וחצוי על-ידי ארבע תעלות השקאה גדולות. משימות הבריגדה הוגדרו כמשימות סיור, ולכשתצוץ הזדמנות לכך – "שיפור עמדות". מפעם לפעם אירעו התנגשויות בין משמרות של ה"בריגדה" לבין משמרות גרמניים. באחת מהן נפלה בשבי כיתה של חיילים גרמנים על נשקה ועל המקלע שלה.

בפעולה זו נהרג אחד החיילים, זאב רוסאק, הקורבן הראשון של הבריגדה בחזית. באחד הימים יצאו האנשים להתקיף חווה איטלקית שבבניינה התבצרו הגרמנים. בגלל טעות בעיתוי יצאו האנשים לאור היום מבלי שניתן להם חיפוי באש וללא ליווי של טנקים. האנשים נקלעו לשדה-אש חזקה ורק עם חשכה עלה בידם לסגת, כשהם נושאים עמהם את פצועיהם. למחרת נערכו בגזרה התקפות חיל-רגלים שנתמכו על-ידי תותחים, טנקים ומטוסים. "תפקיד ההתקפה – הסחת הדעת והשמדת נקודת תצפית של הגרמנים הגורמת צרות רבות". בהתקפה זו נפלו שני חיילים. זו היתה טבילת האש של החטיבה. בבית הקברות הצבאי בראוונה נקברו בין חללי האומות הרבות גם ששת חלליה הראשונים של החטיבה היהודית הלוחמת. מגזרת אלפונסינה עברה החטיבה לגזרה אחרת בחזית, גזרה הררית במורדות הרי האפנינים על שפת הנהר סניו, שהתפתל בערוץ הרים עמוק וצר. כאן החליפה הבריגדה חטיבה של חיילי גורקה, ממיטב החיילים של הצבא ההודי. ימיה הראשונים של החטיבה בחזית הסניו היו ימים גדולים. בעלות-הברית בישרו לעולם כולו על הבריגדה היהודית. תחנות השידור הודיעו על החיילים היהודים שנכנסו למערכה עם הנאצים.

את ליל הסדר תש"ה (1945) בילו החיילים בעמדותיהם, ביום הרביעי לחול המועד פסח בא לחזית משה שרת וביקר בעמדות הקדמיות. למחרת הונף בנוכחותו במטה הבריגדה הדגל העברי, במסדר צבאי, בתפילה ובהצדעה.

בימים הראשונים בחזית סניו הצטמצמו הפעולות בסיורים ובהפגזות הדדיות. המטרה היתה למנוע מן הגרמנים להיאחז מדרום לנהר. היו אלה חיילי רג'ימנט הסער ה-12 של דיביזיית הצנחנים הרביעית, אחת העוצבות המעולות ביותר של הצבא הגרמני. ביום 7 באפריל באה פקודת מבצע, לפיה הוטל על הבריגדה לחצות את הסניו ולהקים ראש גשר מעברו השני. שלושה ימים לאחר מכן עברה פלוגה של הגדוד השני את הנהר והתחפרה בחופו הצפוני, כשמימינה ומשמאלה חוצות את הנהר חטיבה פולנית וחטיבה איטלקית. למחרת עברו שלושת הגדודים של הבריגדה את הנהר, הרחיבו את ראש הגשר והתקדמו צפונה, בשטח זרוע מוקשים. האויב פתח בנסיגה כללית לאורך כל החזית וגדודי החטיבה השתתפו ברדיפה אחריו. נסיגתו הנחפזת של האויב הביאה לכך שהמגע בינו לבין החטיבה נותק. כמה ימים לאחר מכן הוכרזה שביתת נשק. בהודעתו של צ'רצ'יל על כניעת האויב הוזכרה, בין שאר היחידות שלקחו חלק בהתקפת הסופית, "הבריגדה היהודית, שהקימונו אותה לפני שנה לערך, ושנלחמה בקו-החזית באומץ".

עם הנצחון הותר לחיילים לענוד את סמל החטיבה על שרווליהם. 28 אותות כבוד חולקו לחיילים שונים בחטיבה ומפקדה קיבל את אות הכבוד .C.B.E כהוקרה ל"סגולות הקרב הנפלאות שהוכיחה החטיבה הלוחמת בחזית צבאות הברית". 44 מחיילי החטיבה נפלו או מתו מפצעיהם בשרתם בבריגדה.
מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל, מש"הבט, עמ' 373-377