
עוד בחודש אוגוסט 1940 הודיע מיניסטריון המלחמה הבריטי על הקמת יחידות לוחמות יהודיות וערביות של מתנדבים מארץ-ישראל. בגלל חשש שהערבים לא ימהרו להתגייס ליחידות שהוקצבו להן, ניתנה הבטחה שיחידות אלה תשרתנה בתחומי ארץ-ישראל ובארצות הסמוכות לה. מטעמים פורמליים הוקמו היחידות הארץ-ישראליות כפלוגות של רג'ימנט בריטי ותיק "הרג'ימנט המלכותי של קאנט המזרחית" שנודע בכינוי "באפס" (Buffs). השלטונות נקטו תחילה במדיניות של שוויון מספרי בין המגויסים משני העמים, וקצב ההתגייסות היהודית לפלוגות הואט במתכוון, כדי שלא יעלה מספרם של היהודים על זה של הערבים (הגבלה זו בוטלה כעבור כמה חודשים). בקיץ 1940 הוקמו שתי פלוגות "באפס" יהודיות ושתיים ערביות.
ההתלהבות שליוותה את הקמת היחידות הלוחמות חלפה כעבור זמן לא רב. חיילי ה"באפס" עסקו בעבודות שגרה ובשמירה על מתקנים, מחנות שבויים ושדות תעופה. האימונים היו שטחיים והפלוגות לא צורפו לגדודים.
בלונדון נמשך המאבק להקמת מסגרת צבאית יהודית בצבא הבריטי, כשהוא נתקל בהתנגדות עיקשת של הממשלה, שדוברה, סיר אדוארד גריג, הודיע בבית הנבחרים: "אין ממשלה יהודית ואין צבאות יהודיים – ולפיכך אם היהודים רוצים לקחת חלק במלחמה עליהם להילחם כחלק מאיזושהי מסגרת צבאית קיימת". בספטמבר 1940 דומה היה שמאמציו של חיים וייצמן נושאים פרי. במשא-ומתן בינו לבין נציגי ממשלת בריטניה הוסכם על גיוס מירבי של יהודי ארץ-ישראל ביחידות יהודיות שלם הגנה על הארץ ולשם מלחמה במזרח הקרוב. משרד המלחמה הבריטי ערך תכנית להקמת דיבזיה יהודית של עשרת אלפים עד 12 אלף חיילים.
אולם בחורף 1941 חלו שינויי אישים בקבינט הבריטי. לורד לויד מת ובמקומו בא לורד מוין (Moyne), אחד ממתנגדיו של העניין היהודי בארץ-ישראל. בהתנגדותו זו נשען מוין על מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, הגנרל וייוול, שהודיע במפורש למשה שרתוק ש"לא יקדם בברכה כוח יהודי לוחם באזור פיקודו". ואולם שליחיה של בריטניה בארצות-הברית תבעו שלא יוכרז בפומבי על ביטול ההחלטה להקים דיביזיה יהודית כדי שלא ישפיע הדבר לרעה על דעת הקהל באמריקה. כתוצאה מכל אלה לא בוטלה התכנית, אולם נדחתה מפעם לפעם בתירוצים שונים, עד אשר הודיע לורד מוין ברורות בנובמבר 1941, כי בנסיבות הקיימות אין מיניסטריון המלחמה רואה כל סיכוי להקמת צבא יהודי. בהתאם למדיניותה זו, נהגה הממשלה הארץ-ישראלית להסתיר ככל האפשר את קיומה של תנועת ההתנדבות היהודית, שנמשכה בלי-הרף. הצנזורה אסרה פרסום חומר תעמולה להתנדבות, ובעיתונות הבריטית הופיעו לעתים מאמרים על "הפלשתינאים האמיצים" בלי להזכיר את יהדותם.
באווירה עוינת זו, בעצם ימי הנסיגה של צבאות בעלות-הברית מיוון ומכרתים, וכאשר בעיראק עלתה לשלטון ממשלה פרו-נאצית, הודיעו המוסדות הלאומיים על צו גיוס ראשון "של כל אנשי היישוב הרווקים בגיל עשרים עש שלושים". בניגוד לשלטונות האזרחיים, גילו השלטונות הצבאיים יחס אוהד לגיוס היהודי. הצורך באנשים גדל עם התקרבות החזית למזרח התיכון והחייל העברי כבר הספיק להוכיח את יעילותו במערכות לוב, יוון, חבש וסוריה. המפקדה הבריטית הסכימה לפיכך לשלוח חיילים עברים לנהל תעמולה בעד ההתנדבות ליחידות היהודיות.

ימי סוכות 1941 נקבעו ל"ימי הצבא העברי". נציגי החיילים נתאספו ב"וועידת מתנדבים" ודנו בבעיות ההתנדבות. המשבר הכלכלי, שליווה את תנועת ההתנדבות בשנה הראשונה של המלחמה, חלף. החיילים סיפרו בוועידה על הלעג שבו שזכו לו מחבריהם הנהנים מן הפריחה הכלכלית בעת המלחמה ועל סבלן של משפחות החיילים מחמת ההתייקרויות. הם התאוננו על שכרו של החייל העברי הנופל הרבה משכרו של חברו הבריטי. אולם עיקר דבריהם נסבו על הצורך בהמשכת תנועת ההתנדבות. בכינוס פומבי באולם "אוהל שם" בתל-אביב הכריזו החיילים על סיסמתם: "הבו רבבה שנייה של חיילים עברים". במשך חג הסוכות נערכו תהלוכות ומסדרים.

גיוס מיוחד נערך בשורות ארגון ה"הגנה" ובמשקי ההתיישבות העובדת. בחודש אוקטובר 1941 התנדבו כ- 600 איש.
סמוך ל"ימי הצבא העברי" הודיע ד"ר חיים וייצמן ברבים, כי הממשלה הבריטית חזרה בה מהבטחתה אשר ניתנה שנה לפני כן להקים דיביזיה יהודית. תנועת ההתנדבות הצטמצמה, ותוצאות מסע התעמולה היו אכזבה עמוקה לכל אלה אשר השתתפו בעבודה מייגעת זו.

בהקמת פלוגות ה"באפס" בסתיו 1940 ראו המתנדבים היהודים צעד ראשון בדרך להשתתפות אקטיבית במלחמה. אולם הדרך היתה ארוכה יותר מששיער מישהו מן המתנדבים ליחידות אלה. "פלוגות ה'באפס' שלנו – ציין אליהו גולומב כעבור חצי שנה לקיומן – אינן מהוות כוח צבאי: הן מנותקות מכל פיקוד, אין להם אימון רציני. החיילים עסוקים כרגיל בתפקידי-עזר שניים במעלה". עמדת המוסדות הלאומיים היתה, כי יש להשאיר את האנשים כחיל-משמר בארץ, אך יחד עם זאת הצטרפו המוסדות למחאתם של החיילים על רמת האימונים הנמוכה.
מקור: קיצור תולדות ההגנה, ההוצ"ל מש"הבט, עמ' 362, 370