Inside_Title_01

ראשיתן של היחידות הלוחמות – הבאפס

 

 

סמל הבאפס

עוד בחודש אוגוסט 1940 הודיע מיניסטריון המלחמה הבריטי על הקמת יחידות לוחמות יהודיות וערביות של מתנדבים מארץ-ישראל. בגלל חשש שהערבים לא ימהרו להתגייס ליחידות שהוקצבו להן, ניתנה הבטחה שיחידות אלה תשרתנה בתחומי ארץ-ישראל ובארצות הסמוכות לה. מטעמים פורמליים הוקמו היחידות הארץ-ישראליות כפלוגות של רג'ימנט בריטי ותיק "הרג'ימנט המלכותי של קאנט המזרחית" שנודע בכינוי "באפס" (Buffs). השלטונות נקטו תחילה במדיניות של שוויון מספרי בין המגויסים משני העמים, וקצב ההתגייסות היהודית לפלוגות הואט במתכוון, כדי שלא יעלה מספרם של היהודים על זה של הערבים (הגבלה זו בוטלה כעבור כמה חודשים). בקיץ 1940 הוקמו שתי פלוגות "באפס" יהודיות ושתיים ערביות.

ההתלהבות שליוותה את הקמת היחידות הלוחמות חלפה כעבור זמן לא רב. חיילי ה"באפס" עסקו בעבודות שגרה ובשמירה על מתקנים, מחנות שבויים ושדות תעופה. האימונים היו שטחיים והפלוגות לא צורפו לגדודים.

בלונדון נמשך המאבק להקמת מסגרת צבאית יהודית בצבא הבריטי, כשהוא נתקל בהתנגדות עיקשת של הממשלה, שדוברה, סיר אדוארד גריג, הודיע בבית הנבחרים: "אין ממשלה יהודית ואין צבאות יהודיים – ולפיכך אם היהודים רוצים לקחת חלק במלחמה עליהם להילחם כחלק מאיזושהי מסגרת צבאית קיימת". בספטמבר 1940 דומה היה שמאמציו של חיים וייצמן נושאים פרי. במשא-ומתן בינו לבין נציגי ממשלת בריטניה הוסכם על גיוס מירבי של יהודי ארץ-ישראל ביחידות יהודיות שלם הגנה על הארץ ולשם מלחמה במזרח הקרוב. משרד המלחמה הבריטי ערך תכנית להקמת דיבזיה יהודית של עשרת אלפים עד 12 אלף חיילים.

אולם בחורף 1941 חלו שינויי אישים בקבינט הבריטי. לורד לויד מת ובמקומו בא לורד מוין (Moyne), אחד ממתנגדיו של העניין היהודי בארץ-ישראל. בהתנגדותו זו נשען מוין על מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, הגנרל וייוול, שהודיע במפורש למשה שרתוק ש"לא יקדם בברכה כוח יהודי לוחם באזור פיקודו". ואולם שליחיה של בריטניה בארצות-הברית תבעו שלא יוכרז בפומבי על ביטול ההחלטה להקים דיביזיה יהודית כדי שלא ישפיע הדבר לרעה על דעת הקהל באמריקה. כתוצאה מכל אלה לא בוטלה התכנית, אולם נדחתה מפעם לפעם בתירוצים שונים, עד אשר הודיע לורד מוין ברורות בנובמבר 1941, כי בנסיבות הקיימות אין מיניסטריון המלחמה רואה כל סיכוי להקמת צבא יהודי. בהתאם למדיניותה זו, נהגה הממשלה הארץ-ישראלית להסתיר ככל האפשר את קיומה של תנועת ההתנדבות היהודית, שנמשכה בלי-הרף. הצנזורה אסרה פרסום חומר תעמולה להתנדבות, ובעיתונות הבריטית הופיעו לעתים מאמרים על "הפלשתינאים האמיצים" בלי להזכיר את יהדותם.

באווירה עוינת זו, בעצם ימי הנסיגה של צבאות בעלות-הברית מיוון ומכרתים, וכאשר בעיראק עלתה לשלטון ממשלה פרו-נאצית, הודיעו המוסדות הלאומיים על צו גיוס ראשון "של כל אנשי היישוב הרווקים בגיל עשרים עש שלושים". בניגוד לשלטונות האזרחיים, גילו השלטונות הצבאיים יחס אוהד לגיוס היהודי. הצורך באנשים גדל עם התקרבות החזית למזרח התיכון והחייל העברי כבר הספיק להוכיח את יעילותו במערכות לוב, יוון, חבש וסוריה. המפקדה הבריטית הסכימה לפיכך לשלוח חיילים עברים לנהל תעמולה בעד ההתנדבות ליחידות היהודיות.

 

הבאפס באיטליה

ימי סוכות 1941 נקבעו ל"ימי הצבא העברי". נציגי החיילים נתאספו ב"וועידת מתנדבים" ודנו בבעיות ההתנדבות. המשבר הכלכלי, שליווה את תנועת ההתנדבות בשנה הראשונה של המלחמה, חלף. החיילים סיפרו בוועידה על הלעג שבו שזכו לו מחבריהם הנהנים מן הפריחה הכלכלית בעת המלחמה ועל סבלן של משפחות החיילים מחמת ההתייקרויות. הם התאוננו על שכרו של החייל העברי הנופל הרבה משכרו של חברו הבריטי. אולם עיקר דבריהם נסבו על הצורך בהמשכת תנועת ההתנדבות. בכינוס פומבי באולם "אוהל שם" בתל-אביב הכריזו החיילים על סיסמתם: "הבו רבבה שנייה של חיילים עברים". במשך חג הסוכות נערכו תהלוכות ומסדרים.

 

מצעד מתגייסים מן היישוב ברחובות תל-אביב

גיוס מיוחד נערך בשורות ארגון ה"הגנה" ובמשקי ההתיישבות העובדת. בחודש אוקטובר 1941 התנדבו כ- 600 איש.

סמוך ל"ימי הצבא העברי" הודיע ד"ר חיים וייצמן ברבים, כי הממשלה הבריטית חזרה בה מהבטחתה אשר ניתנה שנה לפני כן להקים דיביזיה יהודית. תנועת ההתנדבות הצטמצמה, ותוצאות מסע התעמולה היו אכזבה עמוקה לכל אלה אשר השתתפו בעבודה מייגעת זו.

 

 

קצין במדי הבאפס

בהקמת פלוגות ה"באפס" בסתיו 1940 ראו המתנדבים היהודים צעד ראשון בדרך להשתתפות אקטיבית במלחמה. אולם הדרך היתה ארוכה יותר מששיער מישהו מן המתנדבים ליחידות אלה. "פלוגות ה'באפס' שלנו – ציין אליהו גולומב כעבור חצי שנה לקיומן – אינן מהוות כוח צבאי: הן מנותקות מכל פיקוד, אין להם אימון רציני. החיילים עסוקים כרגיל בתפקידי-עזר שניים במעלה". עמדת המוסדות הלאומיים היתה, כי יש להשאיר את האנשים כחיל-משמר בארץ, אך יחד עם זאת הצטרפו המוסדות למחאתם של החיילים על רמת האימונים הנמוכה.

 

מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, עמ' 362, 370

"ועד ההצלה"

הוקם בראשית 1942 על ידי הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי, והיה מורכב מנציגי תנועות שונות ומפלגות. עיקר פעולתו היתה במציאת קשר למנהיגים יהודים וסיוע בהברחת יהודים מארצות כבושות על-ידי הגרמנים לארצות בהן לא נשקפת להם סכנת השמדה.

המוסד לעליה ב'

בשנת 1938 הוקם "המוסד לעליה ב'", הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ"א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי "הספר הלבן". ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …"איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית?

ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד במלחמתנו…וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו? הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו"… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!

דין וחשבון של הנהלת הסוכנות לקונגרס הכ"ב על ההעפלה בשנות המלחמה, תש"ז 1946

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

גילוי דעת הסוכנות היהודית על גירוש מעפילי "אטלנטיק", דצמבר 1940

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

העפלה יבשתית

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

תיכנון ההתישבות היהודית מבחינת שיקולי הבטחון, אוגוסט 1943

פרק מתוך הספר "התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל" 

1 /אח/02 10.8.1943 -1544-

 

ר.מ.א (ראש המטה הארצי)

 

ההנהלה 

 

תיכון-ההתישבות מבחינת ההגנה

 

לפני זמן מה נעשתה במוסדנו עבודת-מחקר על הנושא: "הגורם ההגנתי בתיכון ההתיישבות העברית". לסיכומים של המחקר, המועברים אליכם ר"ב, הנני לצרף להלן אי-אלה הערות ובאורים.

 

  1. ההכרה, כי תפקיד-ההתיישבות ותפקיד-ההגנה בתהליך הכיבוש הציוני של הארץ משולבים זה אל זה ולא במעט אף תלויים זה בזה, נשתרשה אצלנו בחזרת מושכל ראשון – ואף-על-פי-כן אין עדיין קיימת שיטת-שיתוף קבועה, תקינה ומקיפה בשטח התיכון והבצוע בין שני מכשירי-הגשמה אלה. והקשר ביניהם הנו עד היום הזה רופף וארעי. אולם אם מצב זה יכל להסבל עד כה, אין בשום פנים להשלים עם המשכתו בתקופת-ההכרעה הממשמשת ובאה, כאשר תתרחב ותתגבר ללא ספק השפעת-הגומלין בין ההתיישבות וההגנה.

מחד-גיסא יהא זה מחובתו של ארגון-ה"הגנה" להבטיח כל עליה חדשה על הקרקע, להגן על ישובים מרוחקים, מבודדים ונחשלים, ואחרון אחרון – לפלס את הדרך להתיישבות רבתי, לשבור התנגדות שתתגלה בדרך זו, לתחום אדמות-בור ולמסור אותן לידי מתיישבים; מן הצורך הוא, איפוא, שתהיינה נהירות למוסדות-הביטחון כל תכניות הרכישה וההתיישבות למען תאם אתן את התכניות ההגנתיות ולמען הכן יחידות לקראת פעולות הצפויות בשטח זה. ומאידך – אסור לה, למדיניות הקרקעית וההתיישבותית שלנו, להתעלם מהגורם ההגנתי בקביעת תכניותיה ובביצוען; ההתיישבות הציונית אינה מטרה בפני עצמה בלבד, היא גם אמצעי לכיבוש מדיני של הארץ, ולכן היא חייבת לחתור בעת ובעונה אחת להקמת ישובים עבריים הן בתוך המרכזים הפוליטיים והכלכליים של הארץ, בקרבתם או מסביבם, והן באותן הנקודות העלולות לשמש משלטים טופוגרפיים ועמדות-מפתח מבחינת השליטה הצבאית על הארץ והיכולת של הגנה יעילה עליה, ולו גם חשיבותן הכלכלית היתה פחותה, שכן הכיבוש הציוני של הארץ לא יהיה שלם ויציב, אלא אם כן תפעם את מדיניותנו ההתישבותית בד בבד עם השאיפה קליטת-עליה ולהרחבת הישוב העברי בכפר ובעיר, גם הדאגה, להבטיח להגנתנו את המרכזים האסטרטגיים-טקטיים של הארץ. וזה בעצם הכוונה של המחקר הנמסר לידיכם: להצביע על כווני-ההרחבה של ההתיישבות מנקודת-ראות ההגנה והשליטה על הארץ במובן הצבאי. מחקר זה מתעלם, כמובן, לחלוטין מחוק-הקרקע )1940(. וכן מהבעלות הנוכחית על האדמה, באשר כל תיכון ציוני משתת על ההנחה של בטול ההגבלות הללו, ובאשר תעודתו היחידה של מחקר זה היא רק לכוון את התיכון ההתיישבותי ולהקנות לו מגמה הגנתית, ולא להוות את התכנית גופא הקובעת הלכה למעשה.

 

  1. הנני חוזר ומדגיש, כי המחקר המועבר לידיכם אינו תוכנית על התיישבות, אלא ניתוח של גורם אחד בלבד – הגורם ההגנתי – בתיכון ההתיישבותי. כוונתנו היא, שתובטח לגורם זה השפעה מתאימה על מדיניותנו הקרקעית וההתיישבותית בצדם של שאר הגורמים הנוגעים בדבר. בטוחני, כי ההנהלה תמצא ותקבע לשם כך את המסגרת הארגונית הנאותה.

  

מאמץ המלחמה הסודי של היישוב, דו"ח הסוכנות היהודית, אוגוסט 1945

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

יצחק שדה, תכנית הצפון, 1940

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

דוד הכהן, הנחת היסוד לשיתוף פעולה

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

מכתב וייצמן אל גריג, 28 במרס 1944

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

הישוב על משמרת משולשת

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.