שירותי הקרקע של "חיל התעופה המלכותי" היו פתוחים למתנדבים יהודים מאז קיץ 1940.
המחסור הגדול בבעלי מקצוע מתאימים אילץ את מפקדת חיל-האוויר במזרח התיכון לפנות אל תושבי האזור שהתאימו לכך הן מפאת הכשרתם הטכנית והן מפאת נאמנותם לענייניהן של בעלות-הברית. בקיץ 1944 מסר "איגוד חיילי חיל התעופה" כי חבריו "מפוזרים ומפורדים ב- 400 יחידות שונות".

קבוצת חיילים עברים יודעי גרמנית עבדה במחלקת "שירות המודיעין האלחוטית" בפיענוח ידיעות ומברקים שהועברו בין שדות התעופה של האויב לבין טייסיו.
ידיעות אלה נמסרו לטייסים הבריטים, שפעלו לפיהן והפתיעו את האויב במקומות ובזמנים שלא ציפה להם. רק בראשית 1943 קמה יחידה עברית ראשונה בחיל התעופה, בשם "הטור לאספקה ולהובלה מס' 7". ביחידה היו 125 אנשים והיא חנתה במדבר המערבי.

במיוחד השתדלו הבריטים למנוע את הכשרת היהודים הארץ-ישראלים כטייסים. בקשתם של עשרות הטייסים האזרחיים שנמצאו בארץ עם פרוץ המלחמה להתנדב לחיל התעופה המלכותי נדחתה. רק בקיץ 1943 נשלחו כמה עשרות בחורים לאנגליה, לרודסיה ולדרום-אפריקה ללמוד טיס, תותחנות-אוויר ונווטות. בחורים ארץ-ישראלים שנמצאו בפרוץ המלחמה באנגליה, בקנדה ובארצות-הברית התנדבו לחילות התעופה בארצות אלו. וכך, עם תום מלחמת העולם חזרו לארץ כעשרים טייסים ומקבוצה זו עתיד היה לקום הגרעין הראשון של חיל האוויר הישראלי.

שלושה ממפקדיו הראשונים של חיל-האוויר – אהרון רמז, דן טולקובסקי ועזר וייצמן, היו חניכיו של הר.א.פ. בשנות מלחמת העולם.
מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, עמ' 362