קרוב ל 1600 חיילים יהודים נפלו בשבי הגרמני (כ- 1300 מהם – בעת נסיגת צבאות בעלות הברית מיוון).
מיד לאחר נפילתם בשבי פנה משרד המלחמה הבריטי באמצעות שגרירי המדינות הנייטרליות, והודיע לממשלה הגרמנית, שכל אפליה לרעה נגד שבויים יהודים תיחשב כהפרה חמורה של ההסכם הבין-לאומי, והאנגלים ישיבו מידה כנגד מידה לשבויים נאצים שיפלו בידם. לפעולה זו נודע ערך מכריע לגבי גורל השבויים בימים שלאחר מכן.
כשלושה חודשים שהו השבויים במחנות-מעבר ביוון ובגרמניה. היחס אליהם היה רע, האוכל – מנת רעב, השינה בלילות – על קש רוחש כינים. רק לאחר שהועברו למחנה הקבע שלהם בשלזיה העילית, שבו התגוררו רבבות שבויים מצבאות בעלות הברית קיבלו מעמד של שבויי מלחמה מוכרים לפי אמנת ג'נבה ומצבם הוטב יחסית. הקבוצה האחראית, שהתגבשה עוד בימי השבי הראשונים, פיתחה את פעולתה עוד ביוון.
מסיבת השבת הראשונה התקיימה בקרון רכבת בדרך לגרמניה ומאז – סיפר אחד השבויים יוסף קרלנבוים (אלמוגי) – "לא היתה שבת בשבי שלא סידרנו בה עונג-שבת". הוקפד שהשבויים לא ידברו גרמנית ושהגרמנים יזדקקו בנתינת פקודותיהם למתורגמנים. בכל אחד מהמחנות היה רדיו חשאי, והחדשות הופיעו בעלונים שחולקו בין החיילים.
היה צורך מתמיד להילחם בתופעות שליליות. המסחר "השחור", שבו שימשו סיגריות כמטבע עובר לסוחר, נאסר במחנות רבים. יסודות שליליים שונים, בעלי אגרוף, יוצאי העולם התחתון, קלפנים וכדומה ניסו להשתלט פה ושם על חבריהם, אולם נתקל בהתנגדות הקבוצה המאורגנת, שלפעמים לימדה אותם לקח בסתר. בסופו של דבר הכירו הגרמנים בארגון השבויים היהודים במנותם את יוסף קרלנבוים (אלמוגי) ל"נציג של כל השבויים הארץ-ישראליים".
מאבק מיוחד ניהלו השבויים היהודים על זכותם לקבור את מתיהם קבורה צבאית, כפי שהיה נהוג לגבי שבויים משאר האומות (שלושים מבין השבויים נפטרו בשנות השבי).
כל הפעולות הללו נערכו תוך עבודה קשה שהוטלה על השבויים בתיקון סכרים ובמכרות פחם בשלזיה עילית. בעת עבודתם נפגשו ביהודים עובדי עבודת כפייה ועזרו להם ככל שיכלו, בייחוד על-ידי אספקת מזון.
הודות לארגונם הפנימי המוצק חזרו השבויים, רובם ככולם, לאחר ארבע שנות שבי לארץ-ישראל.
מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, עמ' 370